בית המקדש השלישי (סיכום)

הרב אורי שרקי

בית המקדש השלישי

ד' באב תשס"א

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

אנו מתאבלים אלפי שנים על חורבן בית המקדש, מדוע? אולי זהו המצב הנורמלי של העולם שאין בו בית מקדש כלל, ודווקא כאשר יש בית מקדש זהו מצב נסי שלא מתאים לעולמנו?

היום השביעי

ננסה להסביר את כוונת הדברים. בפרשת בראשית מתואר היום הראשון כך (בראשית א, ג - ה):

"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"

ניתן לראות ארבעה שלבים עיקריים ביום הראשון:

1. התוכנית – "יהי אור".
2. הביצוע – "ויהי אור".
3. משפט תיאור – "וירא אלקים...ולחשך קרא לילה".
4. סיכום – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

וכך גם בשאר ימי השבוע מופיעים ארבעת השלבים, כאשר בסיום כל יום מופיע "ויהי ערב ויהי בקר". ונשאלת השאלה מדוע לא מופיע המבנה הזה גם עבור היום השביעי? מדוע אין"ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי" או "יום השביעי"? התשובה לשאלה זו, היא שפסוק זה לא מופיע כיון שהיום השביעי טרם הסתיים (אחרת כן היה מופיע פסוק כזה). משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין בעיצומו של היום השביעי שנמשך כבר קרוב לששת אלפים שנים. יום זה הוא יום שבו הקב"ה אינו מתערב לכאורה בנעשה בעולם, הקב"ה שובת ממלאכה והאדם הוא זה שפועל ביום השביעי. ניתן לומר שהקב"ה שומר שבת ואילו אנו ה"גוי של שבת" שלו. כל המנגנון הזה עובד לפי שעון שבת – שהוא הטבע, כלומר העולם של היום השביעי מתנהג על פי חוקי הטבע. ולכן כאשר מתרחש דבר לא טבעי, נס, זהו מעין חילול שבת. אך חילול שבת מותר במקרה של פיקוח נפש, ולכן כאשר הקב"ה רואה שתוכניתו עומדת לכאורה בפני סכנה, אזי הקב"ה "מחלל" את שבתו ועושה נסים, על מנת להציל את עמו.

משך היום השביעי ע"פ הגמרא בסנהדרין – ששת אלפים שנה. מה שמאפיין את היום השביעי – הקב"ה מפסיק את פעולתו ונמצא מאחורי הקלעים, והאדם הוא השחקן הראשי על הבמה. זהו מצב נוח מבחינה מסוימת, כיון שהוא נותן לאנושות אוטונומיה. אך המטרה היא לא להישאר במצב זה, צריך לברר מהו התפקיד שהוטל על היום השביעי, מהם ארבעת המרכיבים: התוכנית, הביצוע, המשפט והסיכום. ובעיקר לברר מהי מטרת היום השביעי.

מטרת היום השביעי

בפרשת קדושים נאמר (ויקרא יט, א - ב):

      "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם"

הרמב"ם במורה נבוכים אומר שפסוק זה הוא מהות כל התורה כולה. כלומר התוצר של התורה הוא הפיכתנו לקדושים. מטרת היום השביעי היא הקדושה, לקדש אותנו. למעשה אנו שואפים לפסוק: "ויהיו קדושים וירא אלקים כי טוב ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי". ולאחר שיסתיים היום השביעי, יתחיל היום השמיני, שהוא מאופיין בקשר בלתי אמצעי בין הבורא לנבראים. זוהי משמעות הקדושה: כיון שהקב"ה קדוש ואנחנו עדיין לא, אזי היעד הוא "קדושים תהיו".

למרות שאנו עדיין בעיצומו של היום השביעי, יש מקום בו כבר התחיל היום השמיני. בספר ויקרא נאמר (ויקרא ט, א):

      "ויהי ביום השמיני..."

ואילו בפרשת נשא (במגבר ז, יב) בעת שהנשיאים מביאים את קורבנם נאמר:

      "ויהי המקריב ביום הראשון"

ורש"י מסביר במקום שאותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כמו ביום בו נבראו שמים וארץ. כלומר שיום הקמת המשכן שייך לימי הבריאה, וביום זה פעם ראשונה שיש בעולם מקדש, שהוא מקום בו יכולים להיפגש הבורא והנבראים – מהות היום השמיני. כלומר בית המקדש הוא למעשה שטח של היום השמיני בתוך עולמנו שהוא עולם של היום השביעי, מעין שגרירות של היום השמיני.

המהר"ל בנצח ישראל אומר שיש מלחמה במציאות בין הטבע לנבדל, מה שחריג לא יכול להתקיים בטבע, והמקדש הוא מציאות שאינה טבעית בעולמנו ולכן זהו המצב הטבעי שלא יהיה בית מקדש בעולם ולכן הוא נחרב. אך עד מתי ימשך מצב זה, והרי בית המקדש השלישי כבר לא יחרב לעולם, ומדוע? הרי גם הוא סותר את הטבע? אלא שבנין בית המקדש השלישי הוא תחילת התעלות כל העולם ליום השמיני, העולם יתמזג עם המקדש, הם יהפכו לאחד והקדושה תתפשט מהמקדש לכל העולם. כפי  שמופיע  בזכריה (יד, כא):

      "והיה כל סיר בירושלים קדש לה'..."

כל ירושלים תהפוך לעזרה, וירושלים תתרחב עד דמשק, וארץ ישראל תהיה העולם כולו, ובמצב זה המקדש כבר לא עומד בסתירה לעולם ולכן הוא לא יחרב.

מטרת בתי המקדש

אך כעת ניתן לשאול: אם המשכן ושני בתי המקדש נועדו להיחרב, והם אינם שייכים כלל לעולם מדוע ניבנו מלכתחילה, והרי היה ידוע מראש שיחרבו, כפי שנדרש על הפסוק (שמות כז, כ):

      "כתית למאור"

כתית מלשון כתות – חורבן, אם כך מה מטרת המשכן והמקדשים? אלא שמטרת בתי המקדש היתה לתת לנו מושג על היום השמיני וכיצד הוא יראה. על מנת שהתהליכים ביום השביעי יצליחו, צריך לתת להם מידי פעם זריקת מרץ בדמות בית מקדש.

הרב קוק מסביר את הסיבות לחורבן הבית הראשון והשני. בית ראשון הצטיין בקדושת הכלל, אך לא בקדושת הפרט, ולכן בסופו נחרב הבית בגלל גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. לעומת זאת בבית שני היתה קדושת הפרט, והיו מדקדקים במצוות, אך לא היתה קדושת הכלל, ולכן סופו שנחרב בגלל שנאת חינם. הבית השלישי יהיה סינתזה של שני הראשונים, ותהיה בו גם קדושת הפרט וגם קדושת הכלל, ולכן הוא יהיה קיים לעד.

מכאן ואילך צריך לברר כיצד בונים את הבית השלישי. על מנת לברר זאת היטב יש להתבונן במאורעות ימינו (מאה השנים האחרונות). הנביא ירמיהו אומר (כג, ז – ח):

"לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה [= רוסיה] ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם"

ואכן ניתן לראות זאת באופן הפשוט ביותר. יציאת מצרים היתה לאחר מאתים שנות גלות ומארץ אחת, ואילו בימינו קיבוץ הגלויות הוא לאחר אלפים שנה, וממאה ארצות. ולכן גם נפסקה הלכה כבן זומא במחלוקת הידועה האם מזכירים יציאת מצרים בלילות או לא, והתקבלה דעתו של בן זומא שאומרים יציאת מצרים בלילות ואין מזכירים יציאת מצרים בימות המשיח כלל (גם לא בשחרית). ויש נפקא מינה הלכתית, שצריך לדעת מתי הם ימות המשיח כדי שלא נברך ברכה לבטלה. בהמשך הגמרא בברכות (יב:), אומרים חכמים לבן זומא שאין הכוונה שיציאת מצרים תעקר ממקומה, אלא שיהא שעבוד מלכויות (=עצמאות מדינית) עיקר ויציאת מצרים טפל. והמשמעות לזמננו היא שיום העצמאות גדול יותר מפסח. וניתן לראות שבתודעה הלאומית כיום, יום העצמאות הוא ייסוד הזהות הישראלית אצל רוב העם. מאז שהגענו לעצמאות מדינית, חל שינוי בזהות  היהודית ישראלית, וזוהי הנקודה המרכזית של השיעור – מהי ההגדרה של הזהות היהודית בימינו?

הזהות היהודית בימינו

בגלות, היהדות הגדירה עצמה כדת, והדת עוסקת באושרו וקדושתו של היחיד. כלומר זכייה בעולם הבא באמצעות קיום מצוות בעולם הזה, זהו התוכן המרכזי של היהדות בגלות. לאחר הקמת המדינה נוספה לזהות זו גם הזהות הלאומית. לפתע צריך לפעול למען הכלל ולא למען הפרט. ישנן שתי זהויות יהודיות שאינן מתמזגות האחת עם חברתה. אפשר להגדיר את היחס בין זהויות כך שהזהות הלאומית מחליפה את הזהות הדתית, אך ניתן גם להגדיר זאת כהקמה לתחייה של מקור הזהות הדתית שלנו. מצוות התפילין היא לכאורה מצווה דתית, ללא משמעות לאומית, אך מהו שורש מצוות התפילין? "כי בחזק יד הוציאך ה' ממצרים", כלומר שורש המצווה הוא לאומי. למעשה אין משמעות דתית ליום העצמאות, לפסח, לשבת ולשום מצווה, כיון שכל המצוות הן לאומיות, הקב"ה הוא אלוקי עם ישראל, לא אלוקי היחיד.

כראיה לדבריהם שיציאת מצרים לא תעקר, הביאו חכמים את הפסוק (בראשית לב, כט):

      "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"

שגם לאחר פסוק זה עדיין נקרא שמו יעקב, אלא שהעיקר הוא ישראל, כך גם לגבי יציאת מצרים ושעבוד מלכויות. ניתן ללמוד מכך שהמעבר בין הגלות לגאולה הוא כמו המעבר בין יעקב לישראל. יעקב = עקב, כלומר לשון נמיכות ושפל, ואילו ישראל מלשון שררה ועליונות. ואפשר לראות לאורך תולדות המדינה את יחסי הגומלין בין שתי גישות אלו ("גם איפוק זה סוג של כוח"). בתחילת המדינה היה עימות בין הדת לציונות, לאחר מכן היתה התפייסות לתקופה מסוימת (שיאה לאחר מלחמת ששת הימים, בהקמת גוש אמונים), ובימינו יש משבר, יש נסיגה, ויש מחשבות שאולי זו לא הדרך.

על מנת לברר מהי הדרך הנכונה יש לקרוא את המשך הגמרא שם. חכמים מביאים פסוק נוסף מישעיהו (מג, יח – יט):

      "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו. הנני עושה חדשה עתה תצמח"

ומסבירה הגמרא בברכות: אל תזכרו ראשונות – זה שעבוד מלכויות, וקדמוניות אל תתבוננו – זה יציאת מצרים. כלומר יש מאורע גדול נוסף לאחר העצמאות המדינית והוא: הנני עושה חדשה עתה תצמח, ואמר רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. ומלחמה זו היא מלחמה כנגד כל האנושות כולה, כלומר ישנה ציפייה לשינוי נוסף בזהות היהודית. אמרנו שיציאת מצרים שקולה ליעקב, ושעבוד מלכויות לישראל, ואילו מלחמת גוג ומגוג שקולה לשם השלישי שניתן לישראל – ישורון, כלומר יש צורך בצמיחת זהות שלישית. גם בעת המעבר מהזהות הראשונה לשנייה היה משבר גדול, המשבר מלמד על צמיחה, הוא מפנה מקום להבנות חדשות יותר ונכונות יותר. צריך לברר לשם מה הקמנו את המדינה (יש הקוראים למשבר זה, הריגת משיח בן יוסף).

סיום

ישנן שתי טעויות נפוצות. הראשונה היא הטעות החילונית, הגורסת כי הקמנו מדינה בשביל השקט והביטחון, מעין שוויץ במזרח התיכון. ולכן הקב"ה משלח בנו את ערפאת עבדו, להבהיר לנו שזו לא מטרת המדינה. הטעות השניה היא הטעות הדתית, הטוענת שבנו לכאן על מנת שנוכל לקיים את המצוות בשקט, ללא הפרעות (לפצח גרעינים בזמן דרשת הרב בבית הכנסת, ולפני שמסיימים את התואר השני באוניברסיטה, אולי להיות קצין בצבא). זו לא המטרה. הקב"ה דורש מאיתנו למלא את תפקידנו האוניברסלי, ואם לא נעשה זאת אזי הלאומיות תיכשל והדת תיכשל. אומות העולם תובעות מאיתנו (על ידי אנטישמיות וכו') לומר את דברינו בקול. עם ישראל חזר לארצו על מנת לקיים את ייעודו, כפי שאומר הנביא יחזקאל (לח, כג):

      "ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה'"

הגויים מבינים זאת היטב והגיע הזמן שגם אנחנו נבין זאת. נקודת המוצא היא שאנחנו צריכים ללמד את העולם ולשנותו. צריך להפסיק עם ההתגוננות. יש כלל באיסור והתר: מתוך שטרוד לפלוט אינו בולע, כלומר ברגע שעם ישראל יתחיל למלא את ייעודו כאור לגויים, אזי כבר ייעלמו הצרות.