הרב אורי שרקי

שלושת השבועות

כ"ד בטבת תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שיעור זה עוסק בסוגייה מפורסמת במסכת כתובות (קי. – קי:), הידועה בשם סוגיית שלושת השבועות. סוגייה זו עוררה ויכוחים רבים בשני הדורות האחרונים, למרות שייתכן וויכוח זה היה קיים עוד מזמן הגמרא וייתכן שמקורו מגיע עד לימי משה רבנו ואף אברהם אבינו.



משנה:

הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים.

המשנה עוסקת בבני זוג שאחד מהם רוצה לעלות לארץ ישראל. על פי המשנה יכול בן הזוג שרוצה לעלות לכפות על בן זוגו לעלות עמו לארץ ישראל. במידה ובן הזוג אינו מוכן כופים עליו גירושין. והגמרא מסבירה שאם הבעל הוא זה שרוצה לעלות, אזי האישה תצא בלי לקבל את כתובתה. ואם האישה היא זו שרוצה לעלות, אזי כופים על הבעל לגרשה והוא חייב לשלם לה את כתובתה כקנס. כלומר הפסיקה היא תמיד לטובת בן הזוג שרוצה לעלות לארץ ישראל. הלכה זו מפתיעה מאוד, במיוחד לאור החשיבות שמייחסת היהדות לערך הנישואין והמשפחה. אנו מוצאים שהעלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה היא ערך חשוב יותר אף מן הנישואין. במסגרת דיוני הגמרא על משנה זו מובאים שבחים רבים על ארץ ישראל ועל הזכויות של מי שיושב בה.



גמרא:

תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה שנאמר (ויקרא כח, לה): "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים".

וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוקים אחרים". וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

צריך להבין את משמעותו של מאמר זה. מה החידוש הגדול בכך, הרי ברור שעדיף לגור בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, מה זה משנה באיזו עיר? ברור שבמקום שיש יותר גויים יש להם השפעה גדולה יותר על הסביבה, ובמקום שיש מעט גויים ההשפעה שלהם פחותה. מה שהגמרא מחדשת לנו הוא שעדיף להסתכן בהשפעה השלילית של הגויים אבל להישאר בארץ ישראל. עדיף להיחשף לסיכונים בארץ ישראל מאשר לחיות חיים בטוחים יותר אבל בחוץ לארץ. הגמרא מנמקת את דבריה בטיעון שמי שלא חי בארץ ישראל כאילו אין לו אלוקים, שכן הקב"ה הביא את עם ישראל לארץ ישראל בשביל להיות להם לאלוקים. ורש"י על הפסוק בויקרא אומר שהקב"ה הוא אלוקינו בארץ ישראל דווקא. והסיבה לכך שהקב"ה הוא אלוקינו רק בארץ ישראל היא מפני שהקב"ה הוא אלוקי האומה, ואין אומה ללא ארץ. זה התחיל עוד אצל אברהם אבינו. הקב"ה אומר לאברהם אבינו (בראשית יב, א – ב):

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול  ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"

הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו להקים ממנו עם גדול, אבל רק כאשר יגיע לארץ כנען. מוסיפה הגמרא לומר שמי שדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. למה כוונת הדברים? בספרי הקבלה נאמר שכל הדר בחוץ לארץ עובד את הקב"ה דרך השרים של אותה אומה בה הוא נמצא, ולכן למרות שאותו אדם עובד את הקב"ה, הרי עבודה זו הנעשית באמצעות שרי אומה אחרת, זה מעין עבודה זרה. מצאנו גם גמרא נוספת (עבודה זרה ???):

      ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם.

פירוש הדברים הוא שהישראל עובד בטהרה, הוא אינו עבריין, אבל עדיין זו עבודה זרה בטהרה. לפעמים מותר לו לאדם לעבוד עבודה זרה. ישנו מאמר של חז"ל האומר: מותר לו לאדם לעבוד עבודה זרה ובלבד שלא יזדקק לבריות. כוונת הדברים היא שמותר לאדם לעבוד עבודה שזרה לו, כלומר לעבוד במקצוע שלא מתאים לו, ובלבד שלא יצטרך לבקש נדבות מהבריות. אך אם זו כוונת הדברים מדוע נקטה הגמרא בלשון עבודה זרה? כי המקצוע שבו האדם עובד זה גם סוג של עבודת ה', ולכן מי שעובד בעבודה שאינה ראויה לו הוא עובד עבודה זרה.

הגמרא מבארת את המשנה בצורה חריפה ביותר לטובת ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ, והיא נותנת עדיפות לרוצים לשבת בה. עדיין צריך לבאר מהי אותה ישיבה טובה בארץ ישראל אותה הגמרא משבחת. יכול אדם לעלות לארץ ישראל לחיות ולעבוד את ה' תחת שלטון תורכי. השאלה המתבקשת היא האם יש ערך למלכות ישראל? את התשובה לשאלה זו ניתן לקבל מהמשך הגמרא:

רבי זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק לארץ ישראל.

דאמר רב יהודה: כל העולה לארץ ישראל מבבל עובר בעשה שנאמר (ירמיהו כז, כב): "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה'".

ורבי זירא: ההוא בכלי שרת כתיב.

ורב יהודה: כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילו השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

ורבי זירא: ההוא שלא יעלו ישראל בחומה (כחומה).

ורב יהודה: השבעתי אחרינא כתיב.

ורבי זירא: ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (כחומה), ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי.

ורב יהודה: "אם תעירו ואם תעוררו כתיב".

ורבי זירא: מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר שש שבועות הללו למה? תלתא הני דאמרן. אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.

"...בצבאות או באילות השדה". אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל אם אתן מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. אמר רבי אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר (ישעיהו לג, כד): "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בא נשוא עון".

הגמרא מספרת כי רבי זירא התחמק מלפגוש את רבו, רבי יהודה, כיון שהוא רצה לעלות לארץ ישראל ואילו רב יהודה פסק שמי שעולה מבבל לארץ ישראל עובר על מצוות עשה. רב יהודה פסק זאת על פי הפסוק בירמיה, אך רבי זירא חולק על רבו וסובר שפסוק זה מדבר על כלי המקדש בלבד. לדעת רבי זירא אין איסור על יחידים לעלות לארץ ישראל. וכיון שאסור לתלמיד לחלוק על רבו, הוא התחמק מפניו (במסכת ברכות מסופר גם על רבי אבהו שהיה תלמידו של רב יהודה ורצה לעלות לארץ ישראל ולכן השתמט מרבו).

רב יהודה מביא הוכחה מהפסוק בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו...", כלומר לדעת רב יהודה הקב"ה השביע את עם ישראל שלא יעלו לארץ עד שיגיע הזמן – "עד שתחפץ".

רבי זירא מתרץ ששבועה זו היא רק לגבי האיסור של לא לעלות בחומה (או כחומה לדעת היעב"ץ). רש"י מסביר שלעלות בחומה – יחד ביד חזקה. כלומר אסור לארגן צבא ולנסות לכבוש את הארץ, אך עליית יחידים לא נאסרה.

רב יהודה טוען כי בשיר השירים מופיע הפסוק "השבעתי אתכם..." שלוש פעמים, כלומר שישנן שלוש שבועות [שאחת מהן היא לאסור עלייה לארץ ישראל].

רבי זירא מסביר שאכן ישנן שלוש שבועות שונות, והן:

  1. שלא יעלו בחומה.
  2. השביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם.
  3. השביע הקב"ה את עובדי הכוכבים שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי.

רב יהודה שוב מקשה וטוען כי בכל אחד משלושת הפסוקים מופיעות המילים "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה", כלומר מהכפילות שבפסוק יש ללמוד איסור נוסף – איסור עליית יחידים.

מתרץ רבי זירא, שאכן היו עוד שלוש שבועות נוספות, והן:

  1. שלא יגלו את הקץ.
  2. שלא ירחקו את הקץ (או שלא ידחקו את הקץ בגרסא נוספת ברש"י)
  3. שלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.

לאחר מכן ממשיכה הגמרא להסביר את הפסוק משיר השירים: "...בצבאות או באילות השדה". רבי אלעזר מסביר כי השבועות האלו הן מעין חוזה בין הקב"ה לעם ישראל ולגויים, כאשר הקב"ה מתריע בפני עם ישראל כי בשרם יותר אם לא ישמרו על השבועות. מגמרא זו הוכיח הרבי מסאטמר כי השואה הייתה עונש על הציונות. שכן לדעתו הציונות הינה הפרה של השבועה של לא תעלו בחומה (וגם של לא לדחוק את הקץ).

ומיד לאחר דברים אלו מופיע מאמר נוסף של רבי אלעזר לגבי הזכויות שיש למי שגר בארץ ישראל. מהו הקשר של מאמר זה לשבועות? למעשה הסוגייה בנויה באופן מוזר ביותר. בהתחלה ובסוף מובאים מאמרים בשבחה של ארץ ישראל ושל היושבים בה, ואילו באמצע מופיעות השבועות האוסרות לכאורה על השיבה לארץ ישראל או על הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. יש להבין את המשמעות האמיתית של סוגייה זו.



התוקף ההלכתי של השבועות

ראשית ננסה להבין את משמעות השבועות. ממבט ראשון נראה כאילו השבועות הן אכן חוזה בין הקב"ה לעם ישראל ואומות העולם. המהר"ל מסביר בנצח ישראל. שהקב"ה מעוניין בגלות מסיבות עמוקות ביותר. הגלות מעצם קיומה מנוגדת לטבע הנשמתי של עם ישראל, והיא גם מנוגדת להגיון הבריאה כולה. האומה הישראלית שייכת לארץ ישראל ושם מקומה, כאשר יש לה מלך, נביא, כהן ובית מקדש. המצב ההפוך הינו כל כך משונה ולא טבעי, שהקב"ה היה צריך לכפות עלינו חוזה.

לשבועות אלו אין תוקף הלכתי. לא מצאנו בשום מקום שאכן בני ישראל נשבעו שבועה כזו, ואף הגויים לא נשבעו. השבועות מהוות מחסום השגחתי חזק המונע מעם ישראל לצאת מהגלות. מחסום זה מכונה בחז"ל: מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים. מחסום זה הוא שמונע את סיום הגלות טרם זמנה, וזהו חוזה משולש בין הקב"ה עם ישראל והגויים. עם ישראל היה צריך להסכים לוותר על קיום מצוות עשה של ישוב הארץ, ואילו הגויים התחייבו לקבל את היהודים לגור במדינותיהם. הסבר זה קשה להבנה, שכן לכאורה היה אסור לעשות ניסיונות לשוב לארץ ישראל מהגלות? ועוד שמצאנו במהלך שנות הגלות שנעשו מספר ניסיונות לשוב לארץ ישראל? אלא שניסיונות אלו הם חלק מהתוכנית האלוקית, ולכן הם גם נכשלו. והם ימשיכו להיכשל עד שיגיע המועד בו אמורה הגלות להסתיים, הכל לפי התוכנית.

כפי שציינו, לשבועות אלו אין תוקף הלכתי. הרמב"ן מפרש סוגייה זו, אך הוא מביא אותה ללא הקטע האמצעי העוסק בשבועות. הסיבה לכך היא שהרמב"ן הוא איש הלכה. הרמב"ן פוסק הלכות ואין פוסקים הלכות על פי אגדות. ההלכה קובעת כי יש מצוות עשה של כיבוש הארץ. מצווה זו קיימת תמיד, אפילו בזמן הגלות. השבועות לא בו ללמד אותנו הלכות, השבועות באו על מנת לבאר לנו את המציאות. השבועות מסבירות לנו מדוע לא הצלחנו לכבוש את ארץ ישראל, אך הן לא מבטלות את החיוב לנסות שוב לכבוש את ארץ ישראל, גם כשעם ישראל נמצא בגלות.



תחילת הסוף של השבועות

למרות שאין לשבועות תוקף הלכתי, אנו חייבים ללמוד את המשמעות הרוחנית שלהן. הזכרנו שהשבועות מכונות בחז"ל כמחיצת ברזל המספקת בין ישראל לאביהם שבשמיים. ישנו מאורע היסטורי מעניים הקשור לביטוי זה. בשנת התקצ"ז עלו תלמידי הגאון מוילנא לארץ ישראל, והם הקימו מחדש את בית כנסת החורבה של רבי יהודה החסיד בירושלים. ביום חנוכת בית הכנסת הם עשו מסיבה גדולה. יום זה היה ה' באייר. והעידו גדולי ישראל שבאותו יום נפתח חלון ראשון במחיצת הברזל מאז החורבן. למה מאורע זה התרחש דווקא בה' באייר, ולא בתאריך אחר? מפני שתלמידי הגאון מוילנא קיבלו מרבם שישנם שני תאריכים בספירת העומר שהם מיוחדים לגאולה על פי הסוד, והם: עשרים לעומר וארבעים ושתיים לעומר (ה' באייר וכח' באייר – יום העצמאות ויום ירושלים). ביום זה הופיע הסימן הראשון כי השבועה מתקרבת לסופה, בעל כורחה.

מיום זה ואילך החלון במחיצת הברזל הלך וגדל, עד לועידת סן רמו בשנת 1922. בועידה זו החליט חבר הלאומים (הגרסה הראשונה של האו"ם שהוקמה על ידי נשיא ארצות הברית דאז – וילסון) להעניק לבריטניה מנדט על ארץ ישראל על מנת להקים בה בית לאומי לעם היהודי. החלטה זו הייתה הצעד הראשון למימוש הצהרת בלפור.

כאשר נודע לרבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק שבליטא על החלטת חבר הלאומים, הוא פסק כי תם פחד השבועות (העיר דווינסק נמצאת על גדת הנהר דווינה, כאשר בצידו השני של הנהר נמצאת העיר גריבא בה חי אז הרב קוק). רבי מאיר שמחה לא אמר: סר איסור השבועות, כי מעולם לא היה קיים איסור כזה, אלא הפחד סר. תמה תקופת השבועות, הדברים נשלמו וכעת צריך לשוב לארץ ישראל. גם בעל ה"אבני נזר", האדמו"ר מסוכצ'וב, פסק שאם אומות העולם ייתנו רשות לעם ישראל לשוב לארצו, הרי לא קיים יותר פחד השבועות ויהיה מותר להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

למעשה ניתן למצוא סימוכין מתקופה הרבה יותר מוקדמת. במדרש שיר השירים במהדורת כתב יד גרינבלט נאמר על הפסוק: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" – עד שתחפץ המלכות לתת חרב בידכם. גם הרמב"ן בספר הגאולה (למרות שהרבי מלובביץ אמר שהפוסק היחיד בענייני הגאולה הוא הרמב"ם, גם הרמב"ן עסק בהלכות גאולה) כותב שהגאולה האחרונה תהיה ברשות האומות כבימי כורש. גם בספר הזהר ובהקדמת ר' חיים ויטאל לספר עץ חיים נאמר כי שבועה זו היא לאלף שנים בלבד. כלומר על פי הזהר הדיון כלל אינו רלוונטי, שכן עברו יותר מאלף שנים. מה גם שהגויים עברו על השבועה שלהם, מה שודאי מבטל את החוזה.

נתינת הרשות על ידי אומות העולם חזרה ונשנתה בתאריך הידוע ככ"ט בנובמבר התש"ח, כאשר עצרת האו"ם אישרה  את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, לצד מדינה ערבית. למזלנו הערבים לא קיבלו החלטה זו.



משמעות האיסור שלא לעלות בחומה

בין הזרמים ביהדות המסתמכים כל סוגייה זו לאסור הקמת מדינה יהודית יש מחלוקת. יש האומרים שמדינת ישראל כלל אינה מלכות, אלא מדובר בכת של שודדים. לכן אין צורך לשרת בצבא ולשלם מס הכנסה. למדינת ישראל אין דין מלכות כי היא חילונית. לשיטת סאטמר אסור להקים מדינה כי זו מלכות ואסור לעשות זאת לפני ביאת המשיח. הם מכירים במדינת ישראל כמלכות. הנפקא מינא בין שתי השיטות הוא למשל לעניין שמיטה והיתר מכירה. על פי חסידות סאטמר גם אם היהודי מוכר את הקרקע שלו לערבי, הרי המדינה היא עדיין בעלת הקרקע, והיא עדיין בבעלות יהודית ולכן היתר המכירה לא חל עליה. אך למי שאינו מכיר במדינת ישראל כמלכות, היתר המכירה יחול על קרקעות שנמכרו לערבים.

מויכוח זה עולה כי דווקא בחסידות סאטמר קיימת הכרה דה-יורה, הכרה משפטית, במדינת ישראל כמלכות וזוהי הסיבה שאוסרת את קיומה. ברור שלדברים אלה אין שחר שהרי זו מצוות עשה לכבוש את הארץ כפי שאומר הרמב"ן.

הגמרא בבבא מציעא (פה.) מספרת שכאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל הוא התענה מאה תעניות על מנת לשכוח את התלמוד הבבלי, ולהתחיל ללמוד את התלמוד הירושלמי. למה רבי זירא כל כך רצה לשכוח את התלמוד הבבלי שלמד? לא מצאנו אצל אך אמורא אחר שעלה לארץ ישראל, שהתענה על מנת לשכוח את תלמודו. את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בסיפור שמסופר על רבי זירא במדרש שיר השירים רבה.

המדרש מספר כי פעם אחת, בעודו בבבל, הלך רבי זירא בשוק וראה סוחר שמכר ירקות מארץ ישראל. רבי זירא קנה ממנו ירקות ואמר לו שיזהר היטב כיצד הוא שוקל את הסחורה. המוכר מאוד נפגע מדברי רבי זירא ואמר לו: אינך הולך מכאן? שאתה בבלי, שאבותיך לא עלו לארץ ישראל. רבי זירא תמה מאוד על דברי אותו סוחר, ואמר שאינו מבין במה עדיפים אבותיו של אותו סוחר מאבותיו שלו. לאחר מכן הלך רבי זירא לבית המדרש ושם שמע את רבי שילא דורש על הפסוקים בשיר השירים (ח, ח – ט):

"אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז"

אם עלו כחומה, אזי היו נמשלים ישראל לכסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעלו כדלתות נמשלו כארז שהרקב שולט בו. כלומר אם כל בני ישראל היו עולים לארץ לא היה הרקב שולט בהם, אך כיון שעלו רק מעט (כדלתות) הרי הרקב שולט בהם.

כאשר שמע זאת רבי זירא הוא הודה כי הסוחר צדק ממנו, והחליט לעלות לארץ ישראל. רבי זירא ידע שבדורות שיבואו אחריו ישתמשו בתלמודו על מנת להוכיח שאסור לעלות לארץ ישראל, ולכן הוא התענה מאה תעניות כיון שהוא חשב שזו אשמתו. סיפור נוסף נמצא במסכת יומא, שם מסופר על ריש לקיש שהיה שוחה בירדן ובאותו זמן הגיע לשם רבה בר בר חנה (שהיה אחד מענקי הדורות שקמו לעם ישראל) שעלה מבבל. כאשר רבה בר בר חנה הושיט יד לריש לקיש, הוא סירב לקבל אותה ואמר לו שהוא שונא אותו כיון שאבותיו לא עלו מבבל בזמן שיבת ציון. מגמרא זו וממקורות אחרים הוכיחו חלק מהפרשנים כי הייתה מחלוקת בחז"ל לגבי השבועות, וכנראה שחכמי ארץ ישראל כלל לא קיבלו אותן.



העונש על הפרת השבועה

אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל אם אתן מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

לאיזו שבועה מתייחס רבי אלעזר? האם הוא סובר כרבי יהודה או כרבי זירא? ואם הוא סובר כרבי זירא אזי על איזו מבין שש השבועות קיים העונש החמור?

קשה לומר למה התכוון רבי אלעזר, אך מהמשך דבריו ניתן אולי ללמוד על דעתו. שכן מייד אחר כך מובא בגמרא מאמר של אותו רבי אלעזר המספר על השבח הגדול של דירה בארץ ישראל. מה גם שרבי אלעזר הוא ארצישראלי, שכל דבריו הם לפי רבו, רבי יוחנן שהיה ארצישראלי. ומצאנו שרבי יוחנן דיבר על שבועה אחרת: נשבע הקב"ה שלא ייכנס לירושלים של מעלה עד שלא יכנסו ישראל לירושלים של מטה.

כעת ניתן להבין את דבריו של רבי אלעזר. פירוש המאמר הוא: השבעתי אתכם לבנות את ירושלים, ואם לא, אתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. כלומר אם כאשר יגיע הזמן לצאת מהגלות לא תצאו ולא תבנו את ירושלים, אז אתיר את דמכם. למעשה רבי אלעזר מתאר את סכנת השואה שתבוא על עם ישראל במידה ולא יקיימו את השבועה לבנות את ירושלים.

הפרת שבועה זו והעונש שבא  בעקבותיה חוזרת על עצמה מספר פעמים לאורך ההיסטוריה היהודית. כאשר עם ישראל היה צריך לצאת ממצרים ולא יצאו, מתו ארבעה מכל חמישה במכת החושך. כאשר יעקב אבינו התעכב אצל לבן, כמעט נהרגה כל משפחתו (זו הייתה תוכניתו של לבן – רצה לאבד את הכל). לאחר הצהרת כורש, שרב העם לא עלה לארץ ישראל, מייד הופיע המן הרשע שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. והפעם האחרונה התרחשה לפני כשמונים שנה. לאחר שניתנה הצהרת בלפור והיהודים לא שבו לארץ ישראל התרחשה השואה. הרבי מסאטמר אכן צודק, אבל בכיוון ההפוך. השואה לא התרחשה בגלל שעלו לארץ ישראל, אלא להפך, בגלל שלא עלו לארץ ישראל התרחשה השואה.

[לפני כשלוש מאות שנה חי בארץ ישראל אחד מגדולי ישראל: רבנו משה חג'יז. מדי פעם הוא היה נוסע לאירופה על מנת לאסוף כסף מהקהילות העשירות עבור הקהילה היהודית בארץ ישראל. באחת ממסעותיו לעיר אמסטרדם פגש שם עשיר אחד שאמר שהוא מסרב לתרום כסף ליהודים היושבים בארץ ישראל, והוא מנה מספר סיבות. בין השאר טען אותו עשיר כי נראה לו שכלל אין מצווה לעלות לארץ ישראל, ואולי אפילו יש איסור בכך, בגלל שלושת השבועות. בתגובה לטענות אלו כתב המהר"ם חג'יז ספר בשם "שפת אמת", שם הוא סותר את טענות אותו עשיר. בין השאר הוא כותב שם: "יש המחזיקים בצפצופי עופות לומר כי שלושת השבועות אוסרות לעלות לארץ ישראל. יש לי שני הסברים או שאינם למדנים, או שהם אפיקורסים מוסווים"]

השבועות עצמן לא חלו כלל על יושבי ארץ ישראל, אלא רק על היהודים הנמצאים בגלות. בארץ ישראל מצוות כיבוש הארץ ויישובה קיימת בכל תוקף. זוהי הסיבה שרבי עקיבא תמך במרד של בר כוכבא. זוהי הסיבה שרבן שמעון בן גמליאל תמך בבריונים בתקופת המצור. וזוהי הסיבה שיהודה המכבי פתח במרד נגד היוונים. עבור יושבי הארץ, הארץ גזולה מהם על ידי מלכות זרה, ומצווה היא לסלקה ולהחזיר את מלכות ישראל.



שיטת רב יהודה

במסכת שבת שינו סיפור מעניין הקשור לסוגייה שאנו דנים בה. מסופר שם שלמרות שרבי זירא לא רצה לפגוש את רב יהודה, הרי הוא עדיין רצה ללמוד תורה מפיו. לכן הלך רבי זירא לבית המרחץ בשעה שרב יהודה רחץ שם ועמד מבחוץ, ושמע את רב יהודה אומר: הבו לי מסרק. אמר רבי זירא שהיה שווה לבוא לבית המרחץ רק בשביל לשמוע דבר זה, ומיד אחר כך הוא עלה לארץ ישראל. רבי זירא למד מדברי רבי יהודה הלכה, והיא: מותר לדבר בלשון הקודש בבית המרחץ (את המילה "מסרק" אמר רב יהודה בעברית). לאחר שלמד הלכה זו, היה רבי זירא מוכן לעלות לארץ ישראל. מדוע?

כיון שהלכה זו היא חלק ממשנת ארץ ישראל, שבה גם החול הוא קודש. כאשר משתמשים בקודש לענייני חולין, זו ראשיתה של תורת ארץ ישראל.

הרב קוק מסביר ב"עין איה", כי גם רב יהודה רוצה גאולה, אלא שהוא נוקט בגישה שונה מרבי זירא. רב יהודה מוכן לעשות שביתה. רב יהודה סובר שאם נתיר ליחידים לעלות לארץ, אזי הקב"ה לא יביא את הגאולה. מי שירצה יעלה ומי שלא ירצה לא יעלה וזהו. לכן רב יהודה מכריז על שביתה ואומר שלאף אחד אסור לעלות לארץ, ובאופן זה הוא חושב להכריח את הקב"ה לגאול את עם ישראל מהגלות. רבי זירא טוען כי מחשבה זו מתאימה לאנשים בדרגתו של רב יהודה, אבל רבי זירא דואג לעצמו. לכאורה יוצא כי רב יהודה יותר ציוני מרבי זירא, שכן הוא דואג לכלל עם ישראל בעוד שרבי זירא דואג לעצמו, אך ההלכה היא כרבי זירא.



ההיסטוריה של שלושת השבועות

הראשון שהשתמש בטיעון שלושת השבועות על מנת לאסור את העלייה לארץ ישראל היה בעל הספר "מגילת אסתר", רבי יצחק די-לאון (לא רבי יצחק די-לאון המפורסם, רבו של רבי יצחק קארו דוד של השולחן-ערוך מקסטיליה ). זהו חכם אחר, שחי בתקופה מאוחרת יותר באיטליה. הוא טען כי הסיבה שהרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ בספר המצוות שלו, זה בגלל שלושת השבועות. רבים מרבני אותה הגיבו על דבריו. גם רבי צדוק מלובלין מגיב לדברים אלו בספרו "דברי סופרים": בעניין ישוב ארץ ישראל דעתי כדעת המגילת אסתר, אי אפשר להטיל מצוות מלחמה על עם שאינו עצמאי. אבל משעה שחוזרת לנו העצמאות אזי המצווה תקפה גם לדעת המגילת אסתר. בגלות אין לעם ישראל נשק וצבא, ולכן אסור לכבוש את הארץ. אבל כאשר יש אפשרות ויכולת, אזי חייבים לנסות לכבוש את הארץ.

למדנו כי מקור השבועה הוא פסוק משיר השירים. למעשה יש מקור קדום יותר לשבועה זו. כאשר משה רבנו נמלט ממצרים לאחר שהרג את המצרי הוא מתיישב במדין, כפי שהתורה מספרת (שמות ב, כא):

      "ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפרה בתו למשה"

המילה "ויואל" היא מלשון אלה, שבועה. משה רבנו נשבע ליתרו שהוא לא יעזוב את מדין ללא רשותו. לכן כאשר משה רבנו רוצה לעזוב את מדין ולחזור למצרים, הוא מבקש רשות מיתרו. הוא מתרץ את רצונו לעזוב בעובדה שהוא רוצה לבקר את אחיו (שמות ד, יח):

"וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו חמשה לך לשלום"

מדוע משה רבנו לא אומר ליתרו את הסיבה האמיתית, שהוא הולך לגאול את עם ישראל ממצרים ולהביאם לארץ כנען?

לשבועת משה רבנו ניתנו שני פרושים שונים. האחד הוא שמשה רבנו נשבע ליתרו שלא יעזוב את מדין ללא רשותו. והשני הוא שמשה רבנו נשבע שייתן את בנו בכורו לעבודה זרה, שבנו יהיה כומר של עבודת כוכבים. ואכן מגרשום בכור משה נולד יונתן שהיה הלוי בבית מיכה שעבד לפסל. מי שנשבע לשבת בחוץ לארץ, סופו שבניו יעבדו עבודה זרה, אפילו אם הוא צדיק כמשה רבנו. לעבוד את ה' מחוץ לארץ ישראל זו עבודה זרה.

אבל לשבועה זו יש שורש עוד יותר קדום, אצל אברהם אבינו. השל"ה הקדוש מקשה: מדוע היה הקב"ה צריך לסובב שאברהם אבינו יושלך לכבשן האש על ידי נמרוד, ורק אחר כך ציווה אותו ללכת לארץ כנען? הרי היה הקב"ה פשוט לצוות על אברהם אבינו ללכת לארץ כנען ללא כל הסיפור של כבשן האש? אלא כנראה שהיה צורך שאברהם אבינו ייזרק לכבשן האש. ידוע שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה. הקב"ה חשש לכאורה, כי אם יצווה את אברהם אבינו ללכת לארץ ישראל, הוא יחמיר על עצמו כדעת רב יהודה. לכן סיבב הקב"ה שיזרקו אותו לכבשן האש, ולאחר שניצל גירשו אותו מבבל (שם נמרוד היה מלך) לחרן. וכיון שכעת אברהם אבינו כבר לא בבבל, הרי טיעונו של רב יהודה כבר לא בתוקף והוא יכול לעלות לארץ ישראל. והשל"ה מוסיף כי מעשה אבות סימן לבנים (נכתב כארבע מאות שנה לפני השואה, אך כבר אז הוא ניבא כי נצא מהגלות על ידי כבשן האש).



משמעות השבועות

שלא יעלו בחומה / שלא ימרדו באומות העולם -מטרת האומה הישראלית היא לצאת מהגלות ולחזור ולמלא את ייעודה המקורי, והוא למלא תפקיד פוליטי מרכזי בעולם. אך מהלך זה הוא לכאורה לא מנומס. זה לא מכובד להיכנס לזירה הפוליטית בלי לבקש רשות. ואת האישור צריך לבקש מאדום, כפי שיעקב ביקש רשות מעשו (ראה שיעור "עשו הוא אדום"). גם משה רבנו ביקש רשות ממלך אדום לפני הכניסה לארץ ישראל.

שלא ירחקו את הקץ - שבועה נוספת המובאת בגמרא, היא השבועה "שלא ירחקו את הקץ". רש"י מפרש שהכוונה שעם ישראל לא ירחיק את מועד הגאולה על ידי חטאיו. רש"י מביא גם גרסא אחרת: "שלא ידחקו את הקץ", ופירושה הוא שהקב"ה לא רוצה שיתחננו יותר מדי שתבוא הגאולה. אין הכוונה שאסור להתפלל לגאולה קרובה, אלא לא לנדנד בתפילה יותר מדי.

שלא יגלו את הסוד – מהו הסוד אותו אסר הקב"ה על עם ישראל לגלות לאומות העולם? רש"י מביא שני פירושים לסוד. הראשון: שלא יגלו את סוד העיבור, והשני: שלא יגלו את טעמי התורה. על פי ההסבר השני אסור לעם ישראל לגלות את הסיבה האמיתית לקיום המצוות. הצורך לשמור את טעמי המצוות בסוד הוא פשוט וברור. האיסור לשתות יין נסך נובע מהחשש שהיהודי יתקרב לגוי, וחלילה בניהם יתחתנו וזה עלול להוביל לעבודה זרה. כלומר טעמי המצוות הם על מנת לשמור על ייחודו של עם ישראל מאומות העולם. אם הגויים ידעו שזו הסיבה האמיתית, אזי הם יגרשו את היהודים מארצם. לכן אסור לגלות לגויים את טעמי המצוות, אחרת הגלות לא תתאפשר. לכן היהודים המציאו סיבה חדשה לקיום המצוות – הדת. לכן גם משה רבנו אומר ליתרו שהוא הולך לראות מה שלום אחיו ולא מגלה לו את הסיבה האמיתית. גם לפרעה משה רבנו נותן תרוץ דתי, ולא מספר לו שלמעשה הוא אינו מתכוון להחזיר את בני ישראל למצרים. אבל לבני ישראל משה רבנו אומר את האמת, שהם הולכים לארץ ישראל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)