הרב אורי שרקי

מוסריות וכיבוש

כ"ג בשבט תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




כידוע לכל, עם ישראל אינו מסתפק רק בעניינים רוחניים, יש לו גם תוכנית פוליטית הכוללת בין השאר, גם את כיבוש ארץ ישראל. עניין זה כל כך עקרוני, עד כדי כך שההלכה מונה את מצוות כיבוש ארץ ישראל בין תרי"ג מצוות. ידועים דבריו של הרמב"ן בפירושו על התורה כי ראוי שתהיה בידי עם ישראל ולא בידי אומות העולם, וכן שאסור לעוזבה שממה. גם הכיבוש של ארץ ישראל וגם היישוב שלה, הכל נכלל במצוות יישוב ארץ ישראל. כך לפחות לדעת הרמב"ן ???. ואילו בדעת הרמב"ם יש מחלוקת האם מצוות יישוב ארץ ישראל נמנית בין תרי"ג מצוות או לא.



"ליסטים אתם"

על הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", מפרש רש"י (על פי מדרש תנחומא):

אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם", ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא, ו): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ישנם מספק קושיות על  פירוש זה. ראשית, מהפסוק "לתת להם נחלת גויים" עולה כי אכן ארץ ישראל שייכת לגויים ולא לעם ישראל. השאלה השנייה המתעוררת ממדרש זה היא מה תעזור טענה זו שכל הארץ של הקב"ה בשכנוע הגויים? הרי או שהגויים מאמינים בקב"ה ובתורתו או שאינם מאמינים. אם הגויים אינם מאמינים בתורה, אז אין זה משנה כלל מה כתוב בה. ואם הגויים כן מאמינים בתורה, אזי ישנם מקומות רבים וברורים הרבה יותר המעידים על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

אלא ודאי שהגויים מאמינים בתורה (לפחות הנוצרים והמוסלמים), ויש להבין שטענתם היא לא על ארץ ישראל. הגויים יודעים שזו ארצנו. טענתם היא שהאופן בו לקחנו את ארץ ישראל זהו מעשה גזלנות. הם טוענים: "גזולה היא בידכם" וכן "ליסטים אתם". כלומר הגויים טוענים כי אנחנו מתנהגים כמו שודדים למרות שארץ ישראל שייכת לנו. על פי תפיסתם של הגויים, היה עלינו להמתין בסבלנות עד שהקב"ה ייתן לנו את ארץ ישראל. אסור היה לנו לעשות מעשה, כיון שעל פי השקפת הגויים כיבוש בהגדרה הינו מעשה לא מוסרי.

השקפה זו מתאימה כמובן להנחת הנצרות כי אין לו לאדם יכולת לזכות בכוחות עצמו במתנות מבורא העולם כיון שהאדם הוא חוטא מטבעו. לכן האדם צריך לחכות לחסד העליון, למתנת חינם גמורה ללא כל מעשה אקטיבי מצידו. כעת ברור מדוע על פי שיטה זו הכיבוש הוא פסול, ועם ישראל הוא לכאורה גוזל את ארץ ישראל.

לאחר שהסברנו את השקפת הגויים, ניתן להסביר כיצד סיפור הבריאה מפריך טענה זו. בהמשך פרשת בראשית מופיע הפסוק הבא לאחר בריאת האדם (בראשית א, כח):

"ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ"

בפסוק זה נאמר במפורש כי על האדם לכבוש את הארץ. זהו האופן בו הקב"ה מקנה את מתנותיו לבני האדם. יש צורך בעשייה ובמאמץ על מנת לזכות במתנת הבורא.

הפסוק מתהלים: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", כוונתו היא שהפסוק הכח' (המופיע למעלה) מוכיח כי על ידי הכיבוש רוצה הקב"ה לתת במתנה לעם ישראל מה שעל פי השקפת הגויים נחשב לנחלה. את הנחלה מקבלים ללא כל מאמץ, בירושה. אין צורך בשום מעשה קניין על מנת לזכות בנחלה. ואילו המתנה דורשת שותפות מצד המקבל, עליו לעשות מעשה קניין על מנת לזכות במתנה. ולכן משמעות הפסוק היא שהקב"ה התכוון לתת במתנה את מה שנחשב דווקא כנחלה.



האם הכיבוש מוסרי?

ישנה מחלוקת מהותית בדבר הערך של הכיבוש. האם הכיבוש הינו מעשה מוסרי, או שהוא מעשה לא מוסרי ואזי הוא הופך למעשה לא לגיטימי. לפי ההלכה היהודית, אם יש דבר מה השייך לי יש לי הזכות להפעיל אלימות לשם השבת הצדק. וייתכן ואף חובה עלי להפעיל אלימות לשם כך. הצדק תובע את עשייתו, ויש להשתמש בכל מיני אמצעים על מנת להשיב את הצדק על כנו. ההשלמה עם העוול וחוסר הצדק היא למעשה שותפות לפשע. אמר אותו האיש: אהבו את שונאיכם, ובאמירה זו הוא שיתף פעולה עם האויב. פסילת האלימות היא עמדה הנותנת הזדמנות לפשע להשתלט על העולם.

מצאנו אישים בהיסטוריה האנושית שהבינו זאת. בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר שצרפת נכבשה על ידי הגרמנים, לרוסיה היה חוזה אי-התקפה וארצות הברית הייתה ניטרלית, אנגליה נשארה לבד. לכאורה ללא כל סיכוי רציונלי לנצח במלחמה אבודה מראש, וכאשר הצעד הנכון ביותר היה לכרות ברית עם גרמניה, החליט צ'רצ'יל לצאת למלחמה. בנאום שהוא נשא בפרלמנט, אמר צ'רצ'יל כי ה' לא ייתן לרשע להשתלט על העולם. זו הייתה הנחת היסוד אשר שימשה כבסיס למדיניות של אנגליה. זהו המאבק בין הטוב לרע, ואם אתה טוב אתה חייב לצאת למלחמה.



מהות המוסר

בימינו הגענו למצב שבו אומרים עלינו שאנו רשעים ולא מוסריים למרות שאנו צודקים. קיים בלבול גדול אצל כולם לגבי מהות המוסר הכללי (זה בא לידי ביטוי גם בתקשורת שלנו). ישנו זיהוי מוטעה של המוסר עם הריגוש. כל דבר שמרגש הוא מוסרי, ומה שלא מרגש אינו מוסרי.

דוגמא מזעזעת לכך ניתן להביא ממלחמת לבנון. היו מספר מקרים בהם צה"ל ידע על בתים מסוימים שהכינו בהם מטענים שיועדו לשימוש כנגד אזרחים ישראלים, והמחבלים ידעו שצה"ל יודע על כך ולכן הם שמו תינוקות בחלונות הבתים. הם ידעו כי צה"ל לא יורה על תינוקות. מהי הסיבה שצה"ל לא יורה על תינוקות? האם בגלל שזה מעשה לא מוסרי או בגלל שזה מזעזע? ברור שלא יורים על תינוקות כיון שזה מזעזע, אך זה לא מוסרי. כאן המוסר מחייב כן לירות בתינוקות, כיון שאם לא תירה עכשיו, אחר כך יהרגו מאה אזרחים ישראלים מהמטען שהוכן באותו הבית. כיום  הקריטריון של המוסריות הוא האם זה מצטלם יפה ב CNN או שלא, ללא שום קשר אם המהלך היה צודק או לא.

יש לנו נטייה להכתיר את חולשותינו בשם מוסריות. אין זה דבר חדש, יש לכך זכר בתנ"ך על פי הפרשנות של הרב קוק. בספר מלכים א' מסופר על נצחונו של אחאב על בן הדד מלך ארם (מלכים א כ, כו –מג):

"ויהי לתשובת השנה ויפקוד בן הדד את ארם ויעל אפקה למלחמה עם ישראל. ובני ישראל הותפקדו וכולכלו וילכו לקראתם ויחנו בני ישראל נגדם כשני חשיפי עיזים וארם מילאו את הארץ. וייגש איש האלוקים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' יען אשר אמרו ארם אלוקי הרים ה' ולא אלוקי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה'. ויחנו אלה נוכח אלה שבעת ימים ויהי ביום השביעי ותקרב המלחמה ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. וינוסו הנותרים אפקה אל העיר ותיפול החומה על עשרים ושבעה אלף איש הנותרים ובן הדד נס ויבוא אל העיר חדר בחדר. ואמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במותנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במותניהם וחבלים בראשיהם ויבואו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא. והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר בואו קחוהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה. ויאמר אליו הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשומרון ואני בברית אשלחך ויכרות לו ברית וישלחהו.

ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו. ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאיתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחר ויאמר הכיני נא ויכהו האיש הכה ופצוע. וילך הנביא ויעמוד למלך על הדרך ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר והוא צעק אל המלך ויאמר עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אליי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם היפקד ייפקד והייתה נפשך תחת נפשו או כיכר כסף תשקול. ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטך אתה חרצת. וימהר ויסר באפר מעל עיניו ויכר אותו מלך ישראל כי מהנביאים הוא. ויאמר אליו כה אמר ה' יען שילחת את איש חרמי מיד והייתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. וילך מלך  ישראל על ביתו סר וזעף ויבוא שומרונה".

בן הדד מלך ארם, שכבר נלחם בעבר מספר מלחמות עם ישראל, יוצא למלחמה נוספת באפקה. איש האלוקים מבטיח לאחאב שהוא ינצח כיון שאנשי ארם חיללו את שם ה', בכך שאמרו שכוחו של ה' הוא רק בהרים ולא בעמקים. למרות הניצחון המזהיר, אנו רואים שאחאב מרחם על בן הדד. אותו אחאב שמעיד עדות שקר בנבות היזרעאלי על מנת לזכות בשדהו ואחר כך גם הורגו, הופך להיות הרחמן שברחמנים ולא הורג את אויבו. תגובת ה' לא מאחרת לבוא באמצעות נביא נוסף המסביר לאחאב את חטאו.

אחאב חטא ברחמים על אויב כאשר לא היה צריך לרחם. הרב קוק אומר שהמוסריות היתרה של המלכים הייתה להם לרועץ אם לא הייתה להם הדרכה תורנית. ולעומת זאת אם הייתה להם הדרכה תורנית אזי המוסריות הייתה להם למידה טובה.

כאשר אבד לעם ישראל הרצון לעבוד את ה', אך נשארו בהם התכונות המוסריות הטובות (כמו בתקופת אחאב), דווקא אז הן הפכו למידות רעות. הסיבה שאחאב לא הרג את בן הדד היא כיון שהוא חשב שהוא לא טוב ממנו. הרי שניהם עובדי אלילים. מבחינה מוסרית אין כל הבדל בין מלך ישראל למלך ארם, וזוהי אמת לאמיתה. כאשר עם ישראל אינו מקדש את שם ה', אזי אין לו עליונות מוסרית על אומות העולם. לכן בזמן כזה עלולה מידת הרחמנות לגבור. למעשה אחאב עשה כאן רעה כפולה: גם לא הרג את מלך ארם וגם לא קידש את שם ה', הוא הולך בדיוק הפוך מהמוסר.



היחס אל האויב

כיצד עלינו להתייחס אל האויב? זה נוח מאוד וקל מאוד להרוג או לפגוע באויב כאשר הוא רע. לכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל התרחש תהליך של דמוניזציה של האויב. האווירה השלטת הייתה של אנחנו הטובים והם הרעים. זה באמת הרבה יותר נוח אבל קצת שקרי. אצלנו לא כולם טובים, וגם לא כל האויבים הם רעים. אם מתבוננים מספיק זמן תמיד ניתן למצוא דברים בהם האויב טוב יותר מאיתנו.

לפני פגישתו של יעקב אבינו עם עשו כאשר הוא חוזר מחרן נאמר (בראשית לב, ח):

      "ויירא יעקב מאוד וייצר לו ויחץ את העם אשר איתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות"

המילה "ויירא" מתארת חשש פחות חמור מאשר וייצר. יראה מתארת חשש ממשהו חיצוני, ואילו וייצר מתארת חשש ממשהו פנימי, מעין מועקה נפשית בעלת אופי מוסרי המפריעה ליעקב אבינו. ואכן רש"י על פסוק זה מסביר כי: "ויירא" – חשש יעקב שמא ייהרג במלחמה עם עשו, זהו חשש נורמלי. כל אדם חושש שמא ייפגע במלחמה. אך ו"וייצר לו" –פירושו שיעקב אבינו חשש שייאלץ להרוג אחרים.

יש מפרשים האומרים שב"אחרים" הכוונה היא לרבי מאיר שמכונה במשנה אחרים. שכן רבי מאיר הוא נכדו של נירון קיסר שהיה מצאצאיו של עשו, ויעקב אבינו ראה זאת ברוח הקודש ולכן חשש שייאלץ להרוג את עשו וכך לא יבוא רבי מאיר לעולם. כיצד זה ייתכן שרבי מאיר מופיע דווקא מתוך אדום? אין זאת אלא שגם באדום יש משהו קדוש. בתרבות העשווית ישנם ניצוצות של קדושה. ואכן כאשר נפגשים יעקב אבינו ועשו, אומר יעקב אבינו (בראשית לג, י):

      "ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי כן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני"

רבי צדוק מלובלין מסביר כי יעקב ראה את הניצוץ האלוקי בנפשו של עשו, ולכן אמר לו שפניו הם כפני אלוקים. דורות רבים לאחר מכן התגלה ניצוץ זה כרבי מאיר, אך יעקב אבינו ראה זאת כבר אז. יעקב אבינו ידע שישנם גם ערכים טובים אצל האויב ["לא יהיה לך אלוקים – אחרים", גם הם אלוקים אבל אחרים, יש בהם ניצוצות של קדושה], ולכן היה משותק מלהילחם.

מסקנת התורה היא שכל עוד יעקב אבינו מרגיש כך, הוא אינו יכול להיכנס לארץ ישראל. ולכן בלילה הוא נאלץ להיאבק עם שרו של עשו. יעקב אבינו הוכרח לנצח את אויבו ורק אחר כך (בראשית לב, כט):

      "ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"

העובדה שיעקב אבינו היה מוכן להילחם ולנצח מקנה לו את הזכות להיקרא ישראל ולהיכנס לארץ. אך מה יהיה על הערכים הטובים שאצל האויב? מה היה קורה עם רבי מאיר אם עשו היה נהרג בידי יעקב אבינו, הרי ערכים אלו נדרשים לקיום העולם ולתיקונו? את הבעיות האלו יש להשאיר לקב"ה. אם האדם מאמין שאצל האויב יש ערכים טובים הם לא יאבדו מן העולם, הם יופיעו שוב בעתיד. אבל אם בזמן מסוים אתה יותר טוב מאשר האויב, מוטלת עליך החובה המוסרית להילחם בו.

כמובן שזה לא דבר פשוט. לעיתים יש לחכות שהאויב ידרדר מבחינה מוסרית, כפי שהקב"ה אומר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, טז):

      "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"

וכן (דברים ט, ה):

"לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקוב"

לעיתים עלינו להילחם בגויים אך ורק בגלל שרמתם המוסרית נמוכה מאוד, ולא בגלל שאנו צדיקים. גם בזוהר נאמר שמאחר ובני ישמעאל מקיימים את ברית המילה, הרי מצווה זו נותנת להם אחיזה בארץ ישראל כל זמן שארץ ישראל ריקה מעם ישראל, וזאת עד שתיגמר זכותם. ברית המילה מסמלת את ההתעלות מעל הטבע, את החלשת הטבע הברברי של האדם. ומתי נגמרת זכותם? כשמתברר שבני ישמעאל הם עדיין ברברים [אולי זה כבר קרה]. עצם העובדה שארץ ישראל נמצאת בידינו יכולה להעיד שזכותם של בני ישמעאל מסתיימת.

בנוסף ניתן גם לדייק מדבריו של רש"י של הפסוק הראשון של התורה: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. כלומר שהקב"ה נותן את הארץ למי שישר, אלא שמדובר כאן ביושר האלוקי ולא ביושר האנושי. אם נסתכל על דורנו, הרי רבים מעם ישראל אינם שומרים על התורה והמצוות, אך אין דבר זה מעיד על רמת יושרו ומוסריותו של דורנו. החלוצים הראשונים היו סוציאליסטים ושאפו להשיג צדק חברתי. כלומר מצד התנועה הנפשית זו הייתה תנועה של יושר.



מידה כנגד מידה

המוסריות של כיבוש ארץ ישראל בידי בני ישראל נידונה כבר בתנ"ך. בספר שופטים מתוארת המלחמה בבזק (שופטים א, ד – ז):

"ויעל יהודה וייתן ה' את הכנעני והפריזי בידם ויכום בבזק עשרת אלפים איש. וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפריזי. וינס אדוני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו. ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני כאשר עשיתי כן שילם לי אלוקים ויביאוהו ירושלים וימת שם".

נעשה פה צדק אמיתי. אמנם מעשה כזה לא מצטלם יפה בטלוויזיה, אבל ניתן לראות שיש כאן נוסחה מוסרית. זו לא הייתה סתם אכזריות לשמה, אלא מידה בנגד מידה. לא ניתן להשאיר את הרשע ללא עונש מתאים למעשיו.

באגרות הראי"ה (חלק א, עמוד ק) כותב הרב קוק בתשובה לדוקטור משה זיידל :

וענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם. ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם ציפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדיוק את השעה. ודע שבהלכות הצבור לא ההחמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתקבע ההערה השכלית בכח אהבה ונדבה. וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין תורה ביחס לסדרי המלחמות, ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכוללת. ומובן שמכל מקום היה הדבר המסור לבית דין לראות מצב המוסר של העבודה הזרה ההיא, ולא היו כל העניינים שווים. ובעוונותינו הרבים לא נתפרשו לנו הדברים לפרטיהם, ממיעוט השימוש המעשי מאז אבדנו חוסננו הלאומי, עד אשר ישיב לנו השם יתברך עטרת תפארתנו במהרה בימינו.

הרב אומר כי בענייני המלחמה לא ייתכן שעם ישראל לא יילחם כלל. מול אומה של פראי אדם יותר צריך להטיל עליהם פחד, ואם תתחיל לבדוק במי כן לירות ובמי לא, אתה מפגין חולשה.

לסנהדרין שבכל דור ודור הייתה הסמכות לקבוע את הנהגות המלחמה בהתאם לאכזריות האויב. קביעה זו דורשת הסבר. הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס כתב לגבי דין המוסריות כי דווקא הפעולות האכזריות המופיעות במלחמות התנ"ך הן אלו שלימדו את עם ישראל לנהוג ביושר ובמוסריות. האכזריות של התנ"ך היא בית ספר לרגישות. ערכי המוסר נולדו מתוך התנ"ך והמלחמות האכזריות המתוארות בו.



תפקידו של עם ישראל

בזמנו של ביל הרשע נחתם הסכם "שלום" בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. בין השאר סוכם שם כי מדינת ישראל תעביר מספר שטחים לירדן. במסיבת העיתונאים שלאחר טקס החתימה, שאל אחד העיתונאים את נשיא ארצות הברית שאלה: הרי אתה מאמין בתנ"ך ואתה יודע שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אז כיצד אתה שותף למסירת שטחים אלו לירדן? בתשובה הוא הצביע על יצחק רבין, ואמר זה הם ויתרו לא אני.

בתרבות הנוצרית / מערבית ברור לכולם כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. כאשר עם ישראל מוותר על חלקים מארצו הרי הוא פוגע בתפקידו האוניברסלי, ועתידים אומות העולם לתבוע מעם ישראל מדוע עשה ויתורים אלה. הויתורים בו מתוך מחשבה על טובתו ושלומו עם ישראל בלבד, ללא כל התחשבות בשלום הגויים. והויתור פוגע בהם. זה נשמע אולי קצת מוזר, אבל שי אפילו בין הגויים שטוענים זאת.



עם ישראל – הקריטריון המוסרי

לפני כעשרים שנה, במלחמת לבנון התרחש מה שמכונה טבח סברא ושתילא. הפלנגות הנוצריות טבחו בפלשתינים כאשר צה"ל ידע על הנעשה ולא התערב. במשך זמן רב כל העולם דיבר רק על האחריות המוטלת על צה"ל וממשלת ישראל. לא קמה אף ועדת חקירה לחקור את הנוצרים שביצעו את הטבח. חודש אחר כך התרחש מרד בעיר חומס בסוריה. רובע שלם של העיר הושמד ביום אחד, כעשרים וחמישה אלף איש. כמובן שכמעט ולא הייתה התייחסות לכך בתקשורת העולמית. הדבר גרם לעיתונאי ז'אן דניאל לכתוב מאמר שבו הוא כתב כי אנו (התקשורת) מגזימים בביקורת על ממשלת ישראל. מדוע שהם יתנהגו באופן שונה מאחרים? מה גם שהמקרה בסברא ושתילא הרבה פחות חמור ממה שאירע בסוריה.

טענתו של ז'אן דניאל נכונה, אבל ממדינת ישראל העולם מצפה ליותר. מדוע?

הסיבה לכך היא שהגויים מכירים בעם ישראל כבעלי הקריטריון העילאי של המוסר, ולכן גם הדרישות הינן גבוהות יותר (בין אם זה צודק או לא). עם ישראל הוא המגדלור בענייני מוסר של העולם, וזה קיים בתת מודע של העולם המערבי. במשך כאלפיים שנה היהודים היו בגולה, והמסר שהם שידרו לעולם היה שאתם הגויים מתנהגים רע, ואילו אנחנו הטובים. והמסר הזה בסופו של דבר נקלט. אך כל עוד העם היהודי היה בגלות זה לא הפריע לגויים, כיון שבאופן סמוי היו טוענים שזה לא חכמה להיות מוסרי וישר כאשר אין לך צבא ומדינה. בזמן הגלות הגויים אחראים על ניהול העולם, ולשם כך צריך להיות לעיתים ברברים ולא מוסריים. לכן העובדה שהיהודים יותר מוסריים לא הפריע להם בזמן הגלות.

אך ברגע שקמה מדינת ישראל, ישנה חרדה מוסרית עצומה בקרב הגויים. הם חוששים שאנחנו נצליח להקים מדינה מוסרית, ומדינה שכזאת תעורר קטרוג גדול מאוד על התרבות המערבית. מדינת ישראל יכולה להוכיח כי אפשר להיות מוסריים, ולכן  כל העולם המערבי עסוק כל הזמן בלהוכיח עד כמה אנחנו רשעים ולא מוסריים, למרות שמדינת ישראל היא המדינה הצדיקה ביותר בעולם.

במשך חמישים השנים האחרונות נתונה מדינת ישראל במלחמה מתמדת עם אויביה ולמרות זאת מצליחה לשמור על משטר דמוקרטי, ושמירה על יחס הוגן (ולעיתים אף מוגזם) למיעוט עוין בתוכה. ללא כל ספק הצלחנו להיות מדינה מוסרית, מה שמעמיד בסימן שאלה גדול את ערכי התרבות הנוצרית. מסיבה זו אומות העולם לא יפסיקו לבדוק את בציציות שלנו עד שנלמד אותם שיעור במוסר.

ההכרה שנו מייצגים את המוסר בעולם מופיעה כבר בתנ"ך. כאשר רחב הזונה מאכסנת את המרגלים ששלח יהושע בביתה היא אומרת להם (יהושע ב, ט – יא):

"ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לסיחון ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלוקיכם הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת".

רחב היא כנענית ישרה. היא מכירה בשם שמיים, והיא מכירה בזאת דווקא בזכות המלחמות והניצחונות של עם ישראל. כלומר בזכות הכיבוש אנו מקדשים את שם שמיים בעולם.



יחס האיסלם לזכותנו על ארץ ישראל

כל מי שקרא קצת בקוראן (בסורה החמישית), ראה שישנם שם פסוקים מפורשים האומרים שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל והיא שייכת לו. המילים המדויקות הן: שהקב"ה כתב את ארץ ישראל לעם ישראל. כאשר בערבית משמעות הביטוי היא שזהו עצם המציאות, שכך צריך להיות. אך כאשר שואלים את המוסלמים מה תגובתם על פסוקים אלו, הם אומרים שאנחנו זה לא אותו עם ישראל המוזכר בקוראן. למוסלמי קשה מאוד לזהות אותנו כאותו עם יהודי שהקוראן כל כך מעריך ומעריץ. אך אם אנו נבוא מתוך הכרה שאנו לא עם נרדף, אלא אותו עם ישראל אציל החוזר לארצו על מנת למלא את שליחותו האלוקית, טענה זו תהייה מקובלת הרבה יותר אצל המוסלמים מאשר הנאום הביטחוני.



הכיבוש משחית

בימינו נשמעים קולות רבים כי חייבים להפסיק את הכיבוש כיון שהכיבוש משחית. אבל אסור לשכוח שאמנם הכיבוש משחית אך המלחמה הורסת.

אחת המצוות הקשות ביותר בין תרי"ג מצוות היא מצוות עיר נידחת. התורה מצווה למעשה על מלחמת אזרחים. קשה מאוד לקיים מצווה זאת, כיון שיש צורך להתגבר על רגש האחווה הטבעי הקיים כלפי בני האומה האחרים. בנוסף על מצוות המלחמה בעיר הנידחת, התורה מצווה גם להחרים את כל רכושה (דברים יג, טז – יח):

"הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבץ אך תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך".

הקב"ה מבטיח לנו שאם שנו מבצעים מעשים אכזרים אלו רק משום שאנו שומעים בקול ה' ומקיימים את מצוותיו, אזי דווקא מעשים אכזריים אלו יגבירו בתוכנו את מידת הרחמים.

כאשר הרב היה במילואים בבית לחם, נכנס הסיור לנוח באחד הפרדסים באזור, והחיילים התחילו לאכול תאנים מהפרדס. הרב לא היה מוכן לאכול מן הפרות כיון שזהו גזל, אך שאר החיילים טענו שכיון שזו עת מלחמה אזי זה מותר. צריך לדעת לשם מה נלחמים ומה מטרת המלחמה. חייבים שתהייה מערכת ערכים ברורה בזמן המלחמה, ושהחיילים ידעו מדוע הם נלחמים.

יש הנחייה חשובה מאוד בהלכות המלחמה המובאת ברמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ו, א – ה):

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת המצווה. שנאמר (דברים כ, י): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקיבלו שבע מצוות בני נח עליהן אין הורגין  מהן נשמה והרי הם למס... ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות עושין עמהן מלחמה...

שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה.

לאויבי עם ישראל ישנן שלוש ברירות:

  1. לברוח – אין כל מניעה שהאויב יברח. הגרגשי ברחו
  2. להשלים – באויב יכול לקבל את התביעה המוסרית שלנו, כלומר לקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח. אסור שיהיה תחת שלטוננו אנשים אשר לא מקיימים את שבע מצוות בני נח. הדבר נובע מתוך הכרה באחריותנו להפיץ את המוסר האלוקי בעולם. הגבעונים השלימו
  3. להילחם. כל שאר עמי כנען בחרו להילחם.

הרב קוק אומר (במאמרי הראי"ה, מכתב בנושא המלחמות) כי מאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה צריך לדעת על מה נלחמים. יש ללמד את צדקת המלחמה לחיילים, ולהסביר להם שהם הולכים לתקן עולם בארץ יריבה. שכן אחרת באמת מדוע עליהם להילחם.



סיום

אחד משמותיו של הקב"ה הוא: ה' צבאות. כלומר שהקב"ה מתגלה בעולם דרך הצבא. לכאורה איך אפשר לומר שהאלוקות היא מלחמתית? את התשובה ניתן למצוא בפסוק בספר זכריה (ד, ו):

      "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"

ה' צבאות הוא זה שהבטיח לנו שבסוף הדרך לא נצטרך צבא.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)