הרב אורי שרקי

נשמת היחיד והעולם

י"ז באלול תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




כיחיד לאדם יש נשמה. הנשמה מחייה את האדם. אמירה זו אינה ברורה כל כך, למעשה כלל לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה. אבל ישנם אנשים בעלי חוש פנימי שיכולים לחוש את עוצמתה. ניתן להמשיל את הנשמה לשמש. מהותה של השמש אינה ברורה לנו, אבל כולנו חשים את האור של השמש ומוארים ממנו, וכן כולנו חשים בחום שהשמש מפיקה. באופן דומה ניתן לומר על הנשמה, איננו יודעים בדיוק מהי, אך כולנו חשים בעוצמות שהיא מקרינה.



הגדרת הנשמה

ננסה להגדיר במושגים פשוטים מהי הנשמה. הנשמה היא החייאה של הנפש. את הנפש, שהיא החלק המקבל החייאה זו, מקובל לכנות גוף, אך לא במשמעות של חומר אלא במשמעות של החלק שבנו שמקבל חיים. כלומר הנשמה והגוף: נותן חיים ומקבל חיים. תבנית זו מצויה בכל ההוויה ובכל המישורים: יש נשמה באדם ויש נשמתיות באומה. כמו כן יש נשמתיות בכלל האנושות וכן בקוסמוס. למעשה גם להוויה האלוקית יש נשמה. מטרת שיעור זה היא להראות את הנשמתיות בכל חמש המסגרות האלו.



חלוקת מישורי הנשמה באדם

ה"נפש החיים" (א, טו) על פי הספרים הקדושים, מבאר כי בנפש האדם יש שלושה מישורים: נפש, רוח ונשמה. ולמעלה משלושה אלו ישנם עוד שני מישורים גבוהים יותר: חיה ויחידה. חמשת מושגים אלו מבטאים מישורים שונים של התגלות. את שלושת המושגים הראשונים ניתן לנסות ולהסביר על ידי משל (על פי סנהדרין צא.): רוח החיים שהקב"ה נופח בנו מופיע בשלושה מצבים שונים, כאומן הנופח בכלי זכוכית. ואלו הם שלושת השלבים:

  1. האוויר נמצא עדיין בתוך הראות והפה של האומן. מצבו של האוויר זהה עם מצבו של האומן. האוויר זהה לנשמת האומן. זוהי המקבילה לנשמה.
  2. לאחר מכן האוויר עובר דרך שפופרת מיוחדת לגוש הזכוכית (שהוא עדיין בגדר של חול לוהט). בזמן הזה האוויר כבר אינו נשמה אלא רוח.
  3. בשלב השלישי האוויר נופש (נח) בזכוכית ונהיה לנפש.

אם כן ישנם שלושה שלבים: נשמה, רוח ונפש. הנשמה היא הקרובה ביותר לנשמתו של היוצר, אחר כך יש התרחקות מן היוצר ולבסוף יש מנוחה.

ניתן גם להשוות את שלושת הדרגות הללו לזמנים. כאשר האדם נולד, הוא נולד עם נפש בתוכו. זוהי בחינת עבר, שכן לאדם אין צורך לעשות כל מעשה על מנת לקנות את הנפש. עצם העובדה שהאדם חי, מחייבת שתהיה לו נפש. עם הזמן מתגלה מישור רוחני גבוה יותר באדם, ואז האדם נהיה לאיש רוח. האדם רוכש חוש למציאות שאינה גשמית. רוחניות זו באה לידי ביטוי באומנות, בשירה, ובחוש לדברים רוחניים. כלומר שהרוח היא בבחינת הווה, מה שהאדם משיג ברוחניות בעת שהוא פועל. המישור השלישי - הנשמה, היא למעשה הזהות העתידית, הזהות האידיאלית של מה שעתיד להיות בהשלמה. הנשמה מאירה למרחוק, אבל היא אינה מופנמת באופן מוחלט. רק אצל משה רבנו היתה התלכדות מושלמת עם הנשמה. אם כן: נפש, רוח ונשמה מקבילות לעבר, הווה ועתיד.

למעלה משלוש אלה נמצאת החיה. בנביא יחזקאל (א, כא) נאמר:

      "כי רוח החיה באופנים"

באופנים השונים של הזהות נמצאת החיה. כאשר אנו מדברים על הנפש הרוח והנשמה, אנו אומרים: הנפש שלי, הרוח שלי, הנשמה שלי. אך מיהו אותו אני שאליו מתייחסים הנפש הרוח והנשמה? מדוע אין אנו מתייחסים אליהם כאל שלושה דברים נפרדים?

יש הרגשה שהם כולם שייכים לאותה זהות אנושית. כלומר קיים מישור נוסף המתגלה דרך שלושת המישורים הקודמים. זהו כח החיים שבאדם המקיף את כל צדדי ואופני האישיות. למעלה מזה, קיים בכל אדם קשר בינו לבין הבורא. בכל אדם יש נטיעה או אחיזה באינסוף, ואחיזה זו נקראת יחידה.

ראינו שישנם חמישה מישורים באדם: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כאשר החיה הינה ישות הכוללת בתוכה את שלושת הישויות הראשונות, שהן הבסיס של האדם. ואילו היחידה היא האחיזה של האדם ברצון הבורא. הנשמה מבטאת את השייכות לכל, כל אדם חייב להיות שייך למשהו: לאומתו, למשפחתו, למשהו שגדול ממנו. הנשמה היא האחיזה בכלל. החיה כוללת את כל המישורים יחד, של גוף האדם, רצונו, והשייכות שלו. ואילו היחידה עומדת לבדה מול הבורא, למרות השייכות לכלל ולשאר המישורים. היחידה היא הנקודה הפנימית באדם, שאינה קשורה לשום דבר חיצוני, אלא מקושרת אל האינסוף.



נשמת האומה

כעת נראה כיצד מופיעים חמישה מישורים אלו בנשמת האומה.

הנפש הלאומית היא הנטייה הנקראת לאומיות. בכל אומה ישנם אנשים שחשים את נפש האומה, אנשים המרגישים שייכים בכל נימי אישיותם לאומה ולגורלה. אנשים אלו מכונים לאומיים. לעומת אנשים אלו, יש אנשים שאינם קשורים כל כך לנושא הלאומי, והם מעדיפים להתעסק בנושאים הקשורים לדת. אנשים אלו הם אינם בעלי נפש, אלא בעלי רוח. הרוח של האומה היא הדת. כמובן שישנם מתחים בין נפש האומה לרוח האומה. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באומתנו במאבק בין הציונות החילונית לבין הדתיות שאינה ציונית (חרדית). הרב קוק כותב על כך באורות (אורות התחייה, עמוד מג):

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את ליבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התיקון שיבוא של ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי התורה וגילוי אורות חכמת אלוקים בכל צורותיה הראויות להיגלות, הוא שיעשו ישראל אגודה אחת ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה על ידי שלמות הנפש שבפושעים הטובים, והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ה' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה.

אצל הציונים הנפש מתוקנת יותר, אבל הרוח מתוקנת יותר אצל הדתיים. ישנם חלקים בעם שהם בעלי רוח וישנם חלקים בעם שהם בעלי נפש. לבוני האומה יש נפש מתוקנת ואילו לחרדים רוח מתוקנת. כמובן שצריך למצוא כיצד לגרום לחיבור בין שתי קבוצות אלה, ולהשלים לכל קבוצה את הצד שפחות מתוקן אצלה. לצורך זה קיימת באומה קבוצה שלישית שהם בעלי הנשמה, כפי שממשיך הרב באורות:

והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד, "כוהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו". וזה יהיה בכח אורו של משיחף שהוא דוד בעצמו ש "הקים עולה של תשובה", "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך".

תפקידם של בעלי הנשמה הוא ללמד את שאר חלקי האומה את התורה הפנימית. במקור תפקידם היה ללמד את ספרי הקבלה, אלא שספרים אלו קשים ללימוד. אך לתורה הפנימית והנסתרת הזו ישנם מספר אופני גילוי שונים המאפשרים את העברתה לדור באמצעים פשוטים יותר היכולים להיות מובנים לכל חלקי העם. תורה זו היא תורת הרב קוק. תפקידה של תורת הרב קוק היא: לגרום להתנשאות רזי תורה בצורה הראויה להתגלות.

אם כן מצאנו על פי דברי הרב את הנפש, הרוח והנשמה של האומה. היכן נמצאת החיה שבאומה?

החיה שבאומה אלו הם האידיאלים המרחפים מעל האומה. כל אומה בעצם קיומה הלאומי וההיסטורי מגלה ערכים כלשהם. וכך גם האומה הישראלית נושאת בקרבה, מכוח ההיסטוריה שלה, ערכים מסוימים. ערכים אלו הם החיות של האומה הישראלית, או בטרמינולוגיה שלנו – החיה של האומה הישראלית.

היחידה של האומה הישראלית היא המגמה האלוקית המתגלה במציאות באמצעות האומה הישראלית. היחידה של האומה הישראלית בדרך כלל מכונה: כנסת ישראל. ניתן לומר שיש מאבק מסוים בין הרצון המתגלה בכללות ההוויה המכונה "קודשא בריך הוא", לבין הרצון הלאומי של כנסת ישראל המכונה "שכינתיה". הרצון של האומה הוא לגלות הכל, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של ההוויה הכללית. והמטרה שלנו היא לנסות ולאחד את שתי הרצונות הללו לאחד: "קודשא בריך הוא ושכינתיה".

לנפש רוח ונשמה של האומה ישנם ביטויים סקטוריאליים: הנפש – החילוני הציוני, הרוח – הדתי, והנשמה – הרב קוק. למעלה מהחלוקות למגזרים השונים נמצאים האידיאלים העליונים, המתגלים באמצעות מאמץ משותף של כל הקבוצות השונות.



נשמת האנושות

למין האנושי בכללותו יש טבע אנושי. לבני האדם יש טבע שיש לו מרכיבים חיתיים, בהמיים, כפי שיש לכל בעלי החיים. וישנם גם נטיות טבעיות המיוחדות לאדם בלבד. למשל רק אצל בני האדם מצאנו את ההתארגנות הקבועה של קבוצות אנשים במטרה להרוג כמה שיותר מבני מינם, או במילים אחרות המלחמה. גם החיות הטורפות כמעט אף פעם אינן אוכלות את בני מינן, אלא הן טורפות מינים אחרים. זהו טבע מצער של האדם, אך טבע שקיים בו.אך ישנו עוד חלק אחד בטבע האדם, לאדם ישנה נטייה המתגברת על הטבע החייתי שבו, וזהו המוסר. באדם ישנה הכרה מוסרית אשר ביכולתה לגבור על הטבע, זוהי הכרה המצילה את האדם מלהפוך לגרוע שבחיות. זוהי הרוח שבאדם, המוסריות שבו. לעומת הטבע האנושי שהוא נפש האדם. את המוסריות האנושית מצאנו בכל התרבויות בעולם. אמנם לעיתים בדרגה גבוהה יותר או נמוכה יותר, אבל אצל כל בני האדם ישנה רמה מסוימת של מוסריות – הרוח האנושית.

נשמת האנושות זוהי המגמה הכללית של ההיסטוריה האנושית. יש הטוענים כי ההיסטוריה האנושית היא לא יותר מאשר רצף של מאורעות אבסורדיים שהתרחשו בזה אחר זה. מטענה זו עולה כי לכאורה ההיסטוריה היא מכלול של דברים רבים ללא תכלית. אך לרוב בני האדם ישנה הרגשה פנימית שלעלום הזה יש מטרה. נשמת האנושות מתגלה בהרגשה האנושית שיש לאן ללכת. פעמים רבות הרגשה זו מתחברת לרגשות דתיים, מעין חוש דתי הנותן לבני אדם הרגשה שיש משמעות לחייהם – זוהי נשמת האנושות.

החיה של האנושות זוהי התרבות האנושית. אין הכוונה לתופעה או התנהגות ספציפית, או לאיזו תופעה מסוימת. הכוונה היא להרגשה העולה מכלל העולם. כמו תמונה גדולה שעל מנת להבין אותה יש לראות את כל חלקיה יחד, ורק אז יכול המתבונן להבין את המשמעות האמיתית של התמונה ולחוש שמשהו גדול היה כאן.

היחידה שבאנושות היא צלם האלוקים שבאדם שמקורו באישיות המופלאה של אדם הראשון. דמות שממנה נבעו ונובעים כל הכשרונות האנושיים, גשמיים ורוחניים.



הבנה מוסרית והבנה סיבתית

אם כן  הנפש והרוח של האנושות הם הטבע האנושי וההכרה המוסרית. כל מאורע שהתרחש בהיסטוריה האנושית ניתן לראות בשני אופנים שונים: ניתן לראות בכל דבר סיבתיות טבעית, או שניתן לראות את אותו מאורע בדרך של הסברה ערכית. כדוגמא ניתן להבין את חורבן ממלכות יהודה וישראל בימי קדם. מהן הסיבות שהביאו לחורבן זה?

ניתן לומר כי מבחינה גיאופוליטית באותה התקופה ראה המזרח התיכון בעלייתן של שתי אימפריות: הבבלית והמצרית (ולפני כן האימפריה האשורית), ובמקביל באותה תקופה שקעה הממלכה הפיניקית. בעקבות שינויים אלו פסק המסחר בין ממלכת יהודה להודו, ולכן חרבו ממלכות יהודה וישראל. זהו הסבר סיבתי למאורעות היסטוריים. ניתן להסביר את אותו החורבן על פי סגנון הנביאים: עם ישראל עבד עבודה זרה ולכן נחרב בית המקדש ובני ישראל גלו מארצם. זהו הסבר מוסרי.

כעת צריך לברר האם ניתן לקשר בין שתי שיטות אלו. הרב קוק באורות (ישראל ותחייתו, אות ב) כותב:

שתי הבנות כלליות הן, המקיפות את ההוויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שינויי דרכיה: ההבנה המוסרית וההבנה הסיבתית. בתוך ההבנה הסיבתית הקדומה בזמן לגבי רוח האדם, כלולה היא בתור נשמה עליונה המחיה אותה ההבנה המוסרית. ההבנה הסיבתית מציעה חוקים אחוזים זה בזה על כל מרחב היש. מתחיל בעולם החומרי וכוחותיו, והולך ומקיף מטפס ועולה עד רוממות העולמות הרוחניים ומנתח את סעיפיהם כפי עושר הרוח הגדול אשר לאדם, שצד גדלותו מתעלה ומתבלט בהיותו אחוז בחופש ציורו עם כל קטנו להחליט דבר ודאי במה שנעשה מחוץ לחוג פנימיותו. בשלשלת הסיבתית מונחת איזו העקה כללית, איזו מניעה, המעצרת את החוקים ותוכנם שלא ילכו בדרכים אחרים כי אם באותם הדרכים שהשלשלת הסיבתית מקשרת אותם להם. העקה זו עצמה חידה נעלמה היא, ומכל מקום עם כל המניעה שיש בתכונת שכלנו מלחדור לעמקיה של חידת עולם זו, אין זה חוסם לפנינו את דרך ההסתעפות השכלית לכל אותו הבנין הגדול של ההבנה החוקית. אבל בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה של חירות נשגבה, אז אנו משתחררים מכל אותה המועקה הסיבתית וכל הבנין החוקי המצטייר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה, שההידוק והאומץ שבהם הוא לא פחות חזק ואמיץ ועוד יותר מחוטב, מאותו של התוכן אשר להבנה הסיבתית, וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך. אז אנו ומדים בעולם של חופש, כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו מרומם הוא את העולם הסיבתי כולו ומושכו אליו, משפיע עליו מאורו ונמצא שהוא כולו טבוע בים של אור חיים זה של החוקים המוסריים שהם הרבה עליונים ונשגבים מהחוקים הסיבתיים. וכשאנו מעמיקים בדבר הרינו מוצאים אחר כך גם את כל הפרטים של העולם הסיבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה בעולם המוסרי המלא זיו המתנשא ממעל להם. כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם אומה, ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בה' אלוקיהם הרי הם מצליחים עולים ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל. כשזונים אחרי אלוהי נכר הארץ, הרי הם מתדלדלים ונופלים, חורבן האומה והארץ בא, וצרות וכליונות הולכות ובאות.

הרב אומר כי האומה הישראלית שואבת את כוחה מן התחושה של עליונות ערכית / מוסרית שיש בה. כאשר יש לאדם או לאומה על מה להילחם, אם הוא מייצג משהו גדול, אזי הוא ילחם וגם ישקיע בכלכלה ובתרבות. ולכן כאשר האומה מאבדת ערכים עליונים אלו, היא מאבדת את היתרון שהיה לה על פני האומות האחרות, והיא אינה טובה משאר האומות. אז הכוח המחזיק את החברה מדלדל והחברה עלולה להתמוטט.

הרב מסביר כי יש קשר מהותי בין הסברה המוסרית לסברה הסיבתית, וקשר זה הוא בדיוק הקשר בין נפש האנושות לרוח האנושות.



נפש ורוח ההוויה

חמשת חלקי הנשמה קיימים גם בכלל ההוויה, בקוסמוס כישות אחת. ראשית יש להניח הנחת יסוד: ההוויה כולה היא גוף אחד גדול, מעין אורגניזם חי אחד. גם להוויה יש נשמה כמו שיש נשמה לכל גוף. ניתן לראות רמזים לכך במדרשי חז"ל בהם נו מוצאים את הקב"ה מדבר עם עולמו, כלומר עם נשמת ההוויה. כיצד ניתן לחוש את נשמת ההוויה? כת הפיתגוראים באיטליה טענה כי כאשר הכוכבים נמצאים בתנועה, מסלול כל כוכב תואם לתו מוסיקלי, ומתנועת כל הכוכבים יחד עולה סימפוניה מושלמת – שירה העולה מכללות ההוויה. אלא שיש צורך באוזניים מיוחדות על מנת לשמוע את המנגינה המושלמת הזו. כמובן שטענה זו אינה מוכיחה דבר לגבי נשמת ההוויה, אך היא כוללת בתוכה רעיון יסוד שהוא אמיתי. יש מדרש ידוע בשם "פרק שירה", המתאר את השירה הכללית של הבריאה: של השור, הכלבים, השמיים, הארץ והכוכבים. האדם יכול להקשיב לשיח העולה מכללות ההוויה.

נפש העולם היא הטבע. הכוונה היא לדבר אותו חוקרים אנשי המדע, כלומר מכלול כל חוקי הטבע. הרוח של ההוויה כונתה בידי אחד הפילוסופים הצרפתיים הדחף החיוני. התנועה שהוויה הגורמת להופעת החיים. סתם כך ללא הרוח יש רק חומר דומם, אם כן כיצד נוצרו החיים? שיטתו של דרוין נותנת התחלה של פתרון לשאלת היווצרות החיים. האבולוציה מסבירה כיצד הרכבת מולקולות מאפשרת הופעה של חיים, אך זה לא לגמרי מוסבר. הנטייה הכוללת של הבריאה היא הנפילה, או בלשון המדעית – אנטרופיה. לכל דבר יש נטייה לחזור למצבו הראשוני, ובמקרה של הבריאה שנוצרה יש מאין, הרי הנטייה היא לשוב להיות אין. אם כן כיצד, למרות הנטייה הטבעית להעלם, אנו מוצאים הופעה של חיים בקוסמוס, שהולכים ומתפתחים ומשתכללים, מן הדומם אל הצומח, החי, המדבר. אלא שקיים דבר מה נוסף בהוויה, דחף חיוני הגורם ליצירת חיים חדשים ומשוכללים יותר. את הדחף החיוני הזה ניתן לכנות כרוח של ההוויה.



נשמה רוח ויחידה בהוויה

ניתן לומר שהמסקנות אליהן הגענו הן נכונות. אך לאן כל הדבר הזה הולך? מי ערב לנו שמהדחף החיוני הזה, המכונה נשמת ההוויה, יצא משהו טוב? האם יש מטרה או משמעות מאחורי מהלכים אלו?

כאשר אנו מחפשים את משמעות ההוויה, למעשה אנו מתכוונים לנשמת ההוויה. נשמת ההוויה היא אורו של משיח, שהוא הנשמה החיובית שבבריאה.

החיה שבהוויה, דומה במהותה לחיה שבאדם. כמו שבכל אדם יש כח חיים המקיף את כל צדדי ואופני האישיות שלו, כך גם בהוויה יש כח המקיף את כל פרטיה. בשנים האחרונות קמו תנועות פילוסופיות ופוליטיות על יסוד החיה שבהוויה, אלו הם מפלגות הירוקים. מפלגות אלו חרטו על דגלן את הצורך לשמור על איכות הסביבה, אחרת האדם עלול להינזק (כדאי לנו לא ללכלך את המים אחרת לא יהיה לנו מה לשתות). אצל ההוגים המקוריים של תנועות אלה יש השקפה שונה לגמרי. הם טענו כי היצור החי הגדול ביותר הוא כדור הארץ, וחשוב שהחיים ככללם ימשיכו במסלולם, לאו דווקא המין האנושי. כלומר הדבר החשוב ביותר הוא שתנועת החיים לא תיפסק, ולא משנה באיזה מחיר. השקפה זו בנויה על יסוד לא מוסרי חריף, אבל האינטואיציה נכונה. יש אחדות בין האדם לעולם, הכל ישות אחת גדולה.

היחידה שבהוויה – זהו רצון ה' שמחייה את כל המנגנון הזה. "בראשית ברא ה'" – יש מי שרוצה ומעונין ומחיה את כל ההוויה.



"ויהי האדם לנפש חיה"

מצאנו את הנפש, הרוח, הנשמה, החיה והיחידה באדם באומה באנושות ובהוויה. חמשת מישורים אלו קיימים גם ברצון האלוקי עצמו. הרצון להוות את העולם נקרא: ה – ו – י – ה. זוהי המילה בה הקב"ה מבטא את רצונו להוות את העולם. מילה זו היא הנטייה של הפועל להוות בבנין פִעל. האות 'י' מורה על עתיד וגם על התמדה (כפי שנאמר באיוב שהיה מקריב את אותם קורבנות בכל שבוע: "ככה יעשה איוב", כלומר ה'י' מלמדת על התמדה ולא רק על העתיד). כלומר השם י – ה – ו – ה משמעותו מי שמהווה באופן תמידי. והוא מהווה בחמישה אופנים: ארבע אופנים הם ארבע אותיות השם, והאופן החמישי הוא קוצו של יוד.

העולם הבא נברא באות 'י'. העולם הזה נברא האות 'ה' הראשונה. שניהם יחד "י – ה" זהו העולם האידיאלי. העולם המציאותי נברא ב 'ו' וב 'ה' השניה – זהו המשכו של האידיאל. אבל ראשית הרצון, האחיזה באינסוף – זהו קוצו של יוד. האותיות מבטאות את הרצון. המילה אות היא מהשורש א.ו.ה, שפירושו לרצות. ולכן אות אלוקית של רצון זוהי ראשית הרצון. אך יש לברר מה אנו עושים בתוך כל זה?

בבריאת העולם נאמר (בראשית ב, ז):

      "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"

באופן שטחי ניתן להבין כי האדם, לאחר שנופחה בו נשמת חיים, הפך להיות לנפש חיה. אבל אז היה צריך להיות כתוב: "ויהי האדם נפש חיה", מה משמעותה של ה 'ל'? בלשון המקראית "להיות ל..." משמעותו למלא תפקיד לאחרים, כמו שנאמר אצל יפתח "והיית לנו לקצין" (שופטים יא, ו), או כפי שאומר דוד המלך לשלמה בנו לפני מותו (מלכים א ב, ב): "וחזקת והיית לאיש", איש לעצמך ואיש לאחרים. כאשר האדם הופך "לנפש חיה", הוא הופך להיות הנפש המחיה את כל הבריאה – נפש החיים. זהו חידוש עצום, שכן לא רק שיש מושגים שונים של מציאות האדם, האומה, האנושות וההוויה כולה, אלא שיש גם קשר אורגני ביניהם.

הרמח"ל מתאר זאת באמצעות משל השעון. בשעון יש הרבה גלגלי שיניים קטנים וגדולים. כל גלגל קטן מזיז גלגל יותר גדול, וכך הלאה עד שניתן לראות את השעה. ויש גלגל מרכזי בו קשורים המחוגים, שבלעדיו אין שום דבר. כל העולם כולו הינו מערכת אחת גדולה ויש לה גוף מתאם – האדם. על פי התנהגותו של האדם משתנה סדר העולם, לטובה ולרעה. "ויהי האדם לנפש חיה", האדם נהיה לנשמה של גוף גדול ממנו בהרבה, לנשמת הבריאה.

אבל יש הבדל משמעותי בין נשמת האדם הפרטי לנשמת האדם בבריאה. באדם רגיל יש נשמה המפעילה את הגוף. ואילו לנשמת האדם בבריאה יש השפעה אחרת. כאשר האדם מיטיב את דרכיו, הוא מוסיף אור בעולם. זה לא מיידי אלא תהליך ארוך, אך זה מה שמתרחש בעקבות פעולות האדם. ידועים דבריו של הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד):

... לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות והצילו.

יש השפעה של האדם על כללות ההוויה. הקב"ה העמיד אותנו במרכז הכל, במרכז ההוויה. האדם נברא בצלם אלוקים, כלומר שהקב"ה שם אותנו אחראים לקוסמוס.



סיום

כאשר מסתכלים על ההדר של ההוויה, על נשמת ההוויה, אפשר להתפעל ולהרגיש רוממות גדולה מאד. דרך מפגש זה עם נשמת ההוויה, ניתן לפגוש את הקב"ה. כמו שנאמר בתהלים (צו, ט):

      "השתחוו לה' בהדרת קדש"

ניתן מתוך חוויה אסתטית לחוש את אלוקים. וחוויה כזו ניתן להשיג מתוך התבוננות בבריאה. כמובן שקיימת הסכנה שהמתבונן ייפגש רק עם הבריאה ולא עם הבורא, האדם עלול לחוות חוויה פגאנית / אלילית. לכם חכם אחד היה משנה את הפסוק שהבאנו קודם והיה אומר: "השתחוו לה' בחרדת קדש". אין זה דבר פשוט להיפגש עם הבריאה ומתוך כך להיפגש עם הבורא, זהו דבר מסוכן. אבל דוד המלך ידע לעשות זאת ולפגוש את מי שאמר והיה העולם. לכל אדם יש את המקרה שלו ואת המדרגה שלו. אבל לכל אחד יש גם את האחריות על כללות החיים, מאז שנהיינו לנפש המחיה את כל העולמות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)