הרב אורי שרקי

ובחרת בחיים (סיכום שיעור)

ט' בשבט תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




אנו נמצאים כעת בתקופה של בחירות, ויש לברר מה עלינו לבחור. התורה מצוות אותנו: "ובחרת בחיים". לא לגמרי ברור  למה כוונת התורה בציווי זה, ובשיעור זה ננסה לעמוד על משמעותו.



משמעות הציווי

ראשית נתבונן בפסוק עצמו. בפרשת וילך נאמר (דברים ל, יט):

"העידותי בכם היום  את השמיים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"

הדברים נראים טריוויאליים, מיותרים לחלוטין, לא ברור מה רוצים מאיתנו. וכי יעלה על הדעת שיהיה אדם שיעמוד בפני בחירה בין חיים למוות לא יבחר בחיים? אלא שאנו חייבים לומר שישנה כאן משמעות עמוקה יותר, שהתורה מכוונת בציווי זה לעומק דעתו של האדם הרציני.

על מנת להבין טוב יותר את הציווי של "ובחרת בחיים", יש קודם כל להתבונן במספר פסוקים בפרשת ואתחנן (דברים ה, יו – כב):

"ויהי כשומעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי"

הסבר הפסוקים: עד למעמד הר סיני המחשבה המקובלת הייתה שכדי לשמוע את דבר ה' ולהרגיש את הקרבה לקב"ה יש צורך למות. אך במעמד הר סיני התגלה שלא כך הם פני הדברים: "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי", אין צורך למות על מנת לשמוע את דבר ה'. ולכן מיד אחר כך מעלים בני ישראל את הטענה: "ועתה למה נמות". כלומר לאחר שהם הבינו שאין צורך למות, הם רוצים להמשיך ולחיות ויחד עם זאת לשמוע את דבר ה'.

ובאמת המחשבה הראשונית ההגיונית של אדם שמשתוקק לקרבת אלוקים בכל מהלך חייו זה לבחור במוות. זהו הדבר היותר ברור. אדם נורמלי אוהב ה' יבחר במוות, כך יוכל להתקרב אל אלוקים ללא הפרעות גשמיות. וכאן בא החידוש הגדול של תורת ישראל: "ובחרת בחיים". אפשר וצריך לדעת את ה' דרך החיים ללא צורך במוות, ולכן עליך לבחור בחיים. כעת ניתן לשאול מדוע התורה העדיפה את הבחירה בחיים על פני הבחירה במוות? הרי בשתי הדרכים האדם יכול להתקרב אל ה' ולנסות לדעת אותו?

התשובה לשאלה זו מופיע בהמשך הפסוק: "למען תחיה אתה וזרעך". הבחירה במוות מקנה לאדם חיי נצח בעולם הבא, אבל לאותו אדם אין כל המשכיות בעולם הזה, אין לו זרע. לכן הקב"ה דורש מאיתנו לבחור בחיים בעולם הזה. עלינו לגלות את שם ה' באמצעות חיי העולם הזה, זו משמעות המילים "למען תחיה". ועל ידי בחירה זו נוכל גם ליצור את ההמשכיות בעולם הזה וגם לזכות להתקרב אל ה'.



היהדות מול המיסטיקה

זהו חידוש גדול של ההשקפה היהודית לעומת כל הזרמים האחרים, המיסטיים. התהליך האידיאלי ברוב הדתות והפילוסופיות הוא ההתרחקות מענייני הגוף, והשבת הנפש אל יוצרה הרוחני. זוהי דרישה הכרחית על מנת להצליח בעבודת הדבקות שלהם. ישנן מדרגות שונות של מוות, או במילים אחרות: סוגים שונים של התנתקות מחיי העולם הזה. (ועל כך אמרו רבותינו: לא מצאתי לגוף טוב מישטיקה).

לכן לא מצאנו בתורת ישראל שום זכר למיסטיקה, שכן הדרישה של ההתנתקות מחיי העולם הזה נוגדת את השקפת היהדות. מה שכן מצאנו בתורת ישראל זה משהו אחר – הקבלה. הקבלה היא בדיוק ההיפך הגמור מהמיסטיקה. המיסטיקה דורשת יציאה מחיי העולם הזה, ואילו בקבלה מקבלים, מפנים שטח בעולם הזה להשראת הרוח העליונה כאן. כל העשייה בעולם הזה, מטרתה היא התקנת מקום להחלת השפע העליון עלינו.

שאלה: על מנת להגיע לרמה הגבוהה ביותר, לנבואה שהיא המפגש האמיתי עם הקב"ה בעולם הזה, דרושה התנתקות והתבודדות?

תשובה: התשובה נמצאת בגוף השאלה, שכן התוצאה של ההתבודדות היא קבלת רוח הקודש, הרוח העליונה, כאן בעולם הזה. בסופו של התהליך אין התנתקות מהעולם הזה, אלא בדיוק להיפך – השראת הקדושה מהעליונים בתחתונים.

ישנם בנפש האדם תהליכים [הכרחיים לעיתים] של עלייה והתבטלות, אבל תהליכים אלו הם רק חצי הדרך. זהו החצי הלוך, אבל יש גם את החזור. חשוב לזכור כי המטרה היא לא ההתנתקות אלא החיבור שיבוא לאחר מכן.



עלייה לצורך ירידה

על מנת להבין את הנושא טוב יותר, נביא דוגמא לתהליכים אלו מפסוק אחד בפרשת עקידת יצחק. התורה מספרת לנו שכאשר אברהם אבינו הגיע להר המוריה, הוא ביקש מישמעאל ואליעזר לחכות לו (בראשית כב, ה):

      "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם"

אברהם אבינו אומר לנעריו כי הם למעשה דומים לחמור. הם חמור מפותח, היצור המתקדם ביותר של הטבע, אך עדיין הם טבעיים בלבד. הם אינם יכולים להתעלות אל מעבר לטבע. לכן אברהם אבינו אומר להם: "שבו לכם פה". פה בגימטריא = 85, ואילו המילה אלקים בגימטריא = 86 (זו גם הגימטריא של המילה "הטבע"). כלומר שהדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכולים להגיע ישמעאל ואליעזר היא קצת פחות מאלקים: "ותחסרהו מעט מאלקים", שזוהי הנהגת הטבע. זוהי מדרגת האדם על פי הפילוסופיה הספקולטיבית, האדם צריך להגיע למקסימום שהוא יכול להשיג במסגרת הטבע.

לעומת זאת, אברהם אבינו ובנו יצחק הולכים למקום אחר: "ואני והנער נלכה עד כה". כה בגימטריא = 25, ואילו שם ה' ה-ו-י-ה בגימטריא = 26. אברהם ויצחק לא מוגבלים על ידי הטבע. על פי תורת ישראל יש לאדם היכולת לקלוט רוח מן העליונים אלינו. לעם ישראל יש את הנבואה המיוחדת רק לו. בניגוד לשאר אומות העולם המוגבלות על ידי הטבע, עם ישראל יכול להתעלות אל מעל הטבע ולהתקרב אל העולמות העליונים.

המילה הבאה בפסוק היא: "ונשתחווה". יש לברר מה צריך האדם לעשות כאשר הוא מגיע למדרגות גבוהות אלו. מבחינה פיזית השתחוות היא שכיבה על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים. זוהי התבטלות פיזית מוחלטת. מבחינה דקדוקית, צריך לראות מהו השורש של המילה "נשתחווה". בניגוד לדעה המקובלת, השורש של המילה נשתחווה הוא לא ש.ח.ה (שכן אם זהו השורש, מניין באה האות 'ו'), אלא ח.ו.ה. כאשר הבניין הוא לא התפעל אלא השתפעל (בניין אשר לא נכלל בתוכנית של משרד החינוך, אך עדיין נמצא בשימוש בשפה הערבית). לפי הסבר זה, משמעות המילה להשתחוות היא לשוב למדרגת חוה. חזרה לשורש החיים למקור הראשוני, כאילו מתים.

אבל מטרת ההשתחוות אינה להישאר במוות ובביטול. המילים הבאות בפסוק הן: "ונשובה אליכם". לאחר שעולים במדרגות הקדושה והפרישות, ומשיגים השגות עליונות, המטרה היא להביא השגות אלו לכאן, ולהחיות בהן את חיי העולם הזה. זוהי עלייה על מנת לשוב. ולכן גם את שיאה של העקידה ניתן למצוא דווקא בסופה (בראשית כב, יט):

      "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע ויישב אברהם בבאר שבע"

השיבה של אברהם אבינו היא הבחירה בחיים. אברהם אבינו בחר לחזור לחיי העולם הזה ולא להישאר במדרגה הגבוהה אליה הגיע בזמן העקידה. באופן דומה ניתן ללמוד עיקרון זה גם מיעקב אבינו. בחלום יעקב נאמר (בראשית כח, יב):

      "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"

לכאורה היה צריך להיות כתוב להיפך, שהמלאכים יורדים ועולים בסולם. שכן המלאכים נמצאים בעולמות העליונים ולא בעולם הזה? אך לפי ההסבר הקודם, הפסוק ברור. יעקב אבינו הגיע גם הוא למדרגות גבוהות, אך היה חי בעולם הזה ולכן המלאכים למעשה היו נמצאים בתוכו. לכן קודם נאמר שהמלאכים עולים = הם עלו מתוך יעקב אבינו חזרה לשמיים ורק אז ירדו. ראשית יש עלייה, אך המטרה הסופית היא הירידה חזרה עם ההשגות החדשות לחחי העולם הזה.

בספר הכוזרי בתחילת החלק השלישי מתאר החבר מיהו החסיד על פי תורת ישראל. החסיד אינו מואס בחיים עד למצב שבו החיים יהיו למשא ונטל עליו, אלא אוהב הוא את החיים. ביהדות אין סגפנות, מה שכן יש ביהדות זה סיגופים, אך היהדות מתנגדת לדרך הסגפנות. ניקח לדוגמא את הצומות והתעניות. מטרת התענית היא לכפר על חטא או קלקול שהאדם עשה והוא רוצה לתקנו, אך זו אינה המטרה. לתענית עצמה אין ערך עצמותי, היא רק אמצעי בדרך למטרה נעלה ממנה. הקב"ה ברא לאדם גוף, ואם הקב"ה ברא את הגוף סימן שהוא אוהבו, ועלינו לטפח את הגוף ולגלות את הקדושה הגנוזה בו.

הפילוסוף היווני אריסטו טען כי: "חוש המישוש חרפה הוא לנו". כנגד טענה זו של אריסטו כתב הרמב"ן ספר שלם שכל מטרתו היא להפריך טענה זו. בספר אגרת הקודש (או אגרת הקדושה), מסביר הרמב"ן מדוע רק יווני היה יכול לטעון טענה כזו, ומדוע טענה זו אינה נכונה. אנחנו מחפשים את האחדות בעולם, וזה מחייב הימצאות של קדושה גם בגוף.



מטרת הבחירה

עד עתה הסברנו מהם החיים בהם עלינו לבחור. אך כעת עלינו להסביר את משמעות המילה "ובחרת". מה זה לבחור? מדוע בכלל יש אפשרות לבחור. למעשה היה הרבה יותר פשוט אילו לא היינו צריכים לבחור כלל. מדוע לא נבראנו מראש כאנשים אוהבי חיים, והיו נחסכות מאיתנו ההתלבטות והבחירה (זוהי פילוסופיה מקובלת מאוד אצל רווקים מתקדמים, ובכלל בתחומים רבים בחיי האדם). לשם מה הקב"ה נתן לנו את הבחירה? הרי הבחירה הפכה לרבים למעין נטל, מעמסה שקשה להתמודד איתה. האנשים אינם רוצים בבחירה, ולכן הם מפתחים תיאוריות שונות שכל מטרתן היא להוכיח שלאדם אין בחירה וכי הכל קבוע מראש. ישנן תיאוריות רבות העוסקות בדטרמיניזם התנהגותי, כאשר הבולטת שבהן היא ההורוסקופ. על פי שיטה זו בכוכבים כתוב מפני מה בחרתי במה שבחרתי, כלומר שלמעשה כלל לא בחרתי.

תיאוריות אלו הן מסוכנות מאוד, כיון שהן כוללות בתוכן סוג של פריקת אחריות, האדם כבר לא צריך לבחור – בחרו בשבילו. ישנן עוד תיאוריות רבות המנסות בדרכים מדעיות ואחרות לבטל את היכולת לבחור, כגון: הצופן הגנטי, או מצב סוציו-אקונומי וכו'.



בחירה = אחריות

גישות אלו מעידות על רצונו של האדם להיות חופשי מן החופש. אך הנוקטים בגישה זו שוכחים שהיכולת לבחור מעניקה לאדם דבר אדיר – אחריות.

כאשר לאדן יש יכולת לבחור כיצד יכלכל את צעדיו, הרי הוא הופך להיות אחראי למעשיו ולתוצאותיהם ובזה הוא הופך את חייו לשווי ערך. האדם שמתחמק מבחירה עושה זאת כיון שהוא אינו מעוניין שהפשלות תהיינה פשלותיו. אך באותה מידה גם ההצלחות לא תהיינה הצלחותיו. אשרי מי שאוכל אותה בגלל עצמו – כיון שהוא בחר בכך. או במילים אחרות: עדיף להיכשל מבחירה מאשר להצליח שלא מבחירה. שהרי ללא היכולת לבחור האדם הופך למכונה משוכללת ולא יותר מכך.

כעת ניתן להבין טוב יותר את משמעות הציווי "ובחרת בחיים": היה מודע לעובדה שאתה בוחר כשאתה בחיים. ובדבר זה לאדם אין ברירה. יש כאן פרדוקס מסוים, כופים עלינו להיות בעלי בחירה.



מקור הבחירה

ראינו שלאדם יש יכולת בחירה, אך כעת עלינו לברר מהו מקור הבחירה. כאשר אדם אוכל תפוחי אדמה הרי הוא חי מכוחם, כלומר האדם מורכב מתפוחי האדמה אותם הוא אוכל. לתפוחי אדמה אין יכולת בחירה (ולא לשום מאכל אחר), ואם האדם מורכב מהם אזי מניין מגיע יכולת הבחירה לאדם?

זוהי שאלה חשובה מאוד וקשה מאוד, ורבים וטובים כפרו בגלל שלא מצאו תשובה שתניח את דעתם לשאלת מקור הבחירה החופשית. האדם חי בעולם שכולו מבוסס על חוקיות, עולם שאין בו בחירה והכל מתנהג על פי כללים מסוימים, ולכן חייבים להסביר שהחירות הפנימית הטבועה באדם מקורה אינה מהטבע אלא מהנשמה שמקורה מהעליונים. מקורה של החירות בכל בני האדם הוא במעין מאגר עצום של חירות שהוא חיצוני לטבע, ועלינו לברר היכן נמצא מאגר זה של חירות.

את החירות מצאנו בעוד מקום מלבד אצל האדם. גם הקב"ה הוא "בן חורין". הקב"ה היה יכול לברוא את העולם והיה יכול שלא לברוא אותו. החירות של הקב"ה היא גדולה יותר משל האדם, שכן הקב"ה גם יכול לרצות לרצות ויכול לרצות שלא לרצות. אם כן הקב"ה הוא בעל המאשר האינסופי של החירות, וחתיכה קטנה מחירות זו ניתנה באדם, ומכוח נתינה זו האדם נהייה לבעל בחירה.

על פי הסבר זה מתקבל כי בכל נברא ישנן שתי שכבות: שכבה חיצונית של חוקיות טבעית, ושכבה פנימית של חירות אלוקית המחוללת את הנברא. אך רק אצל האדם נחשפה השכבה הפנימית ופרצה אל השכבה החיצונית, ולכן האדם הוא הנברא היחיד שהוא בעל יכולת בחירה בעולם הזה. אך לא תמיד זה היה המצב. בתחילת הבריאה לכל הנבראים הייתה יכולת בחירה, כפי שאמרו חז"ל: שהבריאה כולה הייתה בת חורין בתחילה. לכן גם ניתן לדבר על חטא הארץ והנחש. אך כיום נשאר רק האדם בעל יכולת בחירה.



קדושה וחומריות

המשמעות של הציווי לבחור בחיים היא לבחור בכל מישורי החיים כולם, כמובן בקדושה. אין שום תחום שנשאר מחוץ לחיים. גישה זו עומדת בניגוד לדתות הרדודות האחרות (וגם בניגוד לחלק מהדעות הרווחות ביהדות). הם סבורים שהקדושה הינה דבר רוחני, ומכאן נובע כי החומריות הינה ההיפך הגמור של הקדושה, וזוהי טעות חמורה. על מנת להבהיר נקודה זו, נגדיר במדויק מהי קדושה:

קדושה היא כל מקום בו יש נוכחות אלוקית בלתי אמצעית.

הקדושה יכולה להימצא בכל מקום, גם ברוח וגם בחומר. כפי שיש רוח קדושה ורוח טומאה, כך יש גם חומר קדוש וחומר טמא. כאשר הקב"ה מצווה אותנו לבחור בחיים, הוא למעשה רוצה שנגלה אותו בכל תחומי החיים. ציווי זה הופך את חיי העולם הזה לבעלי ערך עצום. עד כדי כך שהקב"ה מצווה על האדם הראשון שיאכל מעץ החיים. כלומר הקב"ה רצה שהאדם יחיה לנצח בעולם הזה (בניגוד למיסטיקה השואפת להתנתקות מהעולם הזה). הקב"ה ציווה על אדם הראשון לאכול מכל עצי הגן, כלומר גם מעץ החיים היה עליו לאכול. ומטרת הציווי היא שהאדם יקדש את החיים.

ולכן יהודי לא שואל את עצמו מפני מה הוא חי, כי עצם השאלה מעידה על כך שהשואל פחות חי. הרב קוק ב"למהלך האידיאות בישראל" (אות ה) כותב:

הנעם האלוקי של החיים, המתרומם בעליונותו המתפשט בהדר פשטותו וטבעיותו על כנסת ישראל בכללה, באור האידיאה האלוקית הנטועה בה, הוא עושה את החיים נוחים ועדינים, מתוקים וענוגים, בתכנם העצמי. חיים שכאלה אינם נכנסים בכלל שאלה, מגמתם הערבה והעדינה מקורית היא להם ושוכנת בקרבם ובעצמותם, והם ראויים לא רק להתקיים אחרי הימצאם כי אם גם להתחדש ולהתרבות. מכאן באות נטיית שמחת החיים הפנימית, נטיית ההתרבות הגנוזה, המסבבת את גלגל החיים וכל יופיים והדרם ונעימת האהבה שבהם, ונעשות מובנות ומאוגדות עם כל הקשורים האידיאליים שבנשמה העליונה אשר לאדם. והכוחות הטבעיים העזים אינם מסערים בדרכם שום מהלך של מחאה וניגוד מוסרי, ומושקפים הם כולם בדרך מדע עליון, עדינות רגש ונחת רוח, שלום נצח וחדוות אלוקים.

ישנם אנשים שכנראה לא קראו טוב את התורה, הם כנראה קראו: "וירא אלוקים כי רע". זו שטות גמורה לומר שחיי העולם הזה הם דבר רע.



"טוב לו לאדם שלא נברא משנברא"

אלו הגורסים כי חיי העולם הזה אינם טובים, אוהבים להוכיח את דבריהם ממאמר הגמרא (ערובין יג:):

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו.

חשוב לדייק  במילים בהם השתמשה הגמרא. לא נאמר: נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, אלא נאמר נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי הינה לגבי האם נוח לו אדם בעולם הזה או שלא, ובאמת לא נוח לו. אבל זה הרבה יותר טוב לאדם שנברא משלא נברא. לאדם עדיף שיברא. אמנם זה דורש ממנו מאמצים רבים ולעיתים רבות זה גורם לו לחוסר נוחיות, אך כבר אמרו רבותינו: החיים זה לא פיקניק.

נשוב לדברי הרב. כוונת הדברים היא, שחיים הם שלמים רק עם שורה עליהם השכינה. אך בגלות אין השראת שכינה, ולכן החיים אינם שלמים. החיים בגלות הם חיי העולם הזה, חיי הגויים. בזמן הגלות אין לחיים את ערכם האמיתי והשלם, ולכן התפתחה בגלות נטייה של התנתקות מחיי העולם הזה.

כשהתחילה הציונות המדינית לתפוס תאוצה, נעשה ניסיון לחדש גם את חיי האומה. אליעזר בן יהודה ניסה לארגן ערב ריקודים במושבה עקרון. מטרתו של אליעזר בן יהודה הייתה לנסות ולהשיב את שמחת החיים ליישוב היהודי ולעם היהודי. התגובה לא איחרה לבוא. בעיתונות הירושלמית פורסם מאמר כנגד התארגנות זו, ובו נאמר: אם חפץ לו מר בן יהודה בשמחת החיים ילך לו פריזה.

על פי השקפת היהדות הגלותית ערב ריקודים אינו מתאים לארץ ישראל. ארץ ישראל הינה מקום קדוש ורציני, ולכן גם צריך להיות עצוב ואסור לשמוח בה. אך במהלך שיבת ציון אנו עדים לתהליך של לגיטימציה של שמחת החיים היהודית. כמובן שצריך סיעתא דשמייא גדולה מאוד של קדושת ארץ ישראל, על מנת שנוכל להצליח לקדש את שמחת חיי העולם הזה (כמובן שבדרך ישנן תאוות, אך התאוות אינן דבר רע, הן רק עלולות להוביל למעשים רעים אם לא משתלטים ומתגברים עליהן).



בחירה של הכלל

שני דברים יש בציווי זה: אהבת החיים ואהבת הבחירה, כפי שהסברנו. אך דברים אלו אינם נכונים רק במישור הפרטי לאדם הבודד, אלא הם נכונים גם במישור הכללי והלאומי. כפי שאמרנו, ליחיד ראוי לשמוח כי הוא בעל יכולת לבחור בין טוב לרע. זה נכון עוד יותר לגבי הכלל, גם כאן יש יכולת בחירה.

דוגמא טובה לכך היא הדמוקרטיה הפרלמנטרית. מהותה של שיטה זו היא לממש את זכותו של הציבור לבחור ולהשפיע. סך כל הבחירות של הפרטים מרכיב את רצון הציבור. הפילוסוף רוסו אמר: כל חברה אנושית היא פרי של אמנה חברתית. באומה קיים רצון קולקטיבי לכפות על עצמנו את סמכותה של המדינה. המדינה הומצאה על ידי האנשים על מנת לכפות על עצמם סמכות שהם בוחרים בה, כיון שזו אפשרות טובה יותר מאשר להישלט על ידי יחידים עריצים.

לכאורה ניתן להקשות על הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שהרי היא גרמה למלחמות רבות בעולם, וגרמה לקלקולים רבים ולהזנחת הפרק לטובת הכלל. אך יש תפיסה מנוגדת לתפיסה זו, הגורסת כי מטרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית היא לא רק לטפל בצורכי הכלל, אלא היא באה לבטא גם את רצונם של היחידים. שהרי על פי היהדות על יהודי הוא עולם ומלואו. הרב קוק בגנזי הראי"ה אומר: שמאחר וראינו שהמשטרים היותר מתקדמים דואגים לחיי הפרט והכלל, זוהי הוכחה ניצחת לכך שההשגחה האלוקית הינה גם השגחה כללית וגם השגחה פרטית. שהרי לא יעלה על הדעת שההנהגה האלוקית תהייה פחותה מן ההנהגות של בשר ודם.

על פי דברים אלו, ניתן לומר שההשתתפות במצוות הבחירות היא לא רק הרצון הפרטי לבחור והשפיע, אלא עצם מעשה הבחירה הוא הידמות למעשה בראשית – להשגחה הפרטית.

ואם נתקדם צעד אחד הלאה, נבין כי הדבר נכון לא רק לגבי הבחירה של הכלל, אלא גם לגבי החיים עצמם – החיים הציבוריים. החיים הציבוריים הינם דבר גדול מאוד, זו צורת החיים האהובה על עם ישראל. אין נטייה לחיות חיים פרטיים. כל יהודי, ולמעשה כל אדם זקוק לחברה. אריסטו הגדיר את האדם כ: זואון-פוליטיקון, כלומר חיה חברתית – פוליטית. החיים הציבוריים הופכים לערך בפני עצמם, שהרי אין קדושה ללא חיים קולקטיביים. כל מקום שיש בן עשרה יהודים השכינה שורה בו. ולעומת זאת על יהודי הנמצא לבדו נאמר (מכות, דף י, עמ' א): "חרב על הבדים ונואלו" (ירמיהו נ'-ל"ו) - בדים מלשון בדד.

לא ניתן להגיע לקדושת החיים ללא שמחת החיים הקולקטיבית. והדבר נכון לא רק לגבי הכלל, אלא אף מעבר לכך. ערך זה דורש את התפשטות אל הקוסמוס כולו. אנו שואפים לא רק לחברה לאומית, אלא דרך הכלל-ישראליות אנו מנסים להגיע אל הכלל-עולמיות. אנו רוצים שכל העולם כולו יהפוך לאורגניזם חי אחד. שיחול שם מלא על עולם מלא.



שאלת הקולטורה

אחד הויכוחים החריפים שהתנהל בקונגרסים הציוניים הראשונים היה "שאלת הקולטורה". הויכוח התנהל סביב תפקידה של התנועה הציונית. האם תפקידה הוא פוליטי בלבד, כלומר לדאוג להקמת מדינה יהודית. או שמא תפקידה של הציונות הוא לעסוק גם בענייני התרבות והרוח של העם היהודי. מי שהובילו את ההתנגדות להתערבות הציונות בחיי התרבות היהודית היו דווקא ראשי הציונות הדתית – המזרחי. הסיבה העיקרית להתנגדותם הייתה שהם חששו שאם אנשים חילונים יתעסקו  בתרבות ישראל, אזי יש חשש כי הם יחדירו ערכים חילוניים לתוך התרבות היהודית, דבר שיגרום לרתיעה מהצטרפות לתנועה הציונית. בעקבות זאת התקבלה החלטה עקרונית בקונגרס הציוני, שתפקידה היחיד של הציונות הוא פוליטי בלבד: "הציונות דבר אין לה עם הדת".

החלטה זו נחשבה להישג גדול בעיני מנהיגי הציונות הדתית. אך הרב קוק טען שקבלת החלטה זו היא חרפה, ויש לעשות כל מה שניתן על מנת לבטל החלטה זו ולמחקה. בעקבות דברי אביו כתב הרב צבי יהודה (בהיותו בן עשרים ושלוש) את מאמר התרבות הישראלית, המופיע בתחילת ספרו "לנתיבות ישראל".

בין שאר הדברים הרב צבי יהודה כותב כי מקבלי ההחלטה הזו עשו טעות נוספת. הם לא זכרו שאי אפשר לתחייה לאומית ללא תחייה תרבותית. הקמת מדינה מחייבת שינוי תרבותי. היה צורך לקיים דיון רציני ומעמיק על התרבות, ולא לנסות ולהתנתק ממנה. "הצלחת התרבות של כל עם ושל כל קיבוץ חברתי אף היא תלויה בהתבוננותו והתאמתו לפסיכולוגיה שלו ולמהותו הנשמתית".

בכל תרבות כוללת צריך שיהיה ביטוי לערך אחד שהוא בסיסה של החברה. התרבות הגרמנית מבוססת על סדר, השוויצרית על דיוק וכו'. מהו בערך הבסיסי והמיוחד של היהדות?

כל תרבות נותנת בכורה לאחד הערכים על פני כל האחרים (שלום, תפילה, אהבה). המיוחד בתרבות הישראלית הוא שיש אחדות בין כל הערכים. למעשה היהדות דורשת חיבור של הכל לאורגניזם אחד. וכל זמן שאין נוסחה המאחדת את כל ערכי ההויה, עדיין לא גילינו את התרבות הישראלית במעמקיה.



סיום

"ובחרת בחיים" – התורה דורשת מאיתנו לבחור בחיים כולם, על כל מרכיבי החיים ולהצליח בכך. זהו אתגר תרבותי גדול. בזמן בגלות היה לנו תרוץ, היינו עסוקים בהישרדות. הצלחנו לפתח סוג של חיים מינימליים, שמטרתם הייתה לשמר את העיקר ולנסות להישאר בחיים. כל מה שהיה צריך זה בית מדרש, בית כנסת, מקוה ואטליז כשר. זה מה שנדרש על מנת לעבור את הגלות בשלום. אבל כאשר יצאנו מהגלות וחזרנו לארצנו, אז הקב"ה מפסיק להיות אלוקי המועצה הדתית והופך להיות אלוקי המדינה בכל התחומים, מהתאטרון ועד לבית המדרש. הכל נכלל הכלכלת הקודש. זהו המובן העמוק של "ובחרת בחיים". ניתן לומר שבאנו לכאן כדי שנוכל לחיות כפי שחיו כאן אבותינו. אבל לשם מה הייתה הגלות? לא יעלה על הדעת שעם ישראל יצא לאלפיים שנות גלות רק בשביל לחזור ולחיות בדיוק כמו שחיו אבותיו. אלא עלינו להבין שהקב"ה מבקש תחייה של כל מערכות החיים. אנו מתחילים להתקרב להגשמתו של הציווי "ובחרת בחיים".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)