הרב אורי שרקי

בקשת האמת

י"ג בתמוז התשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בקשת האמת בעולמנו היא דבר בלתי אפשרי. שהרי האמת זהה עם המוחלט ואין בעולמנו דבר מוחלט, או כפי שהרמב"ם מגדיר זאת: "וה' אלוקים אמת" – רק הקב"ה לבדו הוא האמת ואין אמת כאמיתתו. כלומר היחיד שהאמת אצלו ידועה זה הקב"ה. הקב"ה הוא האמת. אם כן בקשת האמת היא בהחלט בעייתית, שהרי האדם אינו רוצה לחיות ללא קריטריון ונקודת מוצא ברורה וחיובית. לכן האדם עסוק תמיד בחיפוש אחר האמת, שתנחה את צעדיו והתנהגותו בעולם הזה. החיפוש אחר האמת הוא למעשה חיפוש אחרי אַמת מידה. אך האדם אינו יכול להשיג את האמת והדבר עלול לייאש אותו, במיוחד לאור העובדה שהרמב"ם אומר שתכלית האדם היא לדעת את ה'. אכן בעיה קשה.



אמת ואמונה

יש המנסים לפתור את הבעיה על ידי פיצול האמת לאמת עליונה לאמת תחתונה, והם מסבירים שאכן את האמת העליונה, האלוקית איו ביכולתו של האדם להשיג, אך כן יש ביכולתו להשיג את האמת התחתונה, הנמוכה יותר. אך תיאוריה זו אינה נכונה, שכן למילה אמת אין צורת רבים. באף מילון לא מופיעה צורת הרבים של המילה אמת, ולכן לא ניתן לומר כי יש שתי אמת בעולם. המילה אמיתות היא לא צורת הרבים של אמת, אלא היא צורת הרבים של אמיתה. אמיתה היא כל דבר שהתברר כמתאים לאמת. ואכן יש אמיתות רבות בעולם, כיון שישנם דברים רבים שמצאנו שהם מתאימים לאמת, אבל אמת יש רק אחת.

אם נחקור לעומק הדקדוק של השפה העברית, נגלה שהמילה אמת היא מילה נקבית המסתיימת באות ת', כמו המילה בת. צורת הרבים של המילה בת היא בנות, ולכן נוכל ללמוד באופן דומה כי צורת הרבים של אמת היא: אמונות. האמונות הם התייחסויות שונות אל האמת. ירידה קטנה מתחום האמת מובילה אל האמונה. כמובן שעל האמונה להשתדל להיות כמה שיותר קרובה לאמת, אך האמונה מעולם לא תהיה האמת.



עיר ושמה אמת

בגמרא (סנהדרין צז.) ישנו סיפור מעניים הקשור לאמת ולחיפוש אחריה:

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא. אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי ליה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משניה בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיביה איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפה רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו להו תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה במטותא מינך, פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהך אינשי.

רבא מספר שפגש פעם תלמיד חכם בשם טבות או טביומי, והוא מעיד עליו שאפילו היו נותנים לו את כל חללי העולם (שלומר את כל העולם כולו), לא היה מוציא דבר שקר מפיו. שמו של אותו חכם כנראה מעיד על אישיותו. טבות מלשון טוב, קריטריון ההתנהגות אינו על פי האמת אלא על פי המוסר (יש הבדל בין אמת למוסר). ואילו השם טביומי, משמעותו יום טוב, כלומר אדם המחפש את הטוב בזמן.

רב טבות הגיעה לעיר ששמה אמת, ובה האנשים אכן דיברו רק אמת. הוא הגיע לשם כיון שגם הוא דיבר רק אמת, כפי שהעיד עליו רבא. כל אנשי העיר אמת חיו שנים ארוכות, כיון שאך אחד מהם לא מת טרם זמנו. רב טבות התחתן עם אחת מנשות המקום ונולדו להם שני בנים. ממשיכה הגמרא לספר כי יום אחד אישתו של החכם חפפה את ראשה, ובדיוק אותה שעה דפקה השכנה על הדלת. רב טבות החליט שאין זה צנוע לומר שאשתו כעת חופפת את ראשה, ולכן אמר שהיא לא נמצאת בבית. מיד אחר כך מתו שני בניו של רב טבות. כאשר באו אנשי העיר לברר כיצד קרה שמתו אנשים בעירם טרם זמנם, והוא סיפר להם את מה שהתרחש, הם ביקשו ממנו שיעזוב את עירם, בכדי שלא יעורר עליהם את מלאך המוות.

סיפור זה הוא ככל הנראה אינו אמיתי, אלא שהוא בא ללמדנו עובדה מסוימת: עולם המוסר הוא לא האמת. לפעמים יש התנגשויות בין המוסר (אותו מיצג רב טבות) לבין האמת (אותה מיצגים אנשי העיר). לעיתים יש צורך להפחית מעט מהאמת על מנת להיות מוסריים, ואז זה כבר לא ממש אמת.

ישנה תופעה נפוצה, המקובלת בעיקר אצל אנשים צעירים, שרוצים לדעת את האמת עוד לפני שהוא חי (לכן לא מתחתנים, כיון שקודם רוצים לגלות את האמת). יש להבין שהאמת מתבררת במהלך החיים. זהו האופן היחיד בו מתברר לאדם מי הוא באמת. יש אנשים החושבים שאפשר להתנתק לזמן מה מהחיים, להביט עליהם מבחוץ, ולעשות את הבחירות שלהם מחוץ לחיים. אבל התורה אומרת אחרת (דברים ל, יט):

      "ובחרת בחיים"

הזמן שבו האדם חי הוא הזמן לבחור. לכן אין ברירה אלא באיזה אופן האמת מתבררת לנו בעולם הזה.



"נעשה אדם"

ישנו פסוק קשה ביותר בפרשת בראשית (א, כו):

"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ"

הרבה שאלות נשאלו על פסוק זה, מדוע הקב"ה נוקט בלשון רבים. וכי אין הקב"ה יכול לברוא לבדו את האדם?!

אחד התירוצים לקושיה זו מופיע במדרש רבה. במדרש מסופר כי כאשר הקב"ה רצה לברוא את האדם, הוא הלך להתייעץ עם המלאכים האם כדאי לברוא את האדם או לא. הקב"ה התייעץ עם ארבעה מלאכים, ששמותיהם היו: חסד, אמת, צדק ושלום.

חסד אמר: כדאי לברוא את האדם, כיון שהאדם עושה חסדים.

אמת אמר: אל ייברא שכן כולו כזבים.

צדק אמר: ייברא האדם, כיון שהאדם עושה צדקות.

שלום אמר: אל ייברא האדם שהוא כולו קטטה.

בזמן שהמלאכים רבו והתווכחו זה עם זה, הקב"ה ברא את האדם. ואז כאשר המלאכים שמו לב פתאום שהאדם נברא, אומר להם הקב"ה: "נעשַה אדם" (בלשון עבר), כבר נברא האדם ואין על מה להתווכח. המדרש ממשיך לספר כי מי שכעס באופן מיוחד על כך שלא התייעצו איתו, היה המלאך אמת והוא התחיל לגדף. כתגובה הקב"ה השליך אותו לארץ, שנאמר (דניאל ח, יב):

      "ותשלך אמת ארצה"

אמרו כל המלאכים לקב"ה: מה עשית עם החותם שלך? כלומר קריטריון הערכים על פיו אמור לנהוג בעולם נזרק למטה וכעת שום דבר לא יהיה ברור. ענה להם הקב"ה: תעלה האמת מן הארץ, שנאמר (תהלים פה, יב):

      "אמת מארץ תצמח"

ננסה להבין את משמעות הסיפור. ראשית יש לברר מדוע בכלל היה צריך הקב"ה לשאול את המלאכים ולהתייעץ איתם לפני בריאת האדם. המלאכים מסמלים את הערכים. יש בעולם הזה ערכים, והאדם נברא על מנת להגשים ערכים אלו בארץ. כאשר הערכים נמצאים בשמים אין שום בעיה. השמים הם המקום התיאורטי, שם אין צורך בהגשמת הערכים. כל ערך נמצא לבד ואין שום התנגשות בין ערכים שונים. לעומת זאת בארץ על האדם להגשים את כל הערכים, ועוד בבת אחת. לכן תגובת המלאכים היתה: אי אפשר. בעיני המלאכים הנמצאים בשמים לא ניתן להגשים את כל הערכים יחד, צריך לבחור ביניהם. זו הסיבה שלפחות חלק מהמלאכים מתנגדים לבריאת האדם. הקב"ה החליט לברוא את האדם, ולא ניתן לברוא את האדם בעולם המוחלט, כיון ששם הוא אינו יכול להגשים את מטרתו.

[פעם נהגו לומר על עמים גיבורים (הגאלים למשל), כי הם אינם מפחדים משום דבר, אלא רק מכך שאולי השמים יפלו להם על הראש. הם פחדו דווקא מהדבר הזה כיון שהיתה להם יראת שמים. הם חששו שיצטרכו להתמודד באופן פתאומי עם הערכים].

גם בעולם הזה לא ניתן להגשים את כל הערכים בבת אחת, וזו היא קושיית המלאכים על הקב"ה. ותירוצו של הקב"ה הוא הזמן. למלאכים אין מושג של זמן, המלאכים הם נצחיים, ולכן הם גם לא מבינים את המושג של לבצע כמה דברים בבת אחת. האדם, לעומת זאת חי בזמן, וביכולתו להגשים את הערכים לאט לאט באופן המכונה סינתזה דיאלקטית. האדם עושה קצת חסד, אחר כך קצת אמת, וכך הוא ממשיך עד שלבסוף מתאפשר האיחוד בין הערכים. התהליך הזה אמור להתבצע באופן איטי, וזוהי המשמעות האמיתית של הפסוק: "אמת מארץ תצמח". הצמיחה מניחה את הזמן ומשתמשת בו על מנת לצמוח.

שאלה: על פי הסבר זה עולה כי בשמים אין אחדות בין הערכים?

תשובה: אכן בשמים אין צורך באחדות בין הערכים, ואין צורך לנסות ולאחדם. בשמי השמיים יש אחדות אמיתית בין כל הערכים. [כמו שנאמר: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ולא אנחנו. אנחנו יכולים רק לנסות ולאחד את הערכים בעולם הזה].



"תתן אמת ליעקב"

בקשת האמת היא התפקיד המיוחד שיש ליעקב אבינו בעולם הזה. דווקא יעקב אבינו, שהוא לכאורה ההיפך הגמור מבקשת האמת. חייו של יעקב אבינו רצופים שקרים: השגת הבכורה במרמה, גניבת ברכות יצחק מעשו, גונב את לב לבן, ושוב מסדר את עשו בפגישתם המחודשת. ודווקא הוא זה שנבחר למייצג החיפוש אחר האמת בעולם הזה?!

הרב צבי יהודה אומר שכל עניינו של יעקב אבינו הוא להיות ישר בעולם עקום. זו אינה חכמה גדולה להיות ישר בעולם ישר, או להיות עקום בעולם בו כולם עקומים. הגדלות האמיתית היא להישאר ישר דווקא בעולם בו צריך לרמות ולשקר. לפעמים הגדלות נמדדת דווקא על פי היכולת לשקר בעולם עקום (כאשר אדם רודף אחרי מישהו להורגו והוא בורח מפניו, אזי כאשר הרודף שואל להיכן אותו אדם ברח, ודאי שצריך לשקר לו). לפעמים על מנת להגיע להגשמת האמת יש לעבור דרך השקר של יעקב אבינו, שקר של גדלות. כאשר רבקה משכנעת את יעקב אבינו להתחפש לעשו, הוא אומר לה (בראשית כז, יב):

      "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה"

יעקב אבינו אינו אומר לרבקה שהוא חושש שיחשבו שהוא לא מוסרי, אלא הוא רק חושש שמא יתפסו אותו. הגמרא (סנהדרין צב.) דורשת את המילה "מתעתע" באופן מעניין:

ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא: "והייתי בעיניו כמתעתע", וכתיב התם: "הבל המה מעשה תעתועים".

ישנה כאן האשמה חמורה מאוד כלפי יעקב אבינו. רבי אלעזר אומר שכי מי שמשקר נחשב כאילו עבד עבודה זרה, והוא לומד זאת מיעקב אבינו. על מנת להבין את שורש העניין יש להתבונן בהמשכו של אותו פסוק מירמיהו (י, טו - טז) שהגמרא מביאה:

      "הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה' צבאות הוא"

הקב"ה נקרא חלק יעקב על שמו של יעקב אבינו. אכן מבחינה נקודתית יעקב אבינו שיקר. אבל אם מביטים על מעשיו של יעקב אבינו מהבחינה הכללית של כל ההיסטוריה. יעקב צדק בכך, הוא היה מוכרח לשקר. "תתן אמת ליעקב" – בנפשו של יעקב נטועה נקודת אמת ההולכת וצומחת במהלך הדורות. הנביא אומר (ירמיהו ב, כא):

      "ואנוכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת"

הקב"ה לא שם בנו את האמת ולא יצא אותנו עם האמת, אלא הקב"ה נטע זרע אמת בתוכנו. משמעות הדבר היא שהאמת היא דבר שהולך וצמח בנו במהלך הדורות.



"קנאת סופרים תרבה חכמה"

כל מה שדיברנו עד עתה הוא טוב ויפה, אבל מה צריך לעשות למעשה? כיצד מבררים את האמת בעולמנו? שאלה זו הופכת לקשה יותר לאור מה שאמרנו שלעיתים אף מותר לשקר אם מהבחינה הכללית הדבר הכרחי. לפעמים מותר לאדם לשקר על מנת לבסס ענייני קדושה, צניעות או אמונה. כלומר שבנין הצדק והאמונה והתורה מבוסס על שקרים, וזה לא נשמע טוב.

"קנאת סופרים תרבה חכמה". חז"ל לימדו אותנו שאסור לאדם לגזול את פרנסת חברו. ואם לאדם יש חנות נעליים ברחוב מסוים, אזי אסור לאדם אחר לפתוח חנות נעליים באותו הרחוב. אבל בה בעת התירו חז"ל לפתוח תלמוד תורה מתחרה מול תלמוד תורה קיים, אף אם הדבר יגרום לסגירתו של התלמוד תורה הראשון. הסיבה לכך היא ברורה: חז"ל היו מעונינים בתחרות בענייני תורה וחכמה, שכן באופן זה תרבה החכמה בעולם. חז"ל היו מוכנים שמישהו ייפגע ויסבול קצת בשביל הגדלת תלמוד התורה בישראל.

אך לא תמיד המטרה מקדשת את האמצעים. המשנה במסכת סוטה (ט, טו) אומרת:

...בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תיהפך למינות ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים...

המשנה אומרת לנו שבימות המשיח אנשים ימאסו בחכמה ובחכמים, מפני שהם התירו דברים לא מוסריים (כפי שתיארנו למעלה). צריך להפסיק את התופעה הזאת מתי שהוא. הרב קוק כותב (אורות התחייה, נב):

ישנם דברים טובים וקדושים, שהסיבות המחזיקות אותם בעולם הן כעורות, כמו: חולשה, שקר, רשעות, שלפעמים הן תומכות את יסוד הטוב של: בושה, צניעות, אמונה וכיוצא בהם. אמנם כמו שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ככה היא הטובה שמקבל הטוב והקדוש מהרע והטמא, מחוללת היא רעות רבות, ואין אור גאולה יוצא אל הפועל כי אם על ידי מה שיהרסו כל היסודות הרעים, אפילו אותם שהם מחזיקים את הטוב והקודש. ואף על פי שעל ידי זה סובל הטוב, הקודש והאמונה, והם יורדים ונראים כמתדלדלים, דלדול זה וירידה זו עליה והתעודות הם באמת, שאחר הריקבון של היסודות הרעים הללו, יחל מיד לצמוח אור הזוהר והקודש על יסודות בריאים של: דעה, חכמה, גבורה, תפארת, נצח והוד. ובזה תוסד מלכות עולמים לאור ה' וטובו באחרית הימים בחסדי דוד הנאמנים, שהם ברית עולם אשר לא יכזבו עדי עד. "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם" (ישעיהו סג, ח – ט).

הרב קוק מסביר כי ישנם דברים טובים בעולם הנגרמים בעקבות דברים רעים (אם מבקשים מאדם ללכת לשדוד בנק, והוא עונה: עזבו, אין לי כח. אזי הוא עושה דבר טוב הנובע מתכונה רעה שלו – מהעצלות. המעשה טוב אך הסיבה אינה הסיבה הנכונה). הרב מסביר כי גם דברים טובים, אך בעלי יסודות רעים ורעועים, למעשה מעכבים את בוא הגאולה. הרב מציב כאן תביעה גדולה ולא פשוטה, שקשה מאוד לעמוד בתנאים שלה. אבל הגיע הזמן למלא גם תביעה גדולה זו.



"והאמת תהא נעדרת"

ישנם גם פעמים בהם האמת נעדרת. בנוסף לציטוט מהמשנה בסוטה, מצאנו גם פסוק מפורש בנביא (ישעיהו נט, טו):

      "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט"

אחד מסימני הגאולה הוא "והאמת תהא נעדרת". למה הכוונה במילים אלה, שבימות המשיח לא תהיה אמת? גם הגמרא (סנהדרין צז.) דנה בפסוק זה:

      מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה.

משמעות הביטוי: נעשית עדרים עדרים היא שהאמת מתחלקת בין מפלגות שונות, כאשר בכל אחת מהן יש חלק אמת וחלק שקר. בכל דרך ושיטה מעורב חלק מהאמת האלוקית עם שאר דברים. מי שרוצה להשיג את האמת האלוקית בשלמותה צריך להסתובב בין כל המפלגות וללקט מתוכן את כל חלקי האמת. בלבול זה גורם לכך שכל חלקי האומה יזדקקו זה לזה. זהו היסוד של אהבת הזולת. כל אדם הדורש את האמת האלוקית יהיה מוכרח להקשיב לזולתו (שהרי חלק מהאמת נמצא אצלו), ובאופן זה תרבה האהבה בין חלקי האומה, כיון שכל אחד זקוק לאחר על מנת להשיג את האמת.



אמת לאמיתו

כאשר אדם מחפש את האמת, עליו לוודא שהוא מוצא את האמת לאמיתה. הגמרא אומרת (שבת י.):

תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: "ויעמד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות יח, יג). וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא: "ויעמד העם של משה מן הבוקר עד הערב", וכתיב התם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

מה פירוש המושג אמת לאמיתו? נראה כי האמת לבדה אינה מספיקה. דין שנעשה רק על פי האמת אינו טוב מספיק, על הדיין להפעיל גם את חוש הצדק שלו בכדי שלא יוציא דין מרומה. אם הדיין שמע את עדויות שני העדים ולא מצא סתירות ואי התאמות בין העדויות, והעדים אינם קרובים ואינם פסולים, הרי על הדיין לפסוק את הדין על פי דברי העדים. אך מה צריך הדיין לעשות אם למרות הכל הוא יודע שהם משקרים? לכאורה ידיו של הדיין כבולות ועליו לפסוק על פי עדות העדים. אם הדיין יפסוק על פי עדות זו, דין זה אינו אמת לאמיתו. אסור לדיין לשמוע לעדות העדים למרות שמחינה הלכתית אין בעדות כל פגם.

מספרים על הגר"א (בספרו של הרב מימון), שבא לפניו מקרה בו סיפרו שני עדים על אשה אחת בוילנא שהיא זינתה תחת בעלה. והסיפור עשה הרבה מאוד רעש, ויצא לעז על אשה זו. הגר"א החליט שיש לדון בעניין זה, והזמין אליו את כל הנוגעים בדבר למשפט. הגר"א חקר את העד הראשון ואחר כך חקר את העד השני, וקיבל תשובות זהות לגמרי משניהם. לאחר שהסתימה חקירת העדים קבע הגר"א שעדים אלו הם עדי שקר, והעדים נבהלו והודו שאכן הם שיקרו. כאשר שאלו את הגר"א כיצד הוא ידע שהם עדי שקר, הוא ענה שכתוב במשנה (סנהדרין ה, ד):

      אם נמצאו דבריהם מכוונין.

לא יתכן ששני העדים יגידו בדיוק את אותם הדברים, באותן מילים. כל אחד רואה את הדברים בצורה קצת שונה. תפקידו של הדיין הוא לראות שלמרות ההבדלים בין העדויות, שניהם אומרים אותו דבר. אך במקרה שבא לפני הגר"א, דברי העדים לא היו מכוונים, אלא דבריהם היו אותו דבר בדיוק, ולכן קבע הגר"א שהם עדי שקר. ריבוי האמת צריך להעלות חשד (כאשר כל הסנהדרין מחייבים הנאשם פטור, כיון שלא יתכן שאין אף צד זכות).



ודאות האמת

אחת הבעיות הקשות בחיפוש אחר האמת היא בעיית ודאות האמת. כיצד יודעים אם מה שנראה כאמת הוא באמת האמת? בתחילת החיפוש כאשר מתעוררת שאלה, פונים לאנשים חכמים יותר והם מספקים את התשובה. בהתחלה תשובה זו משמחת את האדם המחפש, על פי קטנות דעתו. התשובה ממלאת את כל חדרי לבו. אך התשובה גם החכימה את האדם, ולאחר שחולף זמן מה, האדם זקוק לתשובה אחרת, גדולה יותר. והתשובה שיש בידו כבר אינה משמחת יותר, אלא להיפך היא מעציבה אותו, שכן כעת הוא זקוק לתשובה גדולה יותר. הרב קוק מתאר את התהליך הזה בנפש האדם באורות הקודש (מערכת הגיון הקודש, לג):

שאלת הודאות המקורית
יש עיצבון שבא מעושר רוחני. הא כיצד?
מתגברות עלינו ההופעות, חזיונות מחזיונות באים לנגד עינינו הרוחניות, מביטים אנו בספרים, ובספרים היותר קדושים, והיותר נשגבים, ומעיינותיהם חיים ומפכים, מנביעים הם בכוחם המקורי ברוחנו פנימה מעיינות רבים. ועל כל חזיון נולד המיון פנימי, מהיכן של זה בא? ראשית החזון וודאותו מהיכן הוא נמשך?
והנשמה היא מצטערת בעצבונה על שמחת אושרה, והעיצבון הזה מעדן את הרוח, מחדד את השכל, ומרטיב את הלשד של החיים הרוחניים, וידיעות מקוריות, ומקוריות של מקוריות, והקשבות, רבות ערך, גדולות ורחבות, נולדות, והן באות עם תעודות ודאיותן, והן מעלות את הנשמה למקום עליון.
ובמקום העליון באה השאלה עוד הפעם מחדש, על הודאיות החדשות, העשירות יותר עליונה, שבתחילה מופעת היא בכליל הודה, ביפעת שמחתה, ואחר כך באה השאלה, בן מי זה העלם, אם ראוי לבוא בקהל?
והרעיון המחקרי חוזר ונעור, מבקש לו נתיבות, ומבקש ומוצא. והודאיות החדשה משתרשת עמוק עמוק בנשמה, באה לכוח של פעולה, דחיפה חזקה להשפיע, ולהחטיב את החיים של חוג רחב, באה ומפעמת, עד העלייה החדשה, שעל ידה הכל נשכח. כל העושר העבר גז וחלף, וציורים מעולם יותר עליון באים, מאויר דכי, טהור ורענן, מאורות זורחים, בצורה שלא פוללה מעולם. ועל דבר העבר אין זיכרון, ההווה והעתיד מלבב ומנעים, היצירה הולכת ומתרבה, והודאיות עולה למרום קצה.
והנה רוח חקר בא ומכניס עיצבון חדש, כדי להוליד שמחה עליונה, וגילוי עולם מתוקן. אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו.

הרב קוק מסביר כי בתהליך חיפוש האמת יש חמישה שלבים:

  1. בעקבות החוויות הרוחניות העוברות על האדם, יש בו עצבות ורצון לדעת את האמת, ומתוך עצבות זו מתחדד השכל ומשיגים תשובות טובות יותר.
  2. לאחר שמשיגים תשובות וידיעות עליונות יותר, מתעוררים ספקות לגבי השגות אלו, האם הן מתאימות לאמונה.
  3. ושוב האדם חוקר ומחפש עד שהאמת שמצא מתקבעת בתוכו, והספקות נעלמים, ואז יש לו רצון להשפיע מידיעותיו לאחרים.
  4. עם ההתעלות הגבוהה האדם שוכח הכל.
  5. שוב מתעורר באדם הרצון להתעלות עוד יותר ולהגיע לוודאות גדולה יותר.

ננסה לתת מספר הדרכות או טיפים היכולים לעזור לנו להגיע אל האמת.



טיפ I: ביטול ה"אמת החינוכית"

ישנו מושג בעולם החינוך הנקרא: "אמת חינוכית". פירושו של מושג זה הוא שעל המחנך לא לומר את כל האמת לתלמידיו. מתוך כוונות טובות מתירים למחנך לא לומר אמת ואף לשקר. דרך זו היא שגויה. הרב קוק מתייחס לחומרת הניסיונות להקטנת האמת (אורות הקודש, מערכת חכמת הקודש ד):

האמת הנתבעת מכל
כל מה שהאמת היא יותר גבוהה היא יותר פשוטה, ויותר נחוצה לכל. צרות הלב של האדם עלולה היא לנסות לנתח את האמת לחלקים, להקטין אותה. מתיירא הוא מפני גודלה, וחושה שבהקטנתה תהיה יותר פופולרית. יותר שוה לכל נפש, ובאמת בזה הוא מכביד יותר, ומונע מהכל את היותר נחוץ לו.
האמת האחרונה, האמת האלוקית נתבעת בחזקה מכל, ודווקא בכל אמתה, ברום גובה אורה, במלא האמת שלה, ודווקא בשביל כך היא ראויה לכל, לכל בשר, לכל יצור, לכל פועל.
והמדע הבחירתי והרצוני של האדם עומד הוא על מרכזו, ומוכרח הוא – אחרי עמלו הגדול לנתח את האמת, לקצרה, כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים – לשוב אל גודלה וטהרתה. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
אשרינו מה טוב חלקנו, שבשביל השבת האמת הגדולה והפשוטה בעולם, שבה חיי כל נשמה תלויים, וחידוש אור העולם ומלואו שלובים, נבחרנו אנו. ויש לנו לזה הכישרון בעצמיותנו הפרטית והכללית, בתואר תולדותנו, בטבע בשרנו, במזג ארצנו, בנשמת אבותינו הגדולים. "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. ואנוכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת" (ירמיהו ב, כא).

במקום השימוש ב"אמת החינוכית", עלינו להפוך את סדר המילים ולחנך לאמת. עלינו לחנך תמיד לומר את האמת ולחפש את האמת. גם בדרך זו צריך המחנך לשמור על סדר הידיעות, אך בכל מקרה עליו לא לשקר. יתכן שיש דברים שלא ניתן לאומרם בזמן מסוים, כיון שדעתו של המקבל אינה מוכנה עדיין, אך אין להמציא משהו אחר במקום האמת (דוגמא: קשה להסביר לילדים שלקב"ה אין גוף, אז אומרים להם שיש לו גוף זוהר. עדיף לא לומר דבר מאשר לומר דברים שאינם נכונים).



טיפ II: הכרת האמת

זהו טיפ קצת מסוכן, אך אין ברירה אלא להשתמש בו. על האדם לא להתחמק משאלות המציקות לו. אסור לאדם לקבל דבר כמות שהוא אם הוא סותר את ידיעותיו ואת מה שעיניו רואות. רבנו שמואל בן חופני גאון, מאחרוני הגאונים בסורא (חותנו שלרב האי גאון ומחותנו של רב שרירא גאון), כתב שאסור לאדם לקבל אמיתת דבר שבאו ראיות לבטלו רק מפני שאמרו אחד מן הקדמונים. אם ישנן הוכחות שדבר מסוים אינו נכון, אין ה משנה מה אמרו פעם. מי שהולך בדרך זו צריך הרבה יראת שמים, אבל רק כך הוא לא מוותר על האמת.

על המשנה במסכת אבות (א, ד):

יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם.

אומר ר' חיים מוולוז'ין אומר שהמילה מתאבק היא מלשון מאבק. לתלמיד אסור לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם, שלפעמים תהיה האמת עם התלמיד ולא עם הרב. ושמא יאמר התלמיד: מכיון שניתנה לי רשות לחלוק על רבותי הרי אני כמותם, ממשיכה המשנה לומר: בעפר רגליהם. על התלמיד לזכור שהוא עפר לרגליהם של רבותיו, שאנו איננו מגיעים לקרסוליים של הדורות הקודמים. אבל האמת אהובה מכל דבר.



טיפ III: אהבת האמת

ישנו סיפור על הרב בן ציון אבא שאול, עוד בהיותו בחור ישיבה. יום אחד הגיע לישיבה תלמיד חכם גדול – הרב עובדיה הדייה, שהיה מגדולי ישראל (וההוכחה – שהוא סבר שיש לומר הלל ביום העצמאות). הוא דרש בפני כל הישיבה ושאל שאלה: מה ההבדל בין אדם גדול בתורה לבין אדם מופלג בתורה. והוא ענה שההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין השקר לאמת. כאשר שמע זאת הרב בן ציון אבא שאול, הדבר נכנס ללבו, והוא החליט לשקוד על התורה וללמוד כמה שיותר.

ישנם רבים שלומדים תורה, והתורה היא אמת, אבל אין להם סיפוק. הסיבה לכך היא שתורתם אינה שלמה. יש פסוק ידוע בתהלים (יט, ח):

      "תורת ה' תמימה משיבת נפש"

הרב צבי יהודה מסביר את הפסוק כך: מתי תורת ה' משיבת נפש? רק כאשר התורה היא תמימה (גם המילה אמת רומזת לתמימות ושלמות, שכן היא מתחילה באות הראשונה ומסתיימת באחרונה, ובאמצע יש אות אמצעית: א – מ - ת). תורה שלמה היא תורה הנותנת מענה לכל דרישות הנפש. וגם האמת (שהיא התורה) צריכה לתת מענה לכל דרישות הנפש.



"אמת ואמונה" – "אמת ויציב"

ישנן שתי ברכות שאנו מברכים בכל יום ומזכירים בהם את המילה אמת. "אמת ואמונה" בערבית, ו"אמת ויציב" בשחרית. כפי שהזכרנו בתחילת השיעור, האמונה היא מדרגה נמוכה יותר של האמת. המילה יציב בארמית פירושה אמת, כלומר שהברכה היא אמת ואמת.

הרב קוק מסביר בעולת ראי"ה כי הלילה הוא זמן הגלות, ובגלות לא רואים את האמת. לכן בערבית אנו אומרים "אמת ואמונה". אבל בשחרית, שהיא הגאולה (איילת השחר), כבר אין מקום לאמונה. בגאולה צריך לראות בעיניים שהדבר מתקיים. בזמן הגאולה מה שמתקיים זה אמת, ומה שלא מתקיים אינו אמת.

על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע דווקא בתחילת תהליך הגאולה אנו רואים שיש הרבה פחות אמונה. בגלות יש אמונה חזקה, כיון שהגלות סותרת את המציאות של עם ישראל, ואז אין ברירה אלא להאמין. אבל בגאולה יש דרישה שזו תהיה המציאות, אין יותר מקום לאמונה. כל עוד היינו בגלות לא היינו צריכים להגשים את עצמנו, ולכן גם היינו יכולים "לשחק" עם האמת. אבל כעת יש להגשים את כל האידיאלים, אי אפשר לשחק יותר, צריך לחיות על פי האמת באמת.



סיום

לסיכום השיעור נביא סיפור מהודו. היה חכם בהודו שטען שכל הדתות הן כמו אגמים והשמש היא האמת, וקרני השמש משתקפות בכל האגמים בצורות שונות (זה מתאים להשקפה ההודית שהכל נכון והכל אפשרי). בזמן מלחמת העולם השנייה צידד אותו חכם בבעלות הברית, ואמר שזו היא מלחמת הטוב ברע. לאחר שבעלות הברית ניצחו, שאלו אותו האם הטוב ניצח את הרע. הוא ענה שאי אפשר לענות כעת וצריך לחכות לשנת 1967. בינתיים אותו חכם מת ואחת מתלמידותיו התמנתה במקומו (היא כונתה "האם"). בשנת 1967 היה באותו מנזר קצין ישראלי לשעבר, שכשאר שמע שפרצה מלחמת ששת הימים רצה לחזור לארץ.לפני שעזב ביקשה "האם" לברך אותו. האנשים שהיו במקום מספרים כי רוחו של החכם ההודי נכנסה בתוך "האם", ומתוך פיה הם שמעו את קולו. והוא אמר: כל העמים משקרים חוץ מעם ישראל. משפט זה עומד בסתירה גמורה לכל התורה של אותו חכם הודי שסבר שהכל אמת (וגם הכל שקר).

      "ואנוכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת" (ירמיהו ב, כא)

אנו נמצאים היום לאחר אלפי שנים של בירורי אמת. האנושות סבלה רבות מהחיפוש אחר האמת. הגיע הזמן שהאמת כבר תתברר, ואכן יש רצון גדול בעם ישראל ובכל העולם לגלות את האמת, כפי שאומר הנביא (עמוס ח, יא):

      "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'"

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)