הרב אורי שרקי

והשיב לב אבות על בנים

כ"ד באלול התשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




הנביא מלאכי מביא לנו הבטחה אלוקית בסיום ספרו. מלאכי הוא הספר האחרון מבין ספרי תרי עשר, והוא האחרון בספרי הנבואה. הבטחה זו של הנביא מלאכי היא דבר הנבואה האחרון לפני שעת סיומה של הנבואה. לפני שדבר ה' עומד לחדול מן העולם לתקופה ארוכה, יש צורך בהבטחה אלוקית (מלאכי ג, כב – כד):

"זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם"

כך מסתיימת הנבואה, שהחלה בראשית דבר ה' בעולמו ומסתיימת בדברים אלו. נבואה זו תולה את הצלחת ההיסטוריה בהופעתו המחודשת של אליהו הנביא. אליהו הנביא מופיע בתור מי שעניינו לעשות שלום בין האבות לבנים. הסברה אומרת שכנראה יש מחלוקת מסוימת בין האבות לבנים, מחלוקת שרק אליהו יכול לפתור אותה.



אליהו עושה שלום?!

בחירתו של אליהו הנביא לפתירת המחלוקת בין האבות לבנים היא דבר תמוה מאוד. מדוע נבחר דווקא אליהו הנביא מבין כל הנביאים לעשות שלום? במיוחד לאור העובדה שידוע לנו שאליהו הנביא אינו מסוגל לכך. שכן ידוע לנו שאליהו הנביא נכשל בענייני חינוך עם ישראל.

ישנו סיפור ידוע על אליהו הנביא וארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, כיצד אליהו הנביא מכנס את כל העם בהר הכרמל, ועורך תחרות בינו ובין נביאי הבעל והאשרה. אליהו הנביא מנסה לחנך את בני ישראל ולהחזירם בתשובה (מלכים א יח, כא):

"ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים של שתי הסעיפים אם ה' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו אותו העם דבר"

לאחר שנביאי הבעל נכשלים בהקרבת קורבנם, אליהו מקריב את קורבנו (מלכים א יח, לו – לט):

"ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלוקי אברהם יצחק וישראל היום יוודע כי אתה אלוקים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים ואתה הסיבות את ליבם אחורנית. ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה ליחכה. וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים"

אליהו הנביא נוחל הצלחה אדירה בקרב העם, עד שלכאורה כל העם חוזר בתשובה וצועק "ה' הוא האלוקים". בעקבות ההתלהבות אליהו מנצל את ההזדמנות והורג את כל נביאי הבעל בנחל קישון ביום אחד. ללא ספק זהו ניצחון גדול מאוד לאליהו הנביא. אחר כך מגיע אליהו הנביא ליזרעאל, בית החורף של מלכי ישראל, ושם הוא פוגש שליח ששלחה אליו איזבל אישתו של אחאב, האומר לו את תגובתה של איזבל (מלכים א יט, ב):

"ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמר כה יעשון אלוקים וכה יוסיפון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם"

איזבל אומרת לאליהו הנביא שהיא תהרוג אותו בדיוק כפי שהוא הרג את נביאי הבעל. יש להבין שאם המלכה יכולה להרשות לעצמה לאיים באופן כזה על אליהו הנביא יום לאחר ניצחונו הגדול על נביאי הבעל, סימן שלמלכה עדיין יש כח והשפעה גדולים בקרב העם, ויש להניח שהמערכת המדינית עדיין שומעת למלכה. כלומר שניצחונו של אליהו לא פעל את פעולתו המצופה והעם לא חזר בתשובה.



הכישלון החינוכי של אליהו

בעקבות דברי איזבל אליהו בורח לבאר שבע, ומשם הוא יורד למדבר ושם נגלה אליו מלאך (מלכים א יט, ד – י):

"והוא הלך במדבר דרך יום ויבוא וישב תחת רותם אחד וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה ה' קח את נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותיי. וישכב וישן תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו ויאמר קום אכול. ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב. וישב מלאך ה' שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך. ויקם ויאכל וישתה וילך בכח ההליכה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים חורב. ויבוא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו. ויאמר קנא קינאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב ואיותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה"

סיפור זה מזכיר במקצת את סיפורו של משה רבנו. גם משה רבנו וגם אליהו הנביא אינן אוכלים ארבעים יום וארבעים לילה, ולשניהם מתגלה ה' בהר סיני. אליהו הנביא גם נכנס אל אותה המערה שבה היה משה רבנו כאשר נאמרו לו שלוש עשרה מידות הרחמים. ה' נגלה לאליהו הנביא ושואל אותו שאלה מוזרה ביותר: "מה לך פה אליהו"? הרי הקב"ה ציוה על אליהו הנביא להגיע להר סיני, אם כן ברור מדוע אליהו הנביא נמצא שם?

יש להבין את משמעות השאלה "מה לך פה אליהו"? המילה "פה" משמעותה לא פה - בהר סיני, אלא פה – בעולם הזה. כלומר השאלה היתה: מה לך בעולם הזה אליהו? כיצד אתה רואה את תפקידך כנביא ה' בעולם הזה? ואליהו הנביא אומר דברי קטרוג קשים ביותר על עם ישראל: "עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". חז"ל מספרים לנו שדברים אלו של אליהו הנביא זכו לתגובות מהקב"ה:

אליהו אומר: "כי עזבו בריתך בני ישראל", והקב"ה שואל: בריתי או בריתך?

אליהו אומר: "את מזבחותיך הרסו", והקב"ה שואל: מזבחותי או מזבחותיך?

אליהו אומר: "ואת נביאך הרגו בחרב", והקב"ה שואל נביאי או נביאיך?

כלומר הקב"ה שואל  לכאורה את אליהו: מה זה עניינך, מה אתה רוצה. הרי הברית והמזבחות והנביאים הם של הקב"ה ולא של אליהו. ואז אליהו אומר: "ויבקשו את נפשי לקחתה". כאן הבעיה הופכת לעניין אישי של אליהו, כלומר אולי הבעיה היא לא בעם אלא באליהו הנביא.

בשלב זה אליהו הנביא זוכה להתגלות נפלאה (מלכים א יט, יא – יד):

"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו. ויאמר קנא קינאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואיותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה".

התגלות מיוחדת זו באה ללמד את אליהו הנביא מסר חינוכי. רוח, רעש ואש זה יפה מאוד ומרשים מאוד, אבל ה' לא נמצא שם. ה' נמצא דווקא בקול דממה דקה. את החינוך האמיתי, החודר לתוך הנפש ונשאר שם יש לעשות בנחת ולא באמצעות רוח רעש ואש. לא ניתן לחנך את העם באמצעות קנאות בלבד.

בסוף ההתגלות אליהו נשאל שוב "מה לך פה אליהו"? כלומר הקב"ה מנסה לראות האם אליהו הנביא קלט את המסר, האם הוא הבין את השיעור בחינוך שהקב"ה העביר לו. אך תשובתו של אליהו היא אותה תשובה בדיוק שהוא ענה בפעם הראשונה: "קנא קינאתי... ויבקשו את נפשי לקחתה". אליהו הנביא לא הבין את השיעור.

בעקבות תשובתו של אליהו הנביא, הקב"ה מטיל עליו מספר מטלות (מלכם א יט, טו – טז):

"ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך ל ישראל ואת אלישע בן שפט מאביל מחולה תמשח לנביא תחתיך"

הקב"ה מפטר את אליהו הנביא. הוא מצווה עליו לבצע מספר מטלות אחרונות, למנות את חזאל למלך ארם ואת יהוא למלך ישראל, ואחר כך למנות לעצמו מחליף – את אלישע בן שפט. ואכן מיד לאחד שאליהו מבצע את שלושת המטלות האלו, הוא עולה בסערה השמיימה. הודעת הפיטורים באה לאחר שהקב"ה ראה שאליהו הנביא אינו יודע כיצד לעבוד עם אנשים. ומי שאינו יודע כיצד לעבוד אם אנשים, מקומו אינו בארץ. הרמב"ן אומר שהקב"ה אמר לאליהו הנביא שאם ימשיך כך, בסוף הוא יהרוג את כולם, ולכן עדיך שיעלה לשמיים. לאליהו הנביא יש אישיות מוחלטת שאינה מסתדרת עם ענייני העולם הזה. אם כן מדוע דווקא אליהו הנביא נשלח לסדר את ענייני העולם הזה לפני בוא ים ה' הגדול והנורא?



שתי סוגי קדושות

לאחר שאליהו הנביא עלה השמיימה הוא עבר שינוי מהותי, או בלשונו של הרב קוק – בישום. זה טוב מאוד להתחיל בתור קנאי לדבר ה', אבל בסופו של התהליך התפקיד הוא להמתיק את הדין, ואת זאת לומד אליהו הנביא בשמיים. לכן גם אליהו הנביא מגיע לבריתות  המילה של כל ישראל. שכן אליהו הנביא הוא זה שאמר: "כי עזבו בריתך בני ישראל", והקב"ה שולח אותו לראות שלא כך הדבר, ובני ישראל כן שומרים על הברית שכרת איתם הקב"ה. מהעובדה שדווקא אליהו הנביא נבחר לעשות את השלום, ניתן ללמוד שכאשר באים לעשות שלום, אין הכוונה לותרנות, נאיביות או לעיגול פינות. אדרבא, עושה השלום הוא דווקא זה שמתנגד לעיגול פינות, דווקא זה שמתעקש ומקנא הוא המתאים לעשות את השלום. אלא שראשית עליו לבקר ביקור קצר בשמיים, על מנת לגלות את שורש האומה הישראלית המתגלה בכל חלקי האומה, ואז הוא יכול להביא את השלום.

הרב קוק כותב על תפקידו של אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא נקודת החיבור בין חלקי האומה השונים. הנפש של האומה הם פושעי ישראל, והרוח של האומה הם תלמידי החכמים. בעלי הנשמה שבאומה הם המחברים בין הרוח לנפש [ראה שיעור: נשמת היחיד והאומה]. או בלשונו של הרב (אורות התחייה ל):

הנני רואה בעיני אור חיי אליהו עולה, כוחו לאלוקיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בניצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכך ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע. בצידו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו. הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים. בעצם עומק הטבע תביעה גדולה ומתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזיכוך החיים. אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכויות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים את הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכוחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש.

הרב קוק מעיד על עצמו שהוא רואה בעיניו את אור חיי אליהו עולה. כאשר הרב צבי יהודה לימד קטע זה לתלמידיו, הוא הצביע על עצמו ואמר: אני רואה ביעני אור חיי אליהו עולה. ומה רואים? רואים כיצד עם הקודש לוחם בטבע. הקדושה בדרך כלל נמצאת בניגוד הטבע, מעל לטבע. על מנת להיות קדוש יש צורך להתגבר על הטבע. אך זה לא האמת האמיתית והעמוקה. גם במעמקי הטבע יש קדושה גנוזה, וקדושה זו היא הרבה יותר גבוהה מן הקדושה הנלחמת בטבע. ובסוף קדושה זו, הגנוזה בטבע, תובעת את עלבונה. והצורה הראשונה לובש הקודש שבטבע היא החוצפה וההתנגדות לקודש שמעל הטבע.



מחלוקת האבות והבנים

זוהי המחלוקת שבין האבות לבנים. האבות הם הדור הישן, המיצג את הקודש הנלחם בטבע. הבנים הם הדור החדש המייצגים את הקודש הגנוז בתוך הטבע, המתפרץ בשלב הראשון בצורה של חוצפה והתנגדות. לכן רק מי שעומד מעל הקודש יכול לחבר בין שני קצוות אלו – אליהו הנביא.

מלחמה זו בין שתי הקדושות טרם הסתיימה, וגם אנו יכולים לחוש אותה. המקור היותר מהותי להתנגדות לדת ולתורה שאנו רואים כיום הוא כיון שהתורה והדת נלחמים נגד החיים. והחיים הנושאים בתוכם ניצוצות של קודש מתנגדים לכך. תפקידו של אליהו הנביא הוא לאחד בין הקדושות. הדבר מחייב את בעלי הקודש להתפייס עם הטבע. כל עוד ממשיכים את הלחימה עם הטבע, הטבע יילחם חזרה. על מנת לקרב את בואו של אליהו הנביא יש להתפייס עם הטבע.

בכדי להצליח במשימה זו יש לעשות דברים לפי שעה שאולי מנוגדים להלכה הקבועה, כפי שעשה אליהו בהר הכרמל, שהקריב קורבנות על מזבח מחוץ לירושלים – עבירה שעונשה כרת. מי שהתיר לאליהו הנביא להקריב מחוץ לירושלים, היה הוא בעצמו. שהרי לנביאים יש סמכות להורות הוראת שעה, בשביל זה הם מקבלים משכורת. אלא שהדבר נכון לתקופה בה היו לעם ישראל נביאים, אך כיצד עלינו לנהוג כאשר אין נביאים? הנביא מלאכי אומר זאת בפירוש (מלאכי ג, כב):

      "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים"

אנו חייבים לנהוג על פי תורת משה בלבד, אין שום היתר להורות הוראות שעה. אם כן כיצד יתקרבו הרחוקים, וכיצד החבר בין הקצוות השונים? גם לשאלה זאת שונה הנביא מלאכי בפסוק הבא: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא...". הנביא מבטיח לנו שהנבואה תשוב ועוד לפני בוא יום ה' תתגלה תורה המאחדת את האינטואיציה של האבות עם האינטואיציה של הבנים. הנביא מגלה לנו שתהיה תורת הרב קוק. קודש שמעל הטבע וקודש שבתוך הטבע.

למעשה כבר משה רבנו אמר שישנם שני סוגים של קודש (דברים ל, ו):

      "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך  בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"

מפסוק זה ניתן לדייק שיש שני סוגים של מילת הלב: יש מילת הלב של האבות ויש מילת הלב של הבנים ("לבב זרעך"). הרב קוק מסביר שיש הבדלי סגנונות מחשבתיים בין האבות לבנים. ולכן גם לכל אחת מקבוצות אלו יש אופי אחר של תשובה.

שאלה: איך נדע שאליהו הנביא בא?

תשובה: ישנה רוח הקודש שתופיע על בית הדין הגדול. בגמרא מצאנו שמופיע הרבה פעמים הביטוי "תנא דבי אליהו", כלומר הלכות שאליהו הנביא לימד. המהר"ל מסביר זאת באופן הבא. היה דיון בבית המדרש, ותוך כדי הדיון משהו נאמר, אך לא יודעים מי אמר זאת. זוהי רוח הקודש כללית המקיפה את בית המדרש.

סימן לבואו של אליהו הנביא: כאשר יהיה שלום הדעות, כאשר תהיה אחדות דעות בין הרבנים. הרב קוק היה כזה, הוא ראה כיצד כל הדעות מתאחדות.



סיבת הכפירה

כאשר דור האבות רוצה להחזיר את דור הבנים בתשובה, עליו לדעת את סגנון התשובה המתאים לדור הבנים. צריך לדעת איך לדבר אליהם. תלמיד חכם אחד מהונגריה שלח מכתב לרב צבי יהודה כאשר אביו עוד היה חי, ומכתב היו טענות קשות כנגד הרב קוק. אחת הטענות שהועלתה במכתב היתה על כך שהרב קוק מדבר עם החילונים בסגנון נציונלי (לאומי) ולא בסגנון תורתנו הקדושה. הרב צבי יהודה ענה לאותו תלמיד חכם, כי זהו אחד מדיני התוכחה. המוכיח חייב לדבר בשפה שמקבל התוכחה מבין. אין טעם לומר דברים נכונים אם הם אינם נשמעים.

לכן על מנת להחזיר את דור הבנים בתשובה יש להבין את הבקשה הפנימית של הדור, והיא: שהאמונה תופיע בצורתה הגדולה ולא בצורתה הקטנה. הבנים דורשים יהדות גדולה. הבנים הם בעלי נשמה גדולה יותר, ונפשם רוצה בסגנונות שאינם קטנוניים. זוהי הסיבה האמיתית של הכפירה, לא משום חסרון אמונה, אלא משום גודל האמונה.

בספרו אורות האמונה (עמוד 48 במהדורה החדשה) כותב הרב קוק על האמונה בתורה מן השמיים. ישנם יהודים המאמינים בתורה מן השמיים ויש הכופרים. האם הם בכלל יודעים על מה הם מדברים? יש כפירה שהיא כהודאה, ויש הודאה שהיא כפירה. כיצד?

מודה אדם שהתורה היא מן השמיים. כעת צריך לבדוק מהם אותם שמיים מהם הגיעה התורה, ומה גובהם של שמיים אלה. לעיתים נמצא כי השמיים מהם הגיעה התורה כל כך משונים ומעוותים, עד שלא נשאר באמונה שום דבר אמיתי. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כאשר כל תפיסתו של האדם מבוססת על שמיים מעוותים, וסיבת הכפירה היא שהאדם אינו מוכן לקבל תורה משמיים כל כך נמוכים, אזי כפירה זו נחשבת כהודאה. לא כל מי שאומר שהוא לא מאמין צריך להאמין לו.

לפעמים אורות גדולים דוחים את האורות הקטנים, כפי שכותב הרב באורות התשובה (ד, ח):

קודמת לכל מיני התשובות שהן באות אחריה היא התשובה אל כבוד ה'. אף על פי שבהתרחב האור המושגים מתעלים, עד שהתוכן של כבוד עם כל רחבו צר הוא מהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית ניקודם יקר מחכמה ומכבוד. וזהו יסוד התשובה שאורו ייגלה בעקבתא דמשיחא, ויכלול בקרבו את כל אורחות התשובה הקטנים ממנו שכולם בו כלולים. באורו הגדול, בראשית התפרצו, נראה הוא כאילו דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, אבל הכישלון לא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו. והאור הגדול פועל הלאה את פעולתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להיגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות. "גדור פרצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן".

הרב אומר כי סגולה יש בקודש שהוא מחזיר את האבדות. אמנם תהליך תשובה זה הוליד גם את החילוניות וההתרחקות מן הדת, אך בסופו של התהליך הוא יחזיר בתשובה את כל החלקים השונים, הגדולים והקטנים. למעשה דווקא מי שמעכב את תהליך התשובה הם האורות הקטנים, שהם לכאורה "בסדר". גם בזהר הקדוש (פרשת בהעלותך) נאמר כי המשיח יבוא על מנת להחזיר דווקא את הצדיקים בתשובה, דווקא את האורות הקטנים. הרשעים יודעים שהם טועים, והם לא זקוקים לגורם חיצוני שיאמר להם לחזור בתשובה. אבל הצדיקים, שהם צדיקי האמונה הקטנה, יש להחזיר בתשובה ולהפכם לצדיקי האמונה הגדולה.



הוצאת התשובה לפועל

כיצד ניתן להוציא את התשובה הגדולה הזו לפועל? ישנן הרבה דרכים. אחת הדרכים היא העלבון. אנחנו מאוד נעלבים  מהעובדה שהסתירו מאיתנו את מסורת אבותינו, שגזלו את אמונתנו. הרב קוק מסביר זאת בהמשך דבריו (אורות התשובה ד, ט):

מצדדים שונים תבוא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה צער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעוזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלוקי העליון, שהולך ונמשך מדור דור. וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה. והחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל. הצער הגדול הזה יתפרץ בעז, וילווה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת גם כן מה יש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם. חפש הקודש הפנימי שבנשמה יצא ממאסרו, ובצמאון עז יחל כל רוח ער לשאוב ולשתות לרוויה מאותו מקור חיים העליון. והדעה והרגש, וטעם החיים, השקפת העולם וחפץ התחייה הלאומית, תיקון פגמי הנשמה והתעצמות העוז הגופני, הסידור המדיני וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ וסבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכיעור, ומסירות נפש פנימית בעד כל האמצעים שהטוב הכללי העליון מופיע ויוכל להופיע על ידם – כל אלה יוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת, אשר לתמכם צריכים אנו על ידי הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמיתי הפנימי, רזי תורה, אשר על פי השפעות שהשפיעו על אלה אשר דבקו בהם בלא ההכשר הראוי, כל כך רבו המנכרים אותם והמלעיבים בהם. דווקא מאור חיים זה, אשר השפעות בלתי מוכשרות אלה מצמיחות ממנו סכנת ואסון העולם – דווקא ממנו תצמח ישועתו, ישועת עולמים שלו, הופעת אור הטוב העליון להחיות על ידו את הכלל ואת הפרט, להקים את סוכת דוד הנופלת והסיר חרפת עם ה' מעל כל הארץ.

יעקב חזן, אחד ממייסדי "השומר הצעיר" אמר פעם שהוא היה אפיקורס, אבל ילדיו אינם אפיקורסים אלא עמי הארצות, ועל כך הוא מצטער. עכשיו באים הילדים והנכדים ללמוד במה הסבא כפר. העלבון הגדול הזה, על כך שהאמונה הגדולה והאמיתי הוסתרה והוחבאה, יכול להתפרץ  בכח גדול מאוד, או בלשון הרב: הצער הגדול הזה יתפרץ בעוז. אדם החווה עלבון זה עלול אף להתנגד לציונות. החזרה בתשובה לקיום המצוות הינה המשך של חזרת האומה לארצה. יהודי חילוני טייס הוא אדם העוסק בתשובה כללית, הוא עוסק בשיבת ציון. יתכן כי יום אחד יחליט אותו טייס,  בעקבות קלטת או שיעור ששמע, להפסיק לטוס וללכת להניח תפילין. אדם כזה עושה תשובה פרטית על חשבון התשובה הכללית. למשעה אדם זה ירד מדרגה! שכן היה באפשרותו להגיע מתוך הטיסה, מתוך התשובה הכללית, אל התפילין ואל התשובה הפרטית, ואז היה יכול לחבר בין התשובה הפרטית לכללית. אבל לא כולם זוכים לכך, יש כאלה ויש גם אחרים.

אך בנוסך לכח המתפרץ בעוז יש עוד כח, יותר עדין ומורכב, או בלשונו של הרב: כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם. זהו הכוח לברר את המעשים הנכונים. אמנם האדם טעה בשדות זרים ועשה שטויות רבות. אבל האם הכל באמת היה שטויות? הרי יש השגחה בעולם, ולא יתכן שכל זה היה לחינם. כל התרות האחרות הקיימות בעולם לא התפתחו סתם כך. הם נושאות בחובן גרגירי קודש שנעלמו מבית המדרש.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)