הרב אורי שרקי

רבי נחמן מברסלב

כ"ב בסיון התשס"ב

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




ללא ספק תורתו של ר' נחמן הינה תורה מיוחדת בעולם החסידות. תורה העומדת בפני עצמה. אמנם ר' נחמן היה נכדו של הבעש"ט, ואף מצאנו שהיה מתפלל על קברו, אך אין תורתו יונקת מתורתו של הבעש"ט. [אם מנסים להשוות בין שני אישים אלו, ניתן לראות כי שניהם ניסו להגיע לא"י, אך הבעש"ט נכשל בניסיונו להגיע לא"י ואילו ר' נחמן הצליח. נחזור לנקודה זו בהמשך השיעור].



ההיסטוריה של ר' נחמן

ר' נחמן התחתן בגיל צעיר מאוד, הוא נשא אשה בהיותו בן י"ג שנה. אשתו היתה היחידה שידעה על הנהגותיו המיוחדות. למרות שכבר מצעירותו היה ר' נחמן צדיק גדול, הוא היה מנסה להסתיר זאת על ידי התנהגות של ילד קטן. כאשר היה נכנס באמצע הלילה לבית הכנסת על מנת להתפלל, היה נכנס מן החלון הצדדי בכדי שלא יראוהו. ר' נחמן השתדל תמיד שיחשבו אותו לילד קטן ושובב, ורק לאשתו גילה את צידקותו, כגון את התעניות הרבות שלקח על עצמו.

ר' נחמן נפטר בגיל צעיר מאוד בעיר אומן. לפני שנפטר אמר ר' נחמן שמעלת מקום קברו היא בבחינת ארץ ישראל. משפט זה מלמד על השתוקקותו הרבה לארץ ישראל, עד כדי כך שכדי לרומם את מקום קבורתו השווה אותו לארץ ישראל, כלומר זהו שבח גדול להשוות דבר מסוים לארץ ישראל.



יחסו לארץ ישראל

דבר ידוע הוא, שר' נחמן אמר שזוהי זכות גדולה להתפלל על קברו בראש השנה, ואכן עד היום אלפי חסידי ברסלב נוסעים  בראש השנה לאומן. מסופר על אחד מחסידי ר' נחמן שעלה לארץ ישראל בחודש אלול, והיו החסידים האחרים מקפידים עליו שלא יוכל להיות באומן בראש השנה, וחסיד אחד שהיה עימם, אמר שבארץ ישראל קרובים יותר לר' נחמן מאשר באומן. ואכן אותו חסיד שעלה לארץ ישראל ונפטר שם בחג הסוכות. והחסידים חשבו שזהו עונשו על כך שלא היה באומן בראש השנה, אך אותו חסיד אמר שהוא דווקא זכה למות ולהיקבר בארץ ישראל, ואילולא היה עולה לא היה זוכה לכך.

יש לדעת, שללא ספק ר' נחמן לא התכוון שיצאו מא"י על מנת לעלות לקברו באומן, למרות שהקבר הוא בבחינת ארץ ישראל. זוהי שטות גמורה לחשוב כך, לעזוב את ארץ ישראל ממש בשביל מקום שהוא רק בבחינת ארץ ישראל.

[לפני מספר שנים היה ניסיון להעלות את עצמותיו של ר' נחמן לארץ ישראל, ואף היתה הסכמה על כך בין ממשלות ישראל ואוקראינה, אלא שמסיבות שונות התוכנית לא יצאה לפועל. היו מחסידי ברסלב שאמרו שטוב שכך, שכן ירושלים נמצאת בקו רוחב °32 – בגימטריא לב, ואילו אומן נמצאת בקו רוחב °48 – בגימטריא מח. אך לפי שיטה זו אולי יש להעביר את הקבר של ר' נחמן לקוטב, שכן זהו קו רוחב  °90 – בגימטריא צ'].

ר' נתן, תלמידו הגדול של ר' נחמן, כותב כי פעם אחת שמע שיעור של ר' נחמן שבו הוא דיבר על ארץ ישראל, והיה מאריך מאוד ואומר שעל כולם לעלות לארץ ישראל. שכן כבר הרבה פחות קשה לעלות לארץ ישראל, מאשר בשנים הקודמות. בסוף השיעור ניגש ר' נתן ושאל את ר' נחמן למה היתה כוונתו באומרו ארץ ישראל. בתשובה צעק ר' נחמן: "התכוונתי כפשוטו, לבתים ולחצרות שבירושלים ובצפת, שכולם יעלו לשם".  ורק אז, אומר ר' נתן, הוא הבין שכוונתו של ר' נחמן היתה שבאמת יעלו לארץ ישראל. לפי סיפור זה ניתן להבין, שבגלל הריחוק המנטלי העצום שהיה בין ר' נחמן לתלמידיו (וקל וחומר אלינו), היה ר' נחמן יכול לדבר שנים על עלייה לארץ ישראל, אך החסידים לא היו מבינים זאת, עד שאמר זאת בפרוש.

מסופר על קבוצה של חסידי ברסלב שעלו לארץ ישראל, ושלחו מכתב לר' נתן בו כתבו שהגיעו לארץ ישראל ומצאו שיש שם אדמה רגילה! ענה להם ר' נתן, שאף על פי שאדמת ארץ ישראל נראית כאדמה רגילה שיש גם בחוץ לארץ, הרי שורשה של אדמה זו גבוה משאר כל אדמות העולם. השתוקקות גדולה זו לארץ ישראל, היא מיוחדת לר' נחמן ולתורתו. וזה קשור לשאר החלקים בנשמתו, ולמה שר' נחמן צפה שיתרחש במאתיים השנים שלאחר מותו.



ספריו

ר' נחמן כתב מספר ספרים. הספר הראשון שכתב נקרא הספר השרוף, כיון שמיד עם סיום כתיבת הספר ר' נחמן שרף אותו. שלושת ספריו הידועים הם:

  1. ליקוטי מוהר"ן – תורותיו של ר' נחמן שאמר בעל פה, ור' נתן העתיקם.
  2. ספר המידות - ספר שכתב ר' נחמן בעצמו על מידות הנפש.
  3. סיפורי מעשיות משנים קדמוניות – סיפורים שר' נחמן סיפר לתלמידיו ונכתבו על ידי ר' נתן.

ספרים אלו נראים פשוטים, אך יש בהם סודות עמוקים מאוד. ר' נחמן משתווה לגדולי המחשבה והפילוסופיה היהודים.



אין ייאוש

"אני מאמין שאין ייאוש בעולם כלל". כשהיה ר' נחמן אומר משפט זה ביידיש, היה מתחיל אותו במילה "גוועלד" (אוי), והיה מאריך במילה זו מאוד, ללמד שדבריו נמשכים למשך זמן רב, עד ביאת המשיח.

עיקר תורתו של ר' נחמן היא המלחמה ביאוש. אדם שנמצא במצב רוח רע, כדי שיקרא ליקוטי מוהר"ן. אך מי שנמצא במצב רוח טוב, אין זה נכון להגיד לו "לא נורא, יהיה יותר טוב". כלומר שיטה זו של ר' נחמן אינה מתאימה לכל אחד ולא בכל זמן. צריך לדעת מתי להשתמש בשיטה זו, המתאימה לאנשים השרויים ביאוש עמוק, ולא לאנשים שמחים.

אחד הרבנים אמר פעם שבחסידות ישנם שלושה ספרים מרכזיים המתאימים לשלושה סוגי אנשים:

  1. ספר התניא – נקרא גם ספרם של הבינוניים, מתאר את מדרגתו של הבינוני וכיצד עליו להתמודד עם החיים.
  2. נעם אלימלך – ספרם של צדיקים, שכן בו מתוארו הנהגות הצדיק.
  3. ליקוטי מוהר"ן – ספרם של רשעים. שכן אדם שרואה עצמו רשע, בספר זה ימצא כיצד לצאת ממצבו ולהתעלות.

ר' נחמן התמקד דווקא במלחמה ביאוש ובחטאים, כיון שהוא עבר על בשרו קשיים גדולים בעבודת ה'. מסופר בספר שבחי הר"ן,  כי כל דבר ודבר שרצה לעשות בעבודת ה' היה קשה עליו מאוד. ר' נחמן היה מכריח את עצמו לשבת יחידי בבית ולעסוק בעבודת ה', עד ששיבר את תאוותו. ר' נחמן אמר שהפתרון לקשיים בעבודת ה' הוא לחשוב בכל יום שזהו היום היחיד, ואין לו יום נוסף לעבוד (שעומד למות), ואין להסתכל על המחר. במצב זה הרבה יותר קל לעבוד את ה', כי לאדם קל יותר לקבל על עצמו עבודה של יום אחד מאשר עבודה של ימים רבים. וכך יש לאדם לעשות בכל יום ויום, עד שיתרגל בעבודת ה'.



התבודדות

נקודה מרכזית בתורתו של ר' נחמן היתה ההתבודדות. לפי שיטת ר' נחמן, ההתבודדות היא מעין מפגש בלתי אמצעי של האדם עם נפשו ועם הקב"ה. ובזמן הזה על האדם לשפוך את אשר על ליבו לפני הקב"ה. ועליו לדבר דברים פשוטים ובשפה פשוטה, ללא עטיפות וקישוטים. יש בהתבודדות מימד של ישירות, של כנות. למעשה זוהי תפיסת העצמאות של הנפש, שאינה משועבדת לאף מסגרת של חוקים, ולאף היררכיה הקיימת בעולם. תורת ר' נחמן היא מעט אנרכיסטית, אינה מתחשבת במוסכמות. לכן חסידות ברסלב משכה אליה במשך השנים לא מעט  שוברי מוסכמות ואנרכיסטים (וגם כמה משוגעים), שכן הם מצאו בתורתו של ר' נחמן את ההסכמה לחרוג מהנורמות המקובלות.

כאשר אדם מתבודד, הוא צריך שדבר מה יפריע לו, שיהיה לו מה לומר לעצמו או לקב"ה. אך אם ההתבודדות הופכת לטקס מכני (אפילו בעלת טקסט קבוע מראש), הרי היא מאבדת את משמעותה. תהליך ההתבודדות צריך להיות ספונטני, דבר הנובע מעומק נפשו של האדם. תורתו של ר' נחמן רגישה לצרותיו של האדם היחיד, ר' נחמן רצה להקל על סבלו של האדם ועל הייסורים שגורמים לו חטאיו. לכן גם תיקן ר' נחמן את התיקון הכללי, תיקון שבא לתקן את חטא פגימת הברית, אך גם להתמודד עם העצבות שנגרמת לאדם בעקבות החטא.

על פי תורתו של ר' נחמן, העבודה המרכזית בחייו של היהודי היא התפילה. [מוסר ההשכל ממעשה בבעל תפילה הוא שמי שמתפלל כראוי, הוא הגואל. שכן התפילה בונה צינור בינו לבין הקב"ה. ראה סיכום תורה ב']



שאלת האמונה והאפיקורסות

הנקודה המרכזית בה עוסק שיעור זה, מתייחסת לכך שר' נחמן ידע שמדורו ואילך השאלה המרכזית בחלל הרוחני בעולם תהיה שאלת האמונה והאפיקורסות. כל תורתו של ר' נחמן סובבת סביב שאלה זו. ר' נחמן אמר שהוא יודע שלאחר מותו תהיה בכל העולם אפיקורסות גדולה. למרות שהוא מזהיר ומתריע בפני כך, זה לא יעזור, והעולם יאבד מאמונתו. למעשה ר' נחמן צפה את אובדן האמונה הדתית. והוא מנסה לתת מענה לשאלה מה יעשה דורש אלוקים בעולם כזה בו מסלקים את האלוקות.

התשובה לשאלה זו נמצאת במעשה בחכם ותם. מעשה זה מספר על שני ילדים שאהבו מאוד זה את זה. אחד מהם היה חכם מאוד והשני היה תם. כיון שכל האנשים והם עצמם קראו זה לזה החכם והתם, אף אחד לא ידע את שמותיהם האמיתיים. אף במרשם התושבים הם היו רשומים כחכם וכתם. הנערים גדלו והמשיכו לאהוב זה את זה. החכם הלך והחכים והתם נשאר תם. התם התחתן וביתו היה בית עני וריק מכל, אך כיון שהיה תם היה שמח בחלקו. החכם למד רפואה, והפך להיות רופא גדול עד שהחליט שעליו לנסוע לאיטליה ללמוד שם מגדולי הרופאים. ושם למד החכם רפואה, ולמד גם פילוסופיה ואת לשונות הגויים, ונהיה חכם ופילוסוף גדול. לאחר מספר שנים החליט החכם לחזור ולבקר בעיר הולדתו, אך כשהגיע לשם ראה שביתו הישן נחרב. הלך החכם לבקר את חברו התם, שקיבלו בשמחה רבה.

באותה העת עבר המלך על מרשם התושבים וראה שבאותה העיר יש שני אנשים ללא שמות, אלא שלאחד קוראים חכם ולשני קוראים תם. דבר מוזר זה עניין מאוד את המלך והוא רצה להכירם. לכן שלח המלך שני שליחים, לחכם שלח שליח חכם שמתאים למעמדו, ואילו לתם שלח שליח תם. כאשר הגיע השליח אל התם ואמר לו שהמלך מזמין אותו אליו התם שמח מאוד ונענה לבקשת המלך. לעומת זאת, כאשר הגיע השליח אל החכם, הוא לא האמין לו שהמלך רוצה לראותו, ואף אמר לו שלדעתו המלך כלל אינו קיים, והוא אף יכול להוכיח זאת. ואכן החכם שכנע את השליח שכלל אין מלך (ומי ששלח את השליח רק התחזה למלך), והתחילו להסתובב בעולם ולצחוק על אלו שמאמינים שיש מלך. בינתיים המלך נתן לתם תפקיד קטן, בהתאם לרמתו. והתם, כיון שהיה תם, ביצע את התפקיד בצורה טובה. ראה זאת המלך ונתן לו תפקיד חשוב יותר, שגם אותו הוא ביצע בהצלחה. כך לאט לאט התקדם התם, ונהיה לאיש חשוב, וכמובן שגם החכים בינתיים. עד שלבסוף נהיה התם חכם מאוד והיה המשנה למלך. באותה התקופה החכם הסתבך בהרפתקאות שונות עד שכמעט הגיע לאבדון, אך לבסוף התם הצילו והביאו לפני המלך בכדי שהחכם יכיר בטעותו. הדבר שהציל את החכם מאבדון מוחלט הוא אהבתו לתם.

סיפור זה הוא משל לסכנות הרבות שיש בשכל האדם, ולהיכן הוא יכול להובילו. אך ניתן לראות שגם מהמצב הקשה ביותר ניתן להיחלץ ע"י אהבת הילדות של התם (אולי גם אהבת התמימות של הילדות שלו עצמו), וכך לחזור בתשובה.



ליקוטי מוהר"ן, תורה סב' - "בא אל פרעה":

כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו. ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם (כמו שכתוב בעץ החיים בתחילתו). וזה החלל הפנוי, היה מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שם שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא.

בתורה זו ניתן לראות את ההתייחסות המיוחדת של ר' נחמן לסוד הצמצום על פי האר"י. "ה' ברא את העולם מחמת רחמנותו", רחמנות מלשון רֵחם, כלומר נתינת מקום לזולת, כמו שאשה בהריון נותנת מקום ברחמה לתינוק. על מנת לברוא את העולם הקב"ה היה צריך לכאורה לצמצם את עצמו, כך שנראה כביכול שבעולם אין אלוקים, ומכאן בא שורשה של האפיקורסות. אך למעשה אין זה נכון שכן גם בעולם יש אלוקות, שכן אין דבר מבלעדי ה', ולית אתר פנוי מיניה. הקב"ה נמצא בכל מקום, כולל המקומות בהם הוא לא נמצא, ולכן לא ניתן להבין זאת בשכל האנושי.

ודע שיש שני מיני אפיקורסות.יש אפיקורסות שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות ב, יז): "ודע מה שתשיב לאפיקורס". כי האפיקורסות הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסות בא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות, מבחינות שבירת כלים... ועל כן מי שנופל לאפיקורסות הזאת, אף שבודאי צריך לברוח ולהימלט משם. אף על פי כן מי שנופל לשם, אפשר לו למצוא הצלה לצאת משם, כי יוכל למצוא שם את ה' יתברך, אם יבקשהו וידרשהו שם... ועל כן האפיקורסות הזאת יש עליה תשובה ועליו נאמר דע מה שתשיב לאפיקורס.

אבל יש עוד מין אפיקורסות, והם החכמות שאינן חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות. כמו למשל כשאחד אומר סברא שקר בגמפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות), ומחמת שאין למדן ליישב את הקושיה שבא על ידי סברא זו, על ידי זה נראה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינו סברה כלל. כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים [החוקרים], שבאמת אינם שום חכמה, והקושיות בטלים מעיקרא. אך מחמת שאין בהשכל האנושי ליישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקושיות. ובאמת אי אפשר ליישב אלו הקושיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסות הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלוקות כביכול. ועל כן אלו הקושיות הבאות משם, מבחינת החלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, היינו למצוא שם את ה' יתברך. כי אילו היה מוצא שם גם כן את ה' יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף כנ"ל. ועל כן על האפיקורסות הזאת נאמר (משלי ב, יט): "כל באיה לא ישובון". כי אין שום תשובה על האפיקורסות הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי שמשם צמצם אלוקותו כביכול. רק ישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות, ואפילו על האפיקורסות הזאת הבאה מחלל הפנוי. כי הם מאמינים בה' יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלמה.

האפיקורסות הראשונה נובעת מהחכמות החיצוניות, כלומר חיצוניות לתורה. אך עצם העובדה שהם חיצוניות לתורה, זה מלמד על שייכות לתורה (שכן כאשר דבר נמצא מחוץ לדבר אחר, הרי הוא מכיר בקיומו ויש קשר פיזי ביניהם). ולכן ניתן לשוב משם, כי ניתן למצוא שם את האלוקות. חכמות אלו יש להן סולם ערכים, אלא שהערכים שם מבולבלים וצריך לסדר אותם כסדרם. והתורה היא זו שמסדרת אותם. אך בסוג השני של האפיקורסות, שם אין כלל סולם ערכים. זוהי פילוסופיית האבסורד. זוהי לא חכמה, אך כיון שהיא מנוסחת בשפת החכמות, היא נראית כחכמה. וכיון שמקור אפיקורסות זו הוא מהחלל הפנוי, ששם לכאורה אין אלוקות, אזי אין מקורה מן התורה, ולכן אין תשובה לקושיותיה, ואים דרך לחזור בתשובה משם.

אחד החסידים אמר: "אלוקים שאין עליו קושיות הוא אלוקים קטן". כלומר עצם הקושיה הגדולה על האלוקות מעידה על גדולתו של האלוקים. כי ברגע שקיימת ההבנה שאפיקורסות זו נובעת מהחלל הפנוי, הרי היא מקושרת לאלוקים שיצר חלל פנוי זה ונמצא מסביבו [בהמשך תורה סב]. אמנם לא ניתן להשיב על קושיות האפיקורסות הזאת, כיון שאין בכח השכל האנושי לענות עליהם. אך מי שהוא צדיק גדול יש בכוחו להוציא נשמות תועות שנפלו לשם.



הניגון

האותיות הם גילוי דבר ה' בעולם, אך בחלל הפנוי אין אותיות ומילים. ולכן לעתים צריך להשתמש במה שנמצא מעבר למילים, בשתיקה. בשתיקה ניתן להסביר דברים שלא באים לידי ביטוי בעולם הזה, דברים שמעבר למילים. בכי, צחוק, שיר וניגון הם מדרגות בדרך אל השתיקה, ויש להם השפעה על האדם. הגמרא אומרת כי אלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה כיון שהיה זמר יווני שגור בפיו, כלומר הוא היה חי באווירה יוונית, והא הושפע ממנה עד שהפך לאפיקורס. גם יעקב אבינו אומר לבניו כאשר הם יורדים למצרים (בראשית מג, יא):

      "קחו מזמרת הארץ"

כלומר שייקחו עמם את ניגוני ארץ ישראל, ואילו כלי הנגינה הם השבטים עצמם. כמו שנאמר: "והיה כנגן המנגן היתה עליו רוח ה'", כלומר כלי הנגינה זהו המנגן עצמו.

השיטה שר' נחמן התמודד עם האפיקורסות היתה מציאת שורשה של האפיקורסות בקודש, וכך לקשר אותה לתורה.



קדושת הפרט והכלל

הבעש"ט יסד את תנועת החסידות, אשר גילתה את הקדושה שיש בכל יהודי ויהודי. כלומר הבעש"ט בא על מנת לגלות את קדושת הפרט. הקדושה שבארץ ישראל היא קדושת הכלל. לכן כאשר עולים מחוץ לארץ לארץ ישראל צריך לעבור בדרך משבר גדול. שכן על האדם לאבד את קדושת הפרט שבו, ולקבל את קדושת הכלל שיש בארץ ישראל. כאשר הבעש"ט עלה על הספינה בדרכו לארץ ישראל והיתה סערה גדולה בים, הרגיש הבעש"ט שהוא מאבד את המוחין שלו, כלומר הוא חש שהוא עומד לאבד את קדושת הפרט שבו. ולכן הבעש"ט חזר לפולין, שכן תפקידו היה לגלות את קדושת הפרט ולא היה יכול לאבד זאת.

ר' נחמן אמר שבכל מקרה יתרחש משבר אמוני בעולם, ולכן היה מוכן לאבד את קדושת הפרט שבו. ואכן כאשר היה ר' נחמן בקושטא בדרכו לארץ ישראל, הוא התנהג כמשוגע, והיה רץ ברחובות עם הילדים. ר' נחמן אבד את קדושת הפרט שבו, על מנת שיוכל לקבל את קדושת הכלל שיש בארץ ישראל. לאחר פטירתו, עבר (ועובר) תהליך דומה על האומה הישראלית. גם עם ישראל עלה לארץ ישראל, איבד ממדרגתו הרוחנית ואחר כך הוא קונה מחדש את הקדושה הכללית. ומי שהוביל את המהלך הזה של קבלת קדושת הכלל היה הרב קוק.

התהליך ההיסטורי החל בבעש"ט, שגילה את קדושת הפרט שבכל יהודי. המשיך בר' נחמן שידע שעם ישראל והעולם כולו עתידים לאבד את האמונה, והיה מוכן לאבד את מדרגתו הרוחנית על מנת לרכוש את קדושת הכלל שיש בארץ ישראל. וממשיך הדרך היה הרב קוק, שהוביל את תהליך קבלת קדושת הכלל על כל האומה הישראלית. (אחד ממנהיגי חסידות ברסלב אמר פעם שהאדם היחיד שהצליח לממש את דמות הצדיק על פי ר' נחמן היה הרב קוק).

      ליקוטי מוהר"ן, תורה נב' – "הנעור בלילה":

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחדי ומפנה ליבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). כי יש אפיקורסים, שהעולם הוא מחויב המציאות...אך מאין נמשך הטעות שיכולים לטעות חס ושלום, שהעולם הוא מחויב המציאות, חס ושלום. דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחויב המציאות. כי כל העולם ומלואו הכל לא נברא אלא בשביל ישראל כידוע, וישראל מושלין בעולם. ועל כן בודאי עתה אחר שנאצלו ונבראו נשמות ישראל, כביכול הוא יתברך מוכרח לברוא ולקיים העולם".

הויכוח בין תורת ישראל לאפיקורסות הוא, האם העולם הוא מחויב המציאות או אפשרי המציאות. ור' נחמן מסביר את מקור הטעות לחשוב שהעולם הוא מחויב המציאות, בכך שכל העולם נברא עבור עם ישראל, ולכן ניתן לראות בו מחויב המציאות בדיעבד, לאחר שנברא עם ישראל. ולפי שיטה זו מסביר ר' נחמן את המשנה במסכת אבות. שכן הנעור בלילה – מי שמתנהג הפוך משאר העולם, לא נכנע למסגרות ומאמין בדרכו. ומי שהולך לבד בדרכו ולא מתחשב באחרים ("עם לבדד ישכון"). ומי שמפנה ליבו לבטלה, כלומר מבטל את עצמו לעומת הקב"ה, אזי הוא מתחייב בנפשו, כלומר נפשו הופכת להיות מחויבת המציאות.

ניתן למצוא מקומות רבים בהם הופך ר' נחמן פסוקים ומאמרים הנראים שליליים לחיוביים. "ארץ אוכלת יושביה" – דרכו של עולם היא שהאדם אוכל פירות, שהם אכלו את האדמה. כלומר האדם הוא אוכל את האדמה ומעלה אותה למדרגתו הרוחנית. אך בארץ ישראל המצב הוא הפוך. בארץ ישראל האדמה הקדושה, היא זו ש"אוכלת" את היושבים בא, ויש בכוחה של ארץ ישראל לקדש ולרומם את היושבים בה.



תמיד בשמחה

בעיה חשובה נוספת עמה מתמודד ר' נחמן היא בעיית השמחה. אדם שאין לו אמונה שלמה עלול ליפול לעצבות. שכן אדם שאינו מאמין באמונה שלמה יש לו חטאים. והחטאים גורמים לו לחשוב שהוא לא מאמין, שהרי אדם מאמין אינו חוטא. וכך עלול האדם להתדרדר לייאוש ולעצבות. והפתרון של ר' נחמן הוא, כמו המלחמה באפיקורסות, למצוא את הנקודה הטובה שיש באדם ולהתחיל ממנה.

ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב' – "אזמרה לאלוקי בעודי":

"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה... כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת לכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה...

וזה בחינת "אזמרה לאלוקי בעודי" (תהלים קד, לג), בעודי דיקא [דווקא], היינו על ידי בחינת העוד שלי שאני מוצא בעצמי בחינת עוד מעט ואין רשע כנ"ל. על ידי אותה הנקודה, על ידי זה אוכל להודות ולזמר לה' כנ"ל. וזהו אזמרה, אזמרה דיקא היינו זמירות וניגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות הטובות הנ"ל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)