הרב אורי שרקי

פסח - שחרור הדיבור האלוקי ששבוי בתוך מצרים

אדר התשס"ב

סיכום שיעור בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א - עוד לא עבר את עריכת הרב




מהן המצוות העיקריות של ליל הסדר?

בזמן המקדש: לאכול מצה, לאכול מרור, לאכול פסח, לאכול חגיגה.

בזמן הזה: שולחן עורך, אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, הלל, ברכת המזון, וסיפור ההגדה.

יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.

לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים.

הסיבה לכך שהפה כל כך מרכזי בפסח היא מכיון שפסח מציין את יציאתנו מעבדות לחרות, וההבדל בין שני המצבים הללו הוא המשמעות של הדיבור: כשאדם עבד לזולתו, אזי אפילו אם יש לו הרבה מה לומר, אין זה מעניין אחרים, כי העיקר הוא מה הוא עושה בפועל. ואילו כשאדם הוא בן חורין, קולו יכול להישמע. פסח הוא פתיחת הפה הלאומי שלנו, פה-סח, הדיבור שלנו מתחיל להיות משמעותי.

שלמה המלך אמר: "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים". היציאה לחרות משמעותה היכולת לשחק תפקיד משמעותי בעולם האמונות והדעות. כל זמן שאתה משועבד, הדברים שלך לא מעניינים איש.

זה מוכח מההיסטוריה היהודית לדורותיה, שבמשך אלפיים שנות גלות היה לנו הרבה מה לומר, אך זה לא עִנְיֵין את הגוים. לא היתה כמעט השפעה של היהדות על הגוים במשך הגלות.

לדוגמה, בתרבות הכללית יש את המושג התרבות היהודית-נוצרית, במיוחד במאה העשרים, והכוונה בסופו של דבר לנצרות, כשיש הנחת יסוד שהיהדות היא הטיוטה של הנצרות, גירסה ראשונה ובוסרית של הנצרות, ואילו הנצרות מפותחת יותר. מעולם לא עלה על דעתם של הפילוסופים המערביים שיש ליהדות תוכן מקורי משלה לומר לעולם, ורק מאז מלחמת ששת הימים עלתה האפשרות שיש לישראל תוכן משמעותי לומר לעולם, מאז שעם ישראל הוכיח את כוחו הפוליטי במלחמה.

וכן ריה"ל אמר בכוזרי: אשר ליהודים, די לי בכך שהם בזויים, ולכן המלך לא מעונין לשמוע עליהם.

מתוך כך יש לנו להעמיק בדברי ההגדה שיש בה ניתוח של פרשת ארמי אובד אבי. בהגדה נאמר: ארמי אובד אבי, וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבור. איזה דיבור אנס את יעקב לרדת למצרים?

אפשר לומר שנאנסנו ע"י האמירה של הקב"ה לאברהם שזרעו ירד למצרים.

אפשרות אחרת היא לומר שהדיבור הוא הדיבור של פרעה או של יוסף שמבקש מאביו "רדה אלי, אל תעמוד", או שהקב"ה אומר ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה".

אולם חכמי הקבלה מסבירים לנו אחרת, שהכוונה לדיבור האלוהי שהיה שבוי במצרים. יעקב נשלח למצרים כדי לגאול את הדיבור משם. כלומר, כשרבש"ע ברא את עולמו, הוא השתמש בכלי הדיבור, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".

הדיבור של הקב"ה חופשי, והוא ברא בדיבורו החופשי עולם מלא בחוקיות והכרח. ולא עוד, אלא שהיצירה היותר מופלאה שהוא ברא באותו עולם היא האנושות, ופיסגת התרבות האנושית בימי קדם היתה מצרים, וכל עניינה של מצרים הוא להיות בית עבדים. יש כאן סתירה נוראה בין הראשית לאחרית, בין בריאת עולם מתוך חרות גמורה, ליצירת אומה שמליאה בחוקיות ושעבוד (-הרצון האלוקי לחופש וחרות לא מתגלה בבריאה, וכמבואר להלן).

כשיוסף פותר את חלומות פרעה, שבתחילה חולם על שמן ואח"כ על רזה, וממילא ברור שבתחילה יש מה לאכול ואח"כ אין מה לאכול. איך זה שחכמי מצרים לא יכלו להבין זאת ורק יוסף ידע זאת?

כדי שיהיה רעב במצרים, צריך שהיאור לא יתפקד, וזה שהיאור לא יתפקד הוא דבר שהוא בלתי אפשרי אצל המצרים מבחינה מנטלית, שכן היאור הוא אלוה, דהיינו שכוחות הטבע הם האלוהים ואם כן הם מוחלטים ובלתי ניתנים לשינוי. מצרים היתה החברה היותר מובנית של העת העתיקה, ובחברה כזו האפשרות של שינוי היא פשוט אפיקורסות ובלתי אפשרית. לכן חכמי מצרים לא מסוגלים להבין אפשרות של שינוי, ורק יוסף העברי מסוגל להבין שיהיה שינוי במצרים (-שכן הקב"ה הוא מעל לטבע, והקב"ה מסוגל לעשות שינויים בטבע).

עד יציאת מצרים, הקב"ה ברא מדינה של עבדים, וכואב לו שהדיבור החופשי שלו (-הרצון לברוא עולם משוחרר) כבול שם, והוא רוצה שמישהו ישחרר אותו, וכפי שאומרים בספר בראשית: "לישועתך קיוויתי ה'", דהיינו ה' זקוק לישועה ולעזרה.

במקום מסוים, מצרים היא התרבות הגדולה ביותר שקמה בהיסטוריה, וכל מה שיש היום הוא רק תולדה של מה שהיה בעבר ממצרים.

מצרים היא "ערוות הארץ", המקום שממנו באים החיים, והיא צריכה הפרייה, ע"י בנ"י שמפרים את ערוות הארץ ומשם יוצאת אומה חדשה, כדוגמת עובר היוצא ממעי אימו, והפה של מצרים נפתח, ולכן עמ"י עברו דרך פי החירות.

כל המאורע שאנו חוגגים נקרא על שם מצרים: "יציאת מצרים" ולא "יציאת ישראל" או "היציאה ממצרים", שכן מצרים עצמה נגאלה בפסח, ועמ"י הם משהו ממצרים שהיה צריך להיגאל ולהגיע להיות עמ"י. העובר הוא כדמות אימו.

תרי"ג המצוות שלנו הן זכר ליציאת מצרים. (ולמשל) אנו מניחים תפילין כזכר לתכשיט שהיה לנו במצרים.

לחזור למצרים זהו תסביך אדיפוס, גילוי עריות פוליטי, ואפשר רק לבקר שם.

האימא אדמה שלנו היא מצרים ולא א"י. א"י היא האישה, כי יבעל בחור בתולה, א"י היא האישה של עמ"י.

ואילו אצל אומות העולם הקשר לאדמה הוא קשר של טבע, שבו יש שליטה של הטבע על היסוד המוסרי של האדם, ולכן יש גם נפילה מוסרית. כל אומה שדבקה בארצה נופלת נפילה מוסרית. כל זה חוץ מעמ"י, שהקשר בינה לארץ הוא קשר שבין בני זוג, וזהו קשר של מוסריות, ואם איננו מוסריים, אזי הקשר לא מצליח ואנו נאלצים לגלות מהארץ.

למִצְרִים הפרעונים העתיקים היה תכשיט של נחש על הראש, ובמקום תכשיט זה צריך לשים תפילין על הראש כדי להגביר את היסוד של הנפש החיה על היסוד של הנחש הקדמוני.

במסיכַת המתים של מלך מצרים תות ענח אמון, רואים שבמקום נחש היה לו גם נחש וגם נשר, כנגד תפילין של ר"ת - נחש ונשר הם כנגד מלכות ובינה.

מתוך קליפת מצרים נולד עמ"י.

אין כתר לקב"ה אא"כ יש גילוי שמו גם באומות העולם, ולכן יש 7 מצוות בני נח נוסף על תרי"ג מצוות.

יוצא שהאומה הראשונה בהיסטוריה שידעה את ה' היתה מצרים.

בשמות ז, 5 כתוב: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם", כלומר מטרת המכות היא שה' ייוודע למצרים ולא לבני ישראל. ואכן, ה' פסח על בתי בני ישראל וממילא באותו לילה הוא היה אצל המצרים, וגילוי השכינה היה אצל המצרים.

אנו מודים לה' על שבאותו הלילה הוא הואיל שלא להתגלות אלינו. זהו גילוי השלילה, שאצלנו לא מת אף אחד. או שלא היה אצלנו חושך.

עיקר ההתגלות היא למצרים. ברור שבני ישראל ראו את הסבל של מצרים, ושקורה אצלם משהו, והיה בכך גם התגלות מסוימת לישראל. זה כמו אחד שמדבר לרעהו, ואדם שלישי שומע מהצד, שיש הבדל גדול מאוד בין האדם שאליו מופנה הדיבור לבין ההד ששומע אדם אחר מהצד.

אם היינו עוצרים את קריאת התורה בתחילת ספר שמות, היינו יודעים רק שה' ברא את העולם והתגלה למצרים. רק במתן תורה ה' התגלה לעמ"י. בקריעת ים סוף היה גילוי לזמנו ובלי המשך לדורות, ולכן נאמר בו רק "אז ישיר משה" (וכל "אז" הוא לשון עבר, כמו שדורשים חז"ל), אולם בהר סיני היה גילוי לדורות רבים.

הקב"ה רצה קודם כל להתגלות אל הגדולה שבתרבויות האנושיות, ומכיון שהיא לא היתה ברמה המוסרית הנדרשת בשביל שה' יתגלה בה, הגילוי הזה חיסל אותה, והשאיר בה ניצוצות של קדושה שעמ"י הוציא ממנה.

הזהב שהוצאנו ממצרים שימש למשכן ולעגל. הזהב המצרי הוא זהב המסוגל להביא להשראת שכינה בעולם. זוהי בעצם גאולת העולם מההעדר.

יחד עם זאת, הזהב הזה מסוגל גם להביא לעגל הזהב. זהו סימן לכך שהזהב הזה מעורבב, וצריך להביאו למעבדה - המדבר, כדי לזככו, ושפני הניסיון הם עמ"י, בניסוי האלוקי הגדול של בירור הניצוצות.

ערב רב הם בעיות וגם תיקון ביחד.

בכל פעם שיצאנו מגלות הוצאנו משם משהו:

מאשור – הכתב האשורי.

מבבל – שמות החודשים.

מהדמוקרטיה המערבית יישאר רק מה שישראל יקחו מהם.

יש כיום מאבק תרבותי עמוק האם להשתמש בזהב מאירופה, ואנו משתתפים בניסוי הגדול בעולם של בירור הערכים מאומות העולם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הם יתחברו אליך.

על האומות הרמב"ם מסכים שיש השגחה פרטית, ורק על הבהמות הוא אומר שאין השגחה פרטית. ויש השגחה פרטית על האדם, וזה תלוי במעלת האדם.

הקב"ה מוציא אותנו מכיון שהוא זכר את בריתו, ובשביל זה היה די שיוציאנו ממצרים ויביאנו לא"י, אולם יחד עם זאת הוא גם מתגלה אלינו ולמצרים, והוא לא היה חייב להתגלות אלינו.

בפרשת וארא, ה' אומר:

שמות פרק ו:

"(ה) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי:

(ו)  לכן אמר לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים:

(ז)  ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים:

(ח)  והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' ".

הקב"ה נשבע שהוא יביא את אותו הדור לא"י, ואת השבועה החמישית הזאת הוא לא קיים, מכיון שבתוך השבועה הוא התנה תנאי כדי לקיים את ה"והבאתי", וזה "וידעתם כי אני ה' בהוציאי אתכם מארץ מצרים".

כשעמ"י יצא ממצרים הם יכלו לחשוב שמשה הוציא אותם או שפרעה הוציא אותם, בכך שנתן להם רשות. יהודי צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להבין שהקב"ה הוא זה שמוציא אותם. אם לא יודעים שה' הוא זה שמוציא אותנו, לא זוכים להגיע לארץ.

כך גם ביחס לארץ. יש שתי הסברות כפרניות ביחס להקמת המדינה:

  1. ההסברה החילונית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה.
  2. ההסברה הסאטמרית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה...

לא במקרה, המבחן של הגאולה הוא במסוגלות להכיר שה' הוא הגואל, ולכן חשוב כל כך לומר הלל ביום העצמאות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)