הרב אורי שרקי

וארא\בא - משמעות עשרת המכות

אדר התשס"ב

סיכום השיעור בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א - עוד לא עבר את העריכה של הרב




פרעה לוקח את עצמו ברצינות, אזי הוא יודע שהוא המנהיג הרוחני וממילא גם הפוליטי (- שכן האל היה המנהיג) של החלק הכי נעלה במציאות.

הוא היה קוסמוקרטור לפי המדרש, דהיינו מושל בעולם כולו. מצד חשיבותו, פרעה באמת היה חשוב מספיק כדי שה' יחליט לשלוח אליו את משה רבנו, גדול הנביאים, כדי לשכנעו להוציא את עמ"י ממצרים, וזאת ע"י ניסים גדולים. (פרעה הוא התגלות של שם ה' בצורה עקומה, כפי ששמו מכיל צירופים רבים של שם ה').

אהרן ומשה מגיעים אליו ואומרים לו שהם מוציאים אותו מעמדת החץ שלו, ומי שהיו העבדים שלו יהיו יתפסו מעתה את מקומו.

אותה אוכלוסיה שמהווה את התשתית הכלכלית של ארצו, מבקשת לקבל חירות ולהנהיג את העולם, למרות שפירוש הדבר הוא התמוטטות מצרים.

התגובה ההגיונית היתה להרוג את משה ואהרן, אולם לפרעה היתה הגינות אינטלקטואלית, והוא הסכים לתת למשה ואהרן שלטון, ובלבד שיוכיחו לו שהם מסוגלים להנהיג, ושה' באמת שולט בעולם.

ה' אמר למשה שיאמר לפרעה שאו שהוא ישַלָח את בנ"י, או שזה יגיע עד מכת בכורות (-"הנני מכה את בנך בכורך"), ולכאורה אחרי שהם הגיעו למכת בכורות, הוא היה יכול שלא לשלח את ישראל. ובכל זאת הוא מחליט לשלח אותם מכיון שהוא מבין שהם באמת צודקים.

פרעה אומר לבסוף לעמ"י: "לכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו, וברכתם גם אותי" – דהיינו ברור לפרעה שישראל הם מקור הברכה.

פרעה בתחילה באמת חשב שהוא אלוה, שכן אלוהות היא סדר העולם, והוא היה החוליה החזקה ביותר בסדר העולם, ומצד זה הוא האלוה.

אם פרעה באמת השתכנע, צריך להבין מדוע הוא רודף אחר כך אחרי עמ"י?

ניגש לגופו של ענין. כל הדיאלוג בין הקב"ה לפרעה נעשה דרך המכות.

משה אומר לפרעה שאנו שונים ממצרים בכך שאנו בני אברהם, שמעלתו היא שהוא גובר על הטבע וכוחות הטבע אינם שולטים עליו. אברהם עובר את הנהר (- 'אברהם העברי'), דהיינו הכח הטבעי הגדול ביותר שקיים במצרים (כלומר, אברהם הוא מעבר וגדול יותר מהכח הטבעי הגדול ביותר של מצרים). כבשן האש לא שרף את אברהם.

משה מוכיח זאת ע"י שהוא מכה על הכח הטבעי הגדול ביותר במצרים, היאור, ומראה איך שעמ"י אינם נפגעים מכך.

פרעה טוען שאמנם הם בני אברהם, אולם יש גם עוד בנים לאברהם, כגון ישמעאל, ואין זה אומר שיש לישראל עדיפות.

אח"כ משה מראה שהם גם בני יצחק, ולכן יש להם תכונה של מסירות נפש, שיצחק היה מוכן להישחט על המזבח, והם מוכיחים זאת ע"י הצפרדעים שמסרו את נפשם ונכנסו גם לתנורים, והם לא פגעו בעמ"י.

פרעה טוען כנגדו שיש עוד עמים עם מסירות נפש, כמו עשיו, בני אדום, מייסדי הנצרות היו מוכנים למות על דתם.

משה הראה שהם גם בני יעקב, שה' היה ניצב עליו, השכינה ניצבה עליו, יש תכונה מיוחדת באומה הישראלית להיות כלי קיבול לשכינה, וזאת ראו ע"י הכינים שנאמר עליהם "אצבע אלוהים היא", ורש"י מסביר "שאין השד שולט על בריה קטנה מכשעורה", דהיינו צריך כח אלוהי מיוחד כדי לשלוט על הכינים.

[ יעקב לא רצה להיקבר במצרים כי:

  1. שלא יעשוהו עבודה זרה.
  2. הארץ עתידה להיות מרחשת כינים.

יש בו ביעקב תכונה שה' מתגלה דרכו, ולכן כינים ירחשו תחתיו. ]

ואז פרעה טוען שעמ"י החליטו להתבולל במצרים, בירידתם למצרים, והחליטו לקשור עצמם לתרבות המצרית, ולכן אין הם יכולים להיפרד מהמצרים.

משה טוען שיוסף שם אותם בארץ גושן, ארץ נפרדת, ולא היתה להם כוונה להתבולל.

ולכן מגיע הערוב שמראה "והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב" – הערוב מראה שעמ"י נמצאים במקום שונה.

אח"כ פרעה טוען שאע"פ שהם שונים מאוד מהמצרים, עדיין יש מכנה משותף ביניהם, והוא שהם כולם בני אדם, וממילא אין הם יכולים לייסד לעצמם אנושות נפרדת.

על כך אומר משה שזה היה צודק אילו האנושות לא ירדה מגדולתה, אבל האנושות התמוטטה וירדה בגלל שלוש נפילות, ולכן ראוי שעמ"י ייסדו לעצמם אנושות נפרדת. הנפילות הן: עבודה זרה (- דור הפלגה), שפיכות דמים (-דור המבול), גילוי עריות (-סדום ועמורה), וכל אחד מהאבות תיקן את אחת הנפילות. וכנגד זה באו שלוש מכות:

דבר הוא מוות, שפיכות דמים. ונאמר בו: "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", וזה סימן שתכונת שפיכות הדמים לא עברה בירושה לישראל אלא למצרים.

השחין הוא שחזור של דור הפלגה שבו היה שכרון חושים מפני ההצלחה הטכנולוגית של האדם, שעם האש אפשר ליצור לבנים והרים מלאכותיים, ושם עשו את ההר שלהם, וממילא אין צריך אלוהים. והכל מתחיל מהתנור. היה להם הטחת דברים כלפי מעלה. ולכן משה נצטווה לקחת מלוא חופניים פיח כבשן ולזורקו השמיימה.

הברד הוא כנגד סדום ועמורה. הם חטאו בעריות חמורות, של משכב זכור, מכיון שהם סברו שהגיעו ימות המשיח. הרווחה הכלכלית של סדום היתה כזאת שהם סברו שאין צורך להגיע יותר לשום דבר, ולכן הם גם אסרו לתת צדקה, שזה צריך ליתן רק כשצריך לתקן את העולם. מי שנותן צדקה בסדום חושף את העובדה הלא נעימה שהעולם עדיין אינו מתוקן. בעולם מתוקן אין צריך ליתן צדקה וגם אין צריך להוליד ילדים, אולם מכיון שהיצר של עריות נשאר, הוא הופנה כלפי זכרים.

סדום נענשה ע"י אש ומים (-ירדה אש, ואח"כ היה שם ים, וא"כ ירדו גם מים בסדום), ופרעה גם כן הוכה ע"י אש ומים שעושים שלום ביניהם, וזה הראה שעדיין לא הגיע עולם מתוקן (-ולכן הם גורמים לנזק, ואילו לעתיד לבוא הם לא יזיקו ויתמזגו האחד עם השני. כל הכוחות יחיו בהרמוניה האחד עם השני).

פרעה היה יכול לעצור שם ולומר שהם שכנעו אותו שעמ"י הם אנושות אחרת, וממין אחר. אולם הוא היה אדם חזק, והספורנו מסביר שה' חיזק את ליבו כדי לשמור על הבחירה החופשית שלו וכדי שיישאר צלול בדעתו ולא יישבר (-הפוך מהרמב"ם שאומר שחלק מהעונש של פרעה היה שניטלה ממנו הבחירה החופשית).

פרעה יכל לטעון שעדיין נשאר מכנה משותף בין המצרים לעמ"י והוא שהם כולם נבראים של אותו אלוה.

גם האבנים וגם בני האדם שייכים לאותו אלוה, בהשוואה גמורה, ואם כן בזכות מה אתם חיים את חייכם לבדכם? גם אנו המצרים ראויים לחיות!

ועל כך אומר משה שאם כן נצטרך לשחזר את בריאת העולם (שאז נראה שאמנם כולנו נבראנו בידי ה', אולם כבר מאז, מרגע הבריאה הראשון, ה' העדיף את עמ"י), ומשה לא ידע מה תהיה התוצאה.

משה פחד כשה' אמר לו "בוא אל פרעה", מכך שפרעה היה התנין הגדול, שגם הוא מייצג משהו בתוכנית האלוקית, ואם פרעה מבקש לבדוק את הדברים בראשיתם, משה עדיין לא יודע האם ישראל קדמו במחשבתם לעולם או לא.

שלושת שלבי בריאת העולם היו:

  1. עצם ההחלטה לברוא את העולם: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".
  2. בריאת האין. (-צריך לברוא האין כדי שייברא ממנו אח"כ היש).
  3. בריאת היש – ריבוי של פרטים.

הטרם תדע כי אבדה מצרים – משה רצה לחזור אל "בטרם היות ארץ ושמים".

כח הריבוי של הבריאה עושה הבחנה בין ישראל למצרים. הארבה הם ריבוי של פרטים, מאות אלפי חרקים, וישראל הם מעל לריבוי של הפרטים, מעל ליש, ולכן לא נפגעו ע"י הארבה.

כל מה שנותר ממצרים לאחר הברד נאכל ע"י הארבה.

אח"כ פרעה מודה שבתחום היש יש הבדל בין מצרים לעמ"י, אולם לא בתחום ההעדר. ואז מגיע החושך, שהוא האין האמיתי, שכבר באַיִן, בחושך, שהוא שורש כל המציאות, יש בו מציאות רבה, וכבר אז יש הבחנה בין ישראל מצרים.

פרעה טוען אח"כ שבמחשבת הבריאה הגנוזה (-עצם ההחלטה לברוא את העולם) שם אין הבדל בין ישראל למצרים. משה אומר שהוא שואל בכך את שאלת הראשית, ואז צריך לבחון מיהו הראשית, ולכן נכה את הראשית ע"י חשיפת המקור (-ה', שהוא השורש לכל הבריאה), ולכן דוקא במכת בכורות נאמר "אני ולא מלאך", שדוקא ה' הוא זה שמכה את בכורי מצרים.

שלוש אומות טענו שהם הראשית:

  1. ישראל – קודש ישראל לה', ראשית תבואתו.
  2. עמלק – ראשית גוים עמלק.
  3. מצרים – ויך כל בכור במצרים, ראשית לכל אונם (-הבנים הראשונים, הבכורות, שבאים מכח ההורים3).

וע"י מכת בכורות רואים שעמ"י הם הראשית.

אם פרעה כל כך השתכנע, מדוע פרעה רדף אחרי עמ"י? אלא שהוא למד את איגרת תקנה שיש שני יסודות לאומה הישראלית: הסגולה והבחירה. עמ"י קדוש מטבע בריאתו – יש בו סגולה אלוקית, ויש אפשרות של תוספת קדושה ע"י תורה ומצוות - הבחירה.

עשרת המכות הוכיחו שיש קדושה בישראל מצד הסגולה שאינה נמצאת במצרים, והמוסר דורש שהקדושה של ישראל תתברר גם בתחום הבחירה.

הקב"ה רצה לפסוח על עמ"י רק בגלל סגולת עמ"י, שכן עמ"י עדיין היה מקולקל מצד המעשים הבחיריים שלו.

לכן פרעה רצה לבחון את הדבר אחרי מס' ימים של שחרור, שאז עמ"י יכולים להראות האם מבחינת ההתנהגות שלהם הם טובים ממצרים, ולכן באותה שעה (-על ים סוף) הקב"ה לא יכל לעזור לעמ"י, ולכן הוא אמר למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בנ"י וייסעו", ועמ"י היו צריכים לעשות מעשה שיכריע את הכף.

(הבחירה הכמוסה פירושה שהבחירה שלי, אדם פרטי, היא נטף של הבחירה העליונה).

יוצא שיציאת מצרים היתה בירור עמוק מאוד של מיהו הכלי שדרכו הדיבור האלוקי מופיע בעולם, מיהי אותה תרבות שרשאית להיות זו שרואה את עצמה כמתקנת את העולם כולו.

(כל מכה מראה הבדל נוסף, עמוק יותר, בין ישראל למצרים, וממילא יש סיבה נוספת לכך שעמ"י צריכים לקבל הגדרה עצמית, להשתחרר ממצרים ולהפוך לאומה).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)