הרב אורי שרקי

ט"ו בשבט - חג השיקום

מאמר במסגרת קרן התשובה - לשיקום האסיר, טבת תשס"ח




עשיית חג מאכילת פירות הוא דבר שעשוי לעורר תמיהה. הלא כל הצרות של האנושות החלו באכילת פרי על ידי האדם הראשון! מן הראוי היה שעניין הפירות יוצנע עד כמה שיותר, שלא להזכיר את אותו עוון, ומה טעם יש במנהג ישראל של אכילת פירות ביום ראש השנה לאילן, ט"ו בשבט?

אנו נדרשים אם כן להתבונן בשורש החטא. קריאה מדוקדקת בסיפור אכילת עץ הדעת מגלה לנו מספר עובדות:

  1. לא נאסרה אכילת עץ החיים.
  2. נצטווה האדם לאכול מכל עץ הגן, ועץ הדעת בכלל.
  3. אכילת עץ הדעת נאסרה, זמנית, רק בגלל שהיא ממיתה.

נמצאנו למדים שאין איסור עצמי באכילת עץ הדעת, אלא שיש למצוא דרך למנוע ממנו להמית, ואין דרך לעשות זאת אלא על ידי הקדמת עץ החיים לעץ הדעת. כל חטאו של אדם לא היה אלא שהקדים את הדעת לחיים, במקום להקדים את החיים לדעת. נאמר בלשון יותר ברורה, שאדם הראשון הלך לאקדמיה בטרם הלך ללמוד בישיבה, הקדים את הידיעה הפורמאלית לתוכן הפנימי-ערכי של החיים.

יוצא שכוונת הבורא היא שאדרבה יאכל האדם מעץ הדעת, אם יעשה כן באופן הראוי, ללא מאיסה בתורה, שהיא "עץ חיים למחזיקים בה". אכילת הפירות רצויה היא לפני המקום, ולא בכדי נשתבחה ארץ ישראל על פירותיה.

יסוד הדברים הוא שבאופן מהותי אין חויה בעולם שאין לה צד שבו יכולה היא להיעשות בקדושה, כמו שמצאנו בתלמוד שילתא, אשת רב נחמן, רצתה למצוא אופן המותר לאכילת טעם בשר בחלב. חכמה רבה דרושה על מנת למצוא את הנתיבים הטהורים האלה.

מהו פרי עץ הדעת?

נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".

עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. 

אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד! אך האכילה נדחית עד אשר יעברו ימי החורף, שבהם האדם מסתגר בביתו כאסיר ואינו יוצא לעבודת השדה. זהו הזמן שיכול האדם לנצל כדי לבנות את עולמו הפנימי, כדי להחדיר בנפשו את עץ החיים שקיבל ביום הכיפורים. כשמגיע סוף סוף ראש השנה לאילן, האתרוג נלקט ונאכל: "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג בחמישה עשר בשבט" (ברייתא בר"ה יד. ע"פ תיקונו של רבינא).

ראש השנה לאילן הוא אפוא יום התיקון לראש השנה הראשון שבו נאכל עץ הדעת בעבירה, והנה עתה הוא נאכל בקדושה. ניתן לומר שתקופת השיקום החורפית, הכוללת עבודה פנימית יחד עם תיקון המעשים, פעלה את פעולתה הברוכה, השיקום הצליח.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)