הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת המינים




ברכת "ולמלשינים",או ברכת המינים לא הייתה חלק מהסדר המקורי של תפילת שמונה עשרה, אלא נוספה בימיו של רבן גמליאל על ידי שמואל הקטן. ברכה זו אף על פי שאינה לפי הסדר המקורי שקבעו אנשי כנסת הגדולה, מקום הניחו לה אנשי כנסת הגדולה להתקן בבוא הזמן, שהלא מצאנו בתלמוד שאמר רבן גמליאל "מי יוכל לתקן ברכת המינים"? מן הלשון הזאת משתמע שהאפשרות לתקן ברכה כזאת, כבר הייתה ידועה מראש אלא שחיכו להזדמנות היסטורית שתצדיק את הופעתה וקביעתה.

ובאמת כבר אמרו חכמים ששמונה עשר ברכות שבתפילה מכוונות כנגד שמונה עשר אזכרות (=שמות הבורא) שבקריאת שמע. שואל התלמוד, ומה עם ברכת המינים? ועונה שהיא מכוונת כנגד המילה "אחד" שב"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", שגם הוא בכלל שמותיו של הקב"ה. אם כן כבר הוכנה מראש האפשרות, שכאשר תהיה פגיעה באמונת הייחוד על ידי המינים - הם הנוצרים הראשונים - אז תהיה אפשרות, ויהיה גם צורך, לקבוע ברכה מיוחדת להרחקתה של המינות מקרב ישראל.

אלא שקביעתה של ברכה כזאת מהווה קושי משתי בחינות. הראשון, הוא שעל מנת לתקן ברכות צריך רוח הקודש של הנביאים – וכך היה בשמונה עשרה ברכות, שתוקנו על ידי הנביאים האחרונים, משום שרק מי ששמע את קול ה', יודע כיצד יש לפנות אליו. אם כן מה יעשו התנאים בזמן שכבר פסקת הנבואה? כיצד יקבעו ברכה נוספת, והלא הם אינם נביאים?

הקושי השני הוא, שתוכן הברכה הזאת הוא שנאה, הרחקה, ויש סכנה שהאדם שיתקן אותה לא יהיה נקי לגמרי מן השנאה הטבעית שבלבו, ויתכן שכאשר יתקן את הברכה, הוא יכוון בברכתו לכלול גם אנשים שאינם צריכים להיות כלולים בברכת המינים. כיצד יִמָּצֵא הגבול הדק המבדיל בין מי שיש באמת לשנאותו, למי שאסור לשנאותו?

עד שמצאו את שמואל הקטן, העונה על שתי הדרישות הללו – הוא נקי מכל שמץ של שנאה, ושרידי הנבואה נשארו אצלו. במסכת אבות (ד,יט) תולים בו את הפסוק 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ' (משלי כד,יז) כאילו הוא המציא אותו: "שמואל הקטן אומר: 'בנפל אויביך אל תשמח' ", ללמדנו שאישיותו הייתה ביטוי מושלם לפסוק הזה, נטולה כל שנאה טבעית. והוא נקרא "שמואל הקטן" משום שהיה קטן משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג), ללמדנו שיש בו מן הנבואה.

שמואל הקטן הוא היחיד שיכול היה לתקן את ברכת המינים מבלי לכוון בברכתו לשנוא את פושעי ישראל שאינם בכלל המינים, ושאותם יש לקרב באהבה על מנת להשיבם לאיתן התורה, כדברי הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג).

שיבוצה של 'ברכת המינים' באמצע הברכות המדברות על שיבת ציון, הוא מובן מאליו. הרי כל טענתה של המינות היא שהקב"ה, חלילה עזב את ישראל, ובחר באומה אחרת. שיבתנו לציון היא ביטולה המוחלט של המינות, כי היא מגלה שלא עזבנו ה'. ככל שנלך וְנִבָּנֶה, כך תלך ותתבטל יותר ויותר המינות מן העולם, ויתקיים 'ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה' (ישעיה ס,ב).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)