הרב אורי שרקי

סוגית היחס בין ישראל והעמים

(שיעור שני בסוגיות באורות)

טבת תשנ"ח

סיכום השיעור בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א  -  עוד לא עבר את העריכה של הרב




אורות עמוד י', פסקה ג':

"יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, "את משכן ד' טמא". וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דווקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואודו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם". ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דווקא ע"י שיבה זו להתגלות. "והיה ברכה בך חותמים".".

יש אצל הרב הרבה הנחות יסוד מובלעות שצריך לברר מנין לקח את הדברים שעבורו הם מובנים מאליהם.

יצירה עצמית ישראלית  -  משמע שאנו מסוגלים ליצירה שאינה מיוחדת לנו, יש לנו דברים מיוחדים לנו ויש שהם כלליים, למשל כפי שמוזכר במאמר המחשבות באדר היקר, שיש מחשבות אוניברסליות, ששייכות לכל אדם. למשל: אין מניעה לכל אדם להגיע לרוח הקודש, וכפי שמובא בתנא דבי אליהו, שמעיד אני עלי שמים וארץ וכו', בין גוי בין ישראל, כל אחד לפי מעשיו שורה עליו רוח הקודש. אנו גם רואים שתופעות של עליות מיסטיות אנו מוצאים אצל כל עם מין ואמונה, ויש מחשבות שאמנם משותפות לכל בני אדם, אבל כל אומה ותרבות מציירת זאת לפי הכלים המיוחדים לה, למשל: תפילה, שהיא בעלת ערך אוניברסלי, אבל כל עם מבטא אותו אחרת, ואנו לא יכולים לבטא זאת לפי ערך עם אחר בלי להינזק מזה. אם ננסה להתפלל כמו עם אחר אנו ננזק כי לא נבטא את התפילה כמו הציור האמיתי שלנו. כל עם מצייר זאת אחרת. יש סוג שלישי של מחשבות שמיוחדות לנו בלבד, אפי' שהן מסוגננות במחשבות כלליות הן בכל זאת מיוחדות לנו. אפי' מוסר אפשר לקחת מגוי. הרמב"ם לקח את דבריו מחז"ל ומפילוסופים ומבני אדם סתם שאמרו דברי מוסר. מוסר זה לא תורה. דרך ארץ קדמה לתורה, ומוסר זו מדרגה שצריך לקנות לפני שקנית תורה.

לא עם הארץ חסיד  -  מי אמר שמי שהוא לא עם הארץ הוא חסיד? בדרך ארץ חכמה עמוקה ניתן להפריד את המוסר מהחיים. אומרים שהכל כתוב בתורה  -  אבל זה לא נכון, בישיבות התיכוניות אומרים את זה, אבל בשו"ע לא כתוב איך אוכלים בננות.

ישנם שלושה סוגי מחשבות: מחשבות כלל אנושיות, מחשבות משותפות ומחשבות המיוחדות לנו בלבד  -  למשל, מושג התשובה הוא מושג יהודי נטו, שלא מצאנו כמותו באף מקום אחר.

מחשבות מהסוג השלישי יכולות להיות רק בארץ ישראל.

כל הספרות התורנית שנכתבה במהלך הדורות נכתבה בשפה של אומות העולם, כגון התלמוד הבבלי שנכתב בארמית (הכוזרי, הגר"א), האומה אינה יכולה לבטא את עצמה בשפה שלה כשהיא לא בארץ ישראל. כל פעם שאנחנו רוצים ליצר משהו בלעדי שלנו, הוא מוכרח להיכתב בארץ, כמו תורת הסוד והשו"ע שנכתבו בארץ.

גדולי הראשונים מבארים את התלמוד:

הרמב"ם חי מחוץ לדורות, והוא נשמה שאינה לפי זמנה. הלכות ליל הסדר לאחר כוס שניה לוקח שתי מצות מסב, מביאים את הקורבן מברך על אכילת זבח ואם אין קרבן מביאים מרור מיד. הרמב"ם לא חי בגלות.

האר"י השביע את תלמידיו שלא ללמד את תורתו בחו"ל, החסידות זה השאריות של תורת האר"י. הרב חרל"פ מסביר את זה בתשובה בכת"י, שבזמן ההוא נכשלו בהבאת הגאולה. ניסו להעביר את ארץ תורת הסוד לחו"ל, וזה נכשל ויצאה מכך השבתאות, ולאחר מכן צירפו וזיככו את התורה הזאת ויצאה מכך החסידות.

כשאנחנו מסרבים להיות עצמנו, מסרבים לשלוט על עם אחר, אנחנו מזיקים בכך לכל העולם. אם יש ערך אוניברסלי למה שעושים אזי יש לזה תועלת -  המפעל הציוני.

לא לנו לא לנו...:

הטיעון המכריע זה מה יהיה עם שמו של הקב"ה לעיני העמים, כמו בחטא העגל.

החדשות בחו"ל (חג המולד היה בסדר, דוד לוי עומד להתפטר, מזג האוויר יהיה בסדר) מוכיחות שאנחנו מהווים מוקד התעניינות לא פרופורציונאלי. לפי מדד זה אנחנו רבע מהאנושות.

מי שמפחד מזה הוא הישראלי החילוני שאינו רוצה להרגיש שונה, או הישראלי הדתי  -  שרוצה לקיים את המצוות בלבד.

ניתן להבין כל מצווה בשלוש מחשבות. לדוג'  -  תפילין: לקדש את המחשבות  -  מעשה דתי שמגלה את הקודש. אבל תפילין זה מעשה לאומי  -  זכר ליציאת מצרים. מצד שלישי, 'וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' -  משמע שזה עניין אוניברסלי.

אנחנו יושבים בארץ בשביל לעזור לכל העמים. אנחנו לא נמצאים בשביל לדכא עמים אחרים.

יעקב מגיע לפארן ומנהל ויכוח עם הרועים בנוגע לשאלה איך גואלים את העולם. יעקב מנשק את רחל ובוכה (כי צחקו עליו). הוא ראה שיש לו את האפשרות לגאול את העולם. כשהוא ראה אותה הוא יכול היה לגלול את האבן. זה מבהיר שישראל יגאלו את העולם והעולם לא יבין שגואלים אותו.

יש ארבעה חטאים שגורמים לגלות. לא תמיד כשיש שפיכות דמים, גילוי עריות או עבודה זרה. כדי שתהיה גלות צריך שהמשטר החברתי יהיה בנוי בצורה המעודדת את החטאים האלו. כאשר הבעל זה הפולחן הרשמי של המדינה. הגלות נגרמת כאשר החיים בארץ מפרנסים את החטאים.

חורבן בית שני  -  מצור על ירושלים. לא ירו חץ אחד. הם חיכו לזה שהיהודים יגמרו להרוג אחד את השני בגלל שהיו שם שלושה - ששה צהלי"ם. כאשר יש צה"ל אחד אע"פ שיש שנאה אין גלות.

כשישנה גלות אין הופעה לכח הכלל ישראלי שיכול לקדם את האנושות ליעדיה. כשהכלי הלאומי מושחת, האומה מתחייבת לגלות. כאשר אנחנו במצב שפל מתחיל להיווצר קשר בין ישראל לאומות העולם, וזה מצב שפל  -  אין הבדל בין אלוהי ישראל לאלוהי הפילוסופים.

ישעיה אומר שראה את ההיכל מלא, ירמיה אומר 'ה' ממרום ישאג'. לאחר החורבן קמה אלטרנטיבה לאומה הישראלית. זה המצב של הגלות. בזמן בית ראשון לא נכתב אמונה בה'. האמינו לה'. יש אנשים שחוו אותו. הוכחות האלוהות היו דבר מורגש והצפים מבחוץ הסתכלו באותו דבר. המושגים שלפיהם חיו בתנ"ך לא מובנים לנו, הם מובנים לאחרים. האמונה באלהים זה אמונה בטבע, והאמונה בה' -  להאמין במה שמעל לטבע.

אמונת היחיד הישראלית זה אמונת היחיד במשולש בין אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב. אמנם זה התגלות אחרת אבל זה אותו אלהים -  לחוות חוויה נבואית שאנו לא מכירים אותה.

ההשלכה ההלכתית היחידה לנביא זה אם יתן הוראת שעה, אם הוא נביא אני חייב לשמוע לו. אבל כל זמן שלא מתערב לי בחיים אין שום נפקא מינה ממה שהוא אומר.

לרב יש הנחת יסוד שיש לנשמת ישראל איזה אחיזה בנשמת באנושות, לפי הרב נשמת האנושות היא מקור נשמת ישראל, ממדרש שמואל על מסכת אבות: מי נברא בצלם, מי חביב. המחבר שאל את ר' חיים ויטאל, והוא אומר שמדובר על ישראל ועל כל גוי שהוא צדיק, מה מעלת יעקב מעין מראה אדה"ר, ובגלות אנו הופכים להיות אומה כלל אוניברסלית. לקח לנו 2000 שנה לטהר את המקור, להיהפך להיות אומה מוסרית טהורה אולי יותר מדי, ממה שגרם לגלות.

עמ' פ"ה באורות  -  בלי רשעים העולם לא היה מחזיק מעמד, הגלות גרמה שלא יהיו רשעים, וזה סכנה לאומה. הרצון הגס גורם לבנין העולם כי זה מה שמניע את הרצון להתקדם בחיים המעשיים.

חזרה לפסקה ג'. כאשר ההזלות הטמאות הפסיקו אז הגלות גמרה את תפקידה, ושוב מתגלה שכל הארה אלהית עוברת בעולם דרך האומה היהודית וזה כנגד לכשלון האומות האחרות. הפילוסוף סרטר, שהוא הממציא של כל התרבות המערבית, שלושה שבועות לפני מותו אמר שכל השיטות נכשלו ולא נותר אלא המשיחיות היהודית, ועד לפני 30 שנה לא חשבו שיש לעם ישראל מה לומר לעולם. אחרי מלחמת ששת הימים כל העולם מחכה לשמוע מה יש לאומה היהודית לומר לעולם, וזה יותר מהעצמאות שהיתה פעולת הצלה, מלחמת ששת הימים הוא מהפך.

השתנה משהו, אפילו אצל האנטישמיים, ורואים זאת דרך הקריקטורות שלהם.

מה זה אורו של משיח? זה מופיע 30 פעם ברב, יש תפיסות עולם שאומרות שכל העולם בהתפתחות מתמדת מכוחו של דחף חיוני, כמו חץ שירו אותו, ולאן הוא מכוון לא יודעים. חץ שנורה סתם. הרב משתמש בביטויים דומים אבל הוא יודע מה המטרה והמטרה היא המגנט שמושך את החץ, הדהירה כלפי עתידו הוא מה שדוחף את העולם וזה אורו של משיח.

איך הקב"ה בורא אורו של משיח דרך כל העיסוקים של יוסף יעקב ויהודה.

יש נהי בכי תמרורים של רחל המבכה, זו נקודת ציון פנימית. כשכל מה שהולך לאיבוד  -  הולך לאיבוד, נותרה נקודת חיים קטנה והיא נקודת ציון הפנימית.

גאל  -  הא' מרכזת את הכל, וגלה  -  הכל מפוזר, אבל יש נקודה מאחדת שהיא נקודת ציון. הרמב"ם אומר שזה היהודים שתמיד יושבים בארץ ישראל.

ואגדלה שמך  -  אלהי אברהם, ואחר כך חלשה דעתו וכי עינו רעה בבניו, ורק כשאמר לו שיחתמו בו שמח, הוא אוניברסלי, וכאשר שומע שזה עובר דרך הייחודיות הזאת, זה סותר את שיטתו, ואז ה' אומר לו שדווקא דרך יחוד זה תבוא לידי ביטוי האוניברסליות שלו, דווקא בשיבתנו לציון.

הגויים יושבים במקומם, והיהודים גולים בין הגויים אבל התורה מספרת לנו שהאנושות היתה אחת וריבוי העמים -  הם בגלות מאנושות זו, והיהודים באים להציל להם את זהותם האמיתית, לאסוף ניצוצות, לגאול אותם.

אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם  -  אומר שיעוד האומה הישראלית היא להיות אדם וזה מה שמייחד אותנו.

הקב"ה שאל את אברהם מה הוא מעדיף: שבניו יהיו בגלות או בגיהנום, כלומר: אם אתה לא מוכן שבניך ירדו לגלות אז האומות ירדו לגיהנום ולשם יצטרכו בני ישראל לרדת. ולכן בחר בגלות.

מה שהלאומיות יוצרת זה זרות. היחודיות לא גורמת זרות, הלשון גורמת לזרות, ובארצות זה הפך להיות גויים. פיזור האומות הוא גם טוב וגם רע, כי כל אחד יוכל לבטא את היחודיות שלו, אבל דור הפלגה לא רצה פיצול זה, כי אז תהיה מלחמה, וזה גורם המבול, אבל זה גורם למלחמה ולכן בשביל לפתור בעיה זו מופיע אברהם שגורם לאיחוד של האומות, והיית לגוי גדול ונברכו בך משפחות האדמה, ז"א שהוא אמנם עוד אומה, אבל כל אומה סתם היא פשיסטית ואילו האומה הישראלית היא אומה.

יש שני סוגי צדיקים  -  אחד שמעלה את העולם ואחד שזורק את הפסולת.

אנו דגם ראשוני לכל העמים. הרב קוק לא רוצה להראות עוד שיטה אלא הוא רוצה שיחזרו לנבואה למה שקדם לכל השיטות.

על עניין החנוכה:

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו  -  זאת אומרת שהשלום הוא דבר לא נורמלי, ולכן הוא צריך לבוא מלמעלה. עבורנו, שאנו מצויים בעוה"ז, המקור לשלום הוא נברא. הבורא הוא מי שנותן חיים לזולת, ואילו הנברא הוא זה שמקבל חיים. המהות של כל מצוי היא שהוא מקבל, וברגע שכולם מקבלים, באופן טבעי יש תחרות מי יקבל יותר, ודווקא השקפתנו היא המחייבת מלחמה, אבל יש לכולם ומי שאומר את זה הוא השכל. אם תזרוק נתח ענק ל - 10 כלבים, תהיה מלחמה אע"פ שיש בשביל כולם, אבל בשכל יש הכרה טבעית של מי יקבל. מה שלא מובן זה השלום. לפי חז"ל התקופה היחידה ללא מלחמה היתה בזמן דוד המלך. לפני שנתיים עשו סיכום שהיו 20 למלחמות לפני שנתיים וכן היום יש מלחמות רק שאנו לא יודעים על זה.

א"כ צריך להבין מה עושים. ספר בראשית מלא במלחמות ודווקא בין אחים בגלל שיש להם גורל אנושי דומה וממילא יש ביניהם מלחמה, כך אברהם אומר לאחיו.

בהרחבת הדברים, כל ספר בראשית הוא חיפוש פתרון לבעיה זו, וכאשר אחים שלא יכלו דברו לשלום עשו שלום עם יוסף, זה עשה כלי להופעת השכינה, ובכך מסתיים ספר בראשית.

יש מומחה למלחמות בגויים  -  קרל פון, והוא הגיע למסקנה, שמלחמות קורות בגלל שיש ניגודי אינטרסים. האב טיפוס של מלחמה היא שיש חזק וחלש, כאשר לחלש יש משאבים והחזק רוצה אותם, הוא עושה מלחמה, והחזק הוא הצודק, בגלל ש'אם היית מבין שאין לך סיכוי נגדי -  לא היית נלחם נגדי…'

יש כאלה שאמרו שמלחמה זה טוב, בונה ומחשל. הם העריצו את האלימות לשמה. מצאנו זאת בעוד חברות, כגון במזרח התיכון.

והיה גם גרמני טוב  -  קאנט  - , שחשב שמצא את הדרך להביא שלום לעולם, על ידי שני דברים: ראשית, כלי הנשק יהיו יותר אפקטיביים והסיכוי להרוס ולהרס יהיה ממש גדול, ולכן לא יצאו למלחמה. אין כיום מלחמת עולם בגלל שיש מאזן אימה. והדבר השני הוא התלות הכלכלית הכללית. אם התוקף תלוי ברווחתו של הנתקף, אז לא כדאי לו להלחם בו.

אלא שקאנט שכח שני דברים, שאע"פ שיש מאזן אימה בין הגדולים -  עדיין אין זה מונע ואולי אפילו מרבה סכסוכים בין המדינות הקטנות. כמו כן הוא שכח שיש משוגעים שלא אכפת להם להרס בגלל שהם פוגעים בנתקף שהם תלויים בו.

לכן כנראה צריך למצוא פתרון אחר לבעיה.

היה גם את אפלטון שאמר שיש מלחמות בגלל שאנשים רעים: יש לנו יצר הרע, יש רֶשָע. בנפש האדם יש טבע רע. רוב בני האדם אומרים שמלחמה זה רע, וגם החברה בנויה בצורה שגורמת בעקיפין למלחמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה אמרו כולם שנכנסים לעולם בלי מלחמות כי הטבע והמוסר עולה, ואין חשק לאדם להפסיק לנשק את האצולה בגרמניה ובצרפת וכו'. והנה, יום אחד, רצחו את פראנץ. ואז, תוך חודש, נכנסו למלחמת עולם שבה הרגו 30 מליון בני אדם.

הרב זצ"ל נכנס לנושא המלחמה בעובי הקורה  -  בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהוא היה בלונדון, נעצר בתור נתין רוסי, ואח"כ הוזמן ללונדון להיות רב, ובלונדון הוא כתב את ההגיגים של המלחמה, וכן את ריש מילין. הוא ניסה לתת פתרונות לבעיות האלה. אגב, באותו זמן גם היה דיון האם ניתן לתת ליהודים בית יהודי בא"י, והרב דיבר על כך שהיהודים הם לאום ומגיע להם בית לאומי. היו מתנגדים לציונות באנגליה, יהודים רפורמים, והיו רבנים גרמנים ורוסים שרצו לצאת נגד זה, אך הם לא יכלו להגיע לאנגליה כי הם היו בעלי נתינות רוסית וגרמנית.

הרב נותן פתרון בעמ' ט"ו פסקה ה': כבישה מוסרית. הרב מאשים את המוסר האירופאי, שהוא אמנם גבוה מאד, אבל גבוה מדי בשביל העמים שלהם זה ניתן. הנוצרים ניסו לכפות על עמים ברבריים את המוסר היהודי, הגויים מעוניינים לרצוח, לנאוף ולגזול וכו', אבל זה אסור ולא מוסרי, אז צריך למצוא דרך להוציא את זה החוצה, ולשם כך הם עושים מלחמה שבה מותר להוציא את הכל החוצה. יוצא בצורה אבסורדית, שככל שהמוסר עולה, עולה גם האפשרות למלחמה.

אנחנו הצבא המוסרי ביותר על כדוה"א. לאומות לא צריך אשה יפת תואר, לכאורה. אם זה כך, אז אין סיכוי לצאת מזה. אצלנו בכל מלחמה יש לבדוק אם הוא מקבל 7 מצוות בני נח ועושים חשבון מוסרי על כל אויב מה דינו, אפי' על עציו יש שיקול דעת. מלחמת מדין היא אמנם אכזרית, אבל מדויקת. השיקול בעומק המלחמה היה לחשב למי מגיע מה.

אם טבע הגויים אכזרי אז אין לנו סיכוי, עדיין כעת שהאנושות לא הפכה את עצמה מוסרית כדי לצאת מהמלחמה, אפשר אבל לא על ידי הדרך המקובלת. אנחנו מאד אופטימיים שניתן לשנות את העולם ל'לא ישא גוי אל גוי חרב'.

הרמב"ן אמר שמאז שהתפשטה הנצרות בעולם יש יותר מלחמה, וכמה יקשה בעיניך אם לא תהיה מלחמה. ואז הווזיר בקש שיפסיקו את הדיון ביום ואח"כ הוא היה צריך לברוח וזכינו לפירוש הרמב"ן בא"י.

האבחון של הרב לגבי הנצרות, הוא שכמו שאם בסוף מסיבת תלמידים נערך קרב סכינים, והמורה אומר שהוא תמיד היה נגד זה, אז זה מוכיח שהוא מורה לא טוב ואין לו את הכלים לשנות ולתקן את המצב. כך גם לנצרות אין כלים לתקן את המוסר.

בעמ' ט"ז ח' באמצע, 10 שורות מלמעלה, הרב אומר שיש ברית נסתרת בין המוסר הנוצרי לבין המלחמות, שכן יש"ו אומר אמנם "אהבו את שונאיכם", אבל אם אתה אומר כך אתה מפקיר את העולם בידי הרשעים. יש ברית בין המוסר לבין מי שמעוניין במצב הזה. הנצרות אמרה שאין ערך אלהי למשפט, ולכן היא מסרה אותו בידי הרשעים. אבל ביהדות, המשפט הוא העמוד שעליה עומדת התורה.

א"כ, מה הפתרון?

יש פתרון אחר, כמובא בעמ' טז פס' ט'  -  כלומר, הפתרון למלחמות היא מדינת ישראל. מה הקשר?  -  אם יש מדינה לעם ישראל נבנית התרבות הישראלית וחוזרת למעמד של השפעה על האנושות, ולנו יש כלים איך לבנות מדינה על מוסר הקודש. אם אתה מלמד את הגויים מוסר, יכול להיות שתבנה אצלם מוסר שלא מתאים. אבל אם אתה בונה מדינה מבפנים אז כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וכל אחד יבוא ויקח מה שמתאים לו, ויורנו מדרכיו, וכל אומה תיקח מה שמתאים לפי רוחה. זה יכול להגיע למצב רחוק שהגויים יאמצו את רוב המצוות, אבל לפי טבעם. אמנם מגוי מונעים לעשות מצוות, אבל לא מונעים זאת מבן נח. גוי, או שיתגייר או שיקבל עליו 7 מצוות בני נח, אבל בן נח יכול להוסיף על תכנו הרוחני עוד מצוות.

א"כ יש לנו פתרון, אבל האם אנו מסוגלים לעשות את הפתרון הזה? הרי העולם מלא אכזריות ואין לנו סיכוי להצליח? יש זמנים כאלה, ואז מוותרים, וכפי שמובא בסנהדרין, שבזמן שרבו שופכי דמים  -  אז בטלו מיתות, אם המיתה היא בגיל 50 שנה והורגים את האדם זה יעיל ואפקטיבי, אבל אם אין לזה הרתעה, ויש רצח כל יום  -  אז הלכו הסנהדרין, וישבו בין החנויות בשביל שלא יבואו לדון בדיני נפשות.

שאלה: מה ההגיון של הדין של יום או יומיים, וכי יכה איש את עבדו וימות? הורגים את האדון כי רצח את העבד, אבל אם יעמוד העבד יום או יומיים לא יוקם, כי כספו הוא. אם הוא כסף פלוני ולא הורגים אותו בגלל שעמד יום, למה יהרגו אותו אם העבד ימות מיד?

תשובה: זה פונקציה של הרתעה. כדי למנוע הרג של עבד חברו אומרת התורה שימות מיד, אבל עבד שלו שזה כספו לא נראה שירצה להרוג, אז מורידים את ההרתעה, מכה שהורגת תוך יום  -   זה מכה מחושבת, ולכן זה נדיר עוד יותר בגלל שהוא כספו. ז"א שיש חולשה מולדת מלקיים את תפקידו, וזה מונע מלעשות ולהצליח את ההיסטוריה שלנו לאורך ימים.

יעקב הוא שמו של ישראל בגלות, ומכיוון שהוא בגלות, הכוח הפוליטי לא בידם אלא בידי אדום. לכן יש בכל פעם שאנחנו עלולים להצליח מבחינה פוליטית סכנה להכשיל את עצמנו וזה מוכח כל יום ויום, ולכן התקופות שהצלחנו בהן -  מועטות.

עמ' י"ד, פס' ג'

עזבנו מאונס את הפוליטיקה אבל היה לנו רצון פנימי, זה מצוין שחרבה מדינתנו -  כך אנו פטורים מלהיות ברבריים. אנו אוהבים את בית המדרש ולא אוהבים את שפיכות הדמים.

אבל הרב אמר שב"ה בטלו דיני ממונות מישראל בגלל שאנחנו לא מספיק חכמים לעשות אותם. אנו משתדלים כן לדון ממונות ונפשות, אז מדוע אמר שב"ה? כדי שלא תתייאש, כי תראה שתנסה להשתחרר מהגלות. אז הגמרא אומרת לנו שלא לדאוג כי הקב"ה מונע ממנו מלעשות זאת וכן בדינים האלה, אנו צריכים להשתדל לעשות הכל, ואל לפחד ממלחמות.

"לסטים אתן שכבשתן ארצות עמים", והם עונים שכל הארץ של ה' והוא נתן למי שישר בעיניו. אז אם מישהו מקבל את הארץ זה סימן שהוא ישר, ואבותינו הצדיקים שלא זכו -  לא נעים לומר, אבל כנראה שלא היו ישרים. זה שהערבים לא נותנים לנו לחלק את הארץ מראה שאנו דור שיש בו כפירה, לא מקבלים דברים כפשוטם אלא רוצים ללמוד ולהבין את מה שנותנים.

לישראל, אפי' כשאינו רוצה את זה, יש זכות מצטברת, זהות מצטברת, ודווקא מתוך זה באה הכפירה (שאז לא מפחדים להעמיד את הזהות במבחן).

ע"מ קמב  -  האפשרות שאנו עמו של רבש"ע היא לא בחירית ולכן אין מקום לבהירות הדעת. אנו רוצים להאמין מתוך בחירה חופשית, כשלא ברור שתורה ויהודי שייכים אחד לשני. אם הזהות הפנימית מספיק חזקה אז אנו יכולים להעמיד אותה בנסיון  -  אפילו של ניתוק מוחלט. בנוגע לעול מלכות שמים ולקבלת עול  -  על העול לא שאלו אותנו, אבל בנוגע לקבלת העול  -  זה תלוי בבחירה שלנו.

חזרה לעמ' י"ד  -  העולם מתבשם. מאימתי? איפה הרב רואה את הבישום הזה? כנראה הוא מבחין שהאומות הבחינו שאפשר לנהל מדינה בלי להזדקק לברבריות. מאז הדמוקרטיה, שהברבריים מדברים על שוויון חירות ואחווה, במציאות אנו רואים עושק ומלחמות, אבל יש הצהרת כוונות אז יש משהו שזז, עובדה שהציונות הופיעה עם הדמוקרטיה.

הרב אומר שקול התור ישמע בארצנו, שאנו באמצע התהליך. עת הזמיר הגיעה בתחילת הציונות וההתיישבות, וקול התור הוא הצהרת בלפור.

פס' א' עמ' י"ג

חיים באר, סופר ישראלי, אמר שהעריך את הרב קוק עד שקרא את המשפט הזה. איך הוא עושה את המלחמה כערך, ועוד ערך של משיח. צריך להוסיף שהקב"ה משתמש בנתונים של בני האדם כדי לקדם את ענייניו  -  כיון שבנ"א לא הצליחו לפתור את בעיותיהם אלא ע"י מלחמה, אבל משהו בכל זאת נפתר. עוד הוכחה לכך היא: מה עם המסכנים שמתים במלחמה? לפי תורת הקבלה יש בהם מן מיתת צדיקים שמכפרת.

אגב  -  הרווח שיצא לעולם ממלחמת העולם השניה הוא הצהרת בלפור, כל השאר לא היה שווה כלום כי הכל התמוטט אחרי 20 שנה, לא חבר עמים ולא גבולות אירופה וכו'.

הרב אומר שדרך המלחמות בעל המלחמות זורע את העולם הבא ומצמיח את הרפואות, ומחדש תמיד כח ההתחדשות שאחרי המלחמות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)