הרב אורי שרקי

נח - שורשי הזהות העברית

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




לכל ציבור אנושי ישנה זהות משלו. למשל, האיטלקים מזוהים עם הספגטי, והצרפתים מזוהים עם לחם הבגט (צר - פת). וכך ישנם עמים רבים שניתן לאפיין אותם כבעלי תכונה קולקטיבית אחת. אומנם זה קצת שטחי אבל בכל זאת אי אפשר להתכחש לעובדה שדרך כל מעשה תרבותי אצל אומה באה לידי ביטוי איזושהי נפש קולקטיבית, איזושהי אישיות כללית. לפעמים האינטואיציה של כיצד נראית אותה נפש כללית מצויה אצל בעלי הקריקטורות אשר הם מבטאים את מה שנקלט בנפש התרבותית באופן תמציתי לאותה אומה. (לדוגמא: ה"שרוליק" של דוש – היה שנים רבות הסמל של מדינת ישראל. הוא סימל את מה שהציבור הישראלי חשב על עצמו. האופן שבו האומה רואה את ענינה. ניתן לומר שזה חלק מסוים של הגאון הלאומי.)

כמו כן יש לנו להבין מהם שורשי הזהות הישראלית, העברית במקורה. אם נבוא להגדיר את העם היהודי אנחנו נמצאים בפני תסבוכת בלתי רגילה.

באופן מסורתי יש אצל כל עם אב קדמון אחד. למשל, בתורה מצאנו שישנם 70 אבות ל - 70 אומות העולם: לפי התורה, האומה היוונית - מקורה באדם אחד ששמו היה יוון, וכן האומה הכושית - מקורה באדם אחד ששמו היה כוש וכן הלאה. ז"א ישנו איזה אב קדמון שעל פיו האומה בונה את זהותה. כאשר אנו מגיעים לעם ישראל מיד אנו רואים דבר לא פשוט, עָם עִם שלושה אבות גם אברהם גם יצחק וגם יעקב. וזה מסובך יותר כי שמו הקודם של אברהם היה אברם, ויעקב שונה שמו מיעקב לישראל ואח",כ לישורון. כאילו מתכוונים לומר לנו שהזהות הישראלית מוציאה אל הפועל את שלושת האבות. נשאלת השאלה הגדולה מי הם היהודים? האם הם בני יעקב? והתשובה היא שלא, שאם לא כן היינו אומרים שיש לנו אב אחד והוא יעקב, והרי אנחנו צאצאיו של יעקב בן יצחק בן אברהם. וכל הגדרה אחרת תהיה חלקית מדי. לכן מוכרחים לתת הגדרה כוללת ולהבין מדוע זה נמשך שלושה דורות לייצר את הזהות שלנו. בנוסף לכך גם אחרי שעברנו את התהליך של שלושת האבות עדיין לא ברור מי אנחנו, האם אנו עבריים או יהודיים או ישראלים, כל אלה ביטויים שאנו מוצאים במקורות וכן בימינו, והם דורשים הסבר: מי אנחנו?!

לצורך זה נחזור על הראשונות, נתחיל מאברהם אבינו. אם היינו שואלים את אברהם בן לאיזה עם הוא? מן הסתם היה אומר לנו שהוא עברי. כפי שנאמר בספר בראשית פרק יד' פס' 13: "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי", אם כן אברהם עוד בשעה ששמו היה עדיין רק אברם כבר היה ידוע כבן לעם העברי.

נשאלת השאלה: מי הוא העם העברי שאברהם השתייך אליו? שאלה זו מחזירה אותנו אחורה בָזמן, ע"מ להסביר מי היה אותו עם עברי שאבינו הקדמון החל ממנו.

הדברים מפורשים בפרשת נח: נאמר שם שאברהם היה מבני בניו של עבר. על עבר נאמר דבר מוזר קצת וקדום מאשר עבר בעצמו. כבר בסב סב סבו שֶם, בן נח נאמר כך: " ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר" (פרק י' 21). הגדרה מוזרה ביותר כאילו שנאמר: שגם שם מוליד ילדים, כלומר לא רק יפת מוליד אלא גם שם. ושם הוא אבי כל בני עבר, ועבר ביחס לשם הוא נינו של שם, ואז יוצא כשרוצים להגדיר מי הוא שם אומרים שהוא האבא של הילדים של הנין שלו. (כיצד מרוקאי אומר בן דוד שלי? אבא שלי, אח שלו, הבן שלו). מדוע לא נאמר : ששֶם הוא אבי כל בני שם. אלא שכנראה שרוצים לרמוז לנו משהו חשוב, שהזהות של שם הצטמצמה או התמצתה באישיות של עבר. כלומר אם נרצה לדעת מי הוא שם המקורי, נחפש בתעודת הזהות של עבר, כלומר: רק בני עבר הם שמים באמת במובן הזה שהם מוציאים אל הפועל את האתגר השמי. את התוכנית ההסטורית של שם.

ננסה להבין מיהו אותו עבר?. אם נדע מיהו עבר זה יקדם אותנו כבר בדרך להבנת מי הם העברים. ידיעותינו על עבר הן מועטות. בתורה נאמר דבר אחד על עבר והוא שנולדו לו שני בנים. " ולעבר יולד שני בנים " "שם האחד פלג ושם השני יוקטן "(פרק י' 25). על יוקטן נאמר שהוא הוליד 13 שבטים כולם שבטים המצויים בחצי האי ערב, מדובר בשבטים ערביים עתיקים. פלג הוליד את רעו, ורעו הוליד את שרוג, ושרוג הוליד את נחור, ונחור הוליד את תרח, ותרח הוליד את אברהם.

ישנו ענף היוצא מעבר דרך האיש פלג. עבר קורא לבנו פלג "כי בימיו נפלגה הארץ" (פרק י' 25). נשאלת השאלה בימיו של מי נפלגה הארץ? ניתן לומר שבימיו של עבר נפלגה הארץ, ואז אין לנו כל קושי, אם כי לא ברור מה הפרוש נפלגה. אך ניתן לומר שנפלגה זה רמז לדור הפלגה ולמגדל בבל.

חז"ל אומרים דבר יותר מדהים והוא שבימיו של פלג נפלגה הארץ ולא בימיו של עבר. אם כן כיצד ידע עבר שעתידה הארץ להתפלג בימי בנו? אומרים חז"ל (רש"י) שעבר נביא היה. וכאן יש לנו התחלה מעניינת, כי לפי ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, עברי זה נביא וסגולת ישראל זה נבואה. למרות שאנו רואים שלא כל העברים הם נביאים, זאת משום שלא כולם מצליחים להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הזה. אבל ככשרון לאומי, הנבואה היא ההגדרה של הזהות הישראלית או העברית.

אם כן יש לנו הגדרה ראשונה: העבריים הם נביאים. דבר שני שלומדים מעצם הפסוק הזה, והוא התוכן של הנבואה העברית, שהיא מדברת על התפלגות האנושות, וזהו הנושא שמטריד את עבר, לכן הוא משתמש בנבואתו כדי לכנות את בנו פלג כי שאלת אחדות האנושות או התפלגותה זה מה שמטריד אותו, כלומר, מלכתחילה אנו רואים שהמשפחה של בני עבר, היתה משפחה (עוד לפני הופעתו של אברהם אבינו) שמה שחשוב לה הוא האחווה האנושית, דווקא בעולם של התפצלות הזהות האנושית, עולם שבו יש 70 עמים שכל אחד נושא בקירבו רק חלק קטן של הפרופיל של האדם הראשון. ניתן לומר שכל עם הוא 1/70 של האדם המקורי, בתוך עולם שבור ומפוצל כל כך.המשפחה העברית שומרת על זכר האחדות, זוכרת שהיתה אנושות קוסמופוליטית (עמדה שמבטלת את ערכו של הייחוד הלאומי – אזרח העולם) מאוחדת. ובתוך הפיצול נשמר זכרון האחדות, זהו האידאל של משפחת עבר.

השאלה היא כיצד מגשימים את האידאל הזה?

יתכן מאוד שהיו בתוך המשפחה העברית עצמה דעות שונות בדבר האסטרטגיה שראוי להשתמש בה כדי לאחד את כל בני האדם. (ונראה שהיתה מחלוקת מפורשת שמופיעה בתורה).

היכן שכן העם העברי הקדום שאליו השתייך אברהם?

יש לנו עדויות ארכיאולוגיות עתיקות שעוד לפני אברהם אבינו היה עם בכל הקשת הפוריה, בכל מרכזי התרבות של העת העתיקה, עם בשם 'חָבִירוּ' שלפי חלק מאותם החוקרים הם אותם העברים. החבירו ישבו במושבות מפוזרות בכל הארצות המתורבתות והיו משתלטים על מוקדי השליטה התרבות והכלכלה שבאותם הארצות. יש אפילו מכתב בכתבי אוגרית ששלח אחד ממלכי כנען אל מלך אחר של כנען שבו הוא מתלונן על החבירו שאינם מכבדים הסכמים בין לאומיים שכאשר עבד נמלט אליהם הם אינם מסגירים אותו. וזה מזכיר לנו את דברי התורה. "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעִם אדוניו " (דברים כג' טז'). אנו רואים עם עתיק שכבר אז החל להיות בין לאומי. אבל מוצאו של העם הזה אינו ברור מאיזה ארץ הגיע העם העברי הזה. והתשובה לכך היא שהוא בא מארץ העברים. יוסף הצדיק בבית הכלא המצרי מבקש טובה מאחד משרי הממשלה שיואיל להוציא אותו ולהזכיר אותו בפני פרעה והוא אומר: "גֻנוֹב גֻנבתי מארץ העברים" (בראשית מ' טו) מתוך הנחה שהשר המצרי מבין באיזה ארץ מדובר. אם התכוון לקרוא לארץ כנען בשם ארץ העברים רק בגלל משפחת יעקב, הרי שמשפחת יעקב היתה משפחה קטנה. אם כן ברור שארץ כנען היתה ידועה מקדמא דנא בשם ארץ העברים עוד לפני שהכנענים השתלטו עליה. ובפשט דברי רש"י נראה זאת : (בראשית פרק יב) "והכנעני אז בארץ". היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו " משמע מדבריו שרק אז הגיע וכבש. אם כן יוצא שארץ העברים המקורית היתה ארץ ישראל. אבל כשפוגשים את משפחת תרח אנו פוגשים אותה בארץ זרה 'באור כשדים' – כלומר הם גלו לשם. ובעצם מכאן ואילך אנו לא שומעים שום דבר על המשפחות האחרות של העברים. דבר זה בא לרמוז לנו שהעם העברי הקדום נעלם מההסטוריה והמשפחה של תרח היתה השריד האחרון של האומה הזאת, ועל המשפחה הזאת היה מוטל לחדש את הזהות העברית, את המשימה העברית.

מקצועם של העברים.

לא ידוע לנו הרבה אבל המדרשים מספרים לנו בצורה תמציתית על תרח שהיה "יצרן אידאולוגיות", היתה לו חנות לאידאולוגיות (ע"ז) שאותן היה מוכר לאומות העולם, עד שאברהם שבר לו אותן. זה מעניין שאנשים היו קונים אלים. כלומר, מִשהו יוזם מכירת אלים והאנשים קונים ממנו, למרות שכולם יודעים שהוא יצר אותם. ז"א כבר בימי קדם ראו את העברים בתור מקור השאלה התאולוגית כלומר: המומחים לאלוהות הם העברים, גם אם זה בצורה של ע"ז. ואם נעמיק יותר נראה שאם עברי אחד מסוגל לייצר אלים, אז העברי בעצמו הוא אל האלים. וכאן המקור הקדום לנטייה המצויה אצל אומות העולם להפוך עברי אחד לאל, עוד לפני שעם ישראל נולד. גם רש"י מביא בפרשת 'ויחי' שיעקב אבינו לא רצה להקבר במצרים שלא יעשו אותו המצרים אלוה. ז"א כבר בימי קדם היתה נטייה לעשות מיהודי מת, אלוה.

מסופר בבראשית בפרק יא (פס' כ"ו)' שתרח הוליד שלושה ילדים:. אברם, הרן, ונחור. ומסופר בשלב מסוים שהמשפחה נודדת מאור כשדים. נשאלת השאלה מדוע? יש לנו רמזים בפסוקים ובמדרשים שהעברים נרדפו, ותוכן הרדיפה באור כשדים היה ע"פי חז"ל שהיו מכניסים את העברים לתנורים. ומספרים לנו על אחד שנכנס לתנור ולא יצא. והוא הרן אחיו של אברהם. כלומר הרן שהוא 1/3 מהאומה נשרף בתנורים כבר בימי קדם. לפיכך מתגלה לעינינו אחד מאופני הזהות העברית: האופן הטרגי, מי שנספה בשואה. ואז תרח, אבי המשפחה, לוקח את בן הרן לוט, ואת אברם ואת שרי כלתו ועוזב את אור כשדים לכוון ארץ כנען.

מדוע תרח רצה להגיע לארץ כנען? התשובה לכך היא שהוא רצה לחזור הביתה. כשראה את פרעות קישניב (אור כשדים) הוא החליט להקים את המדינה היהודית. אפשר לכנות את תרח כאבי הרעיון האידאל הציוני מדיני חילוני, הוא חוזר הביתה, וכשתרח יוצא לארץ כנען, הקב"ה לא אומר לו כלום, הוא החליט לפני כל התגלות שהמצב אצל הכשדים הוא בלתי נסבל ולכן חוזרים הביתה לארץ העברים. (בזמן שהסיפור הזה קורה לא שומעים כלום על נחור שהוא האח השלישי. הוא לא היה באור כשדים אלא היה בחרן שבדרום תורכיה. וכאשר אליעזר עבד אברהם הולך לקחת אשה ליצחק הוא מגיע לעיר נחור). בתורה מסופר שתרח לקח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברהם בנו, לצאת איתם מאור כשדים "ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם" (יא' 29). בחרן נעצר מסעם, וכנראה, שהם פגשו שם את נחור, ונחור שכנע אותם שלא כדאי להם לחזור לארץ כנען שהרי הם יסתבכו במלחמה לא כדאית. ונחור כנראה הסביר להם שיש הבדל בין הגויים של אור כשדים (שהם רעים מאוד), לבין הגויים של חרן שהם ארמים, שאצלם זה הרבה יותר נעים. השפה המדוברת שם היא ארמיקאית (ארמית) ואפשר להסתדר איתם ולא עוד שאם הם יירצו להגשים את האידאל של עבר אבי אבי אבותם, כדאי להם להישתל על גבי התרבות הארמית, ולהפוך מעברים לארמים. כלומר יישארו עברים מבפנים בבית, ומבחוץ יתנהגו כארמים, וכך הם ישפיעו על התרבות העולמית. בסופו של דבר אברהם מקבל צו אלוהי ועולה לארץ ישראל. "ויאמר ה' אל אברהם לך לך " כלומר תעזוב אותם ותעלה לא"י. אם כן אנו רואים שכבר בגרעין הראשון של המשפחה העברית נמצאו ארבעה נטיות.

תרח – אבי המשפחה, ציוני חילוני - המייצג את ציונות מדינית

הרן - קורבן השואה – שהיא חולשה מסוכנת כלפי הגויים

אברהם – בעל הציונות הדתית

נחור – אבי הקוסמופוליטיות היהודית הומניסטית. (הדוגל בזכויות האדם)

תרח ידע לאן הוא הולך ואילו הקב"ה אומר לאברהם "…אל הארץ אשר אראך" הארץ נעלמת מעיני אברהם, לעומתו כשתרח יוצא מאור כשדים הוא יודע בדיוק שהוא צועד לארץ כנען, כתוב. "ויצאו איתם ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן וישבו שם." וכשאברהם מחדש את התהליך המשפחתי כדי להגיע לארץ הוא צריך לא לדעת לאן הוא הולך.כיון שאם רוצים להקים מדינה בא"י ולדעת מראש איך לפתור את כל הבעיות אז זה בלתי אפשרי. [נתאר לנו שאם הרצל היה כותב את הספר מדינת היהודים עם תנאי, שיסבירו לו מיד כיצד לפתור את כל הבעיות שנתעוררו, אז הוא לא היה כותב אותו כלל.] וזה מה שקרה לתרח. כשראה מה מתרחש בארץ כנען, אמר שזה מסובך מדי ולכן נשאר בחרן. מה שאין כן אברהם ההולך מתוך אמונה "אל הארץ אשר אראך" ובסוף הוא מגיע לארץ כנען. אם נסכם עד כאן נראה שישנם ארבעה נטיות בראשית ההסטוריה הישראלית ומתוך ארבעה השורשים הללו תוולד האומה הישראלית. [נזכור שהאמהות הן צאצאי נחור, והאבות הם צאצאי אברהם. גם מזרע הרן נשאר משהו, הרי להרן היו שלושה ילדים. יסכה שהיא שרה אשת אברהם, מלכה אשתו של נחור, ולוט שמסתבך באמצע, הופך להיות פליט השואה שלא יודע לאן פניו מכוונות עד שבסוף יוצאת ממנו רות המואביה, שהיא היסוד המשיחי שמתלווה לישראל.]

במשפחה של תרח מצוי כבר כל היסוד של הזהות הישראלית עם כל סיבוכיה. ואם כן אפשר להבין מדוע היתה במשפחת אברהם מחלוקת כל כך חריפה בין הענפים השונים של המשפחה. הרי אנחנו רואים שאברהם יצחק ויעקב מתחתנים רק במשפחה. אברהם נשא את בת אחיו, יצחק נושא את רבקה נכדתו של נחור, יעקב נושא את רחל ולאה, האחיניות של רבקה, בסופו של דבר הכל נשאר במשפחה, וכאן מתחילה מחלוקת ארוכת טווח. לדעת אברהם וכל משפחתו מה שיגשים את האידיאל העברי זה לחזור להיות עברי, אחרי הפיתוי הארמי לצאת מקליפת ארם ולחזור להיות עברי, ואילו במשפחת נחור האידיאל הוא שהעברי יכנס לתוך הקליפה הארמית, לשקוע בתוך ארם ולמנוע את הקמתה של הזהות העברית מחדש. יש כאן מאבק איתנים בין שתי תפיסות עולם, שתיהן עבריות, האחת קוסמופוליטית של נחור, והאחת אוניברסלית, זו של אברהם. שהיא - הקמת זהות לאומית שתקרין על כל האומות. בעוד שאצל נחור יש שנאה לרעיון הלאומי. [ולא במקרה חז"ל אמרו שבלעם בן בעור היה בנו של לבן, בעור זה לבן. עניינו של לבן הוא: שהוא רוצה לעקור את הכל, למנוע את תופעת הזהות הישראלית, זה בדיוק מה שבלעם רוצה לעשות (לכן, הוא נקרא בלעם – בלע עם). לכן, גם נאמר בדבריו: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל". כלומר, הוא בא למלא את תפקידו הקדום של לבן. יוצא בעצם, שבלעם הוא הדוד שלנו, הוא האח של רחל ולאה, הוא הדוד של עם ישראל.]

עפ"י זה ניתן להבין גם מדוע המאבק כל כך קשה בתוך המשפחה של אברהם לדעת מי ילך למי, ברור שניצחון של משפחת אברהם על משפחת נחור זה האם הבנות תעלנה לא"י. לכן, כאשר אברהם שולח את אליעזר עבדו להביא אשה ליצחק כל הדיון סובב סביב השאלה, האם היא תעלה לא"י או שמא יצחק ירד לאנטוורפן (לחרן) לעסוק ביהלומים. וניתן לומר שכאן אברהם ניצח, כלומר בנישואי יצחק ורבקה זה אחד אפס לטובת אברהם. אולם, לאחר מכן, כאשר יעקב מסתבך עם אחיו בא"י והוא יורד לקהילה היהודית לחרן אומר לו הדוד לבן שיש לו מזל שהרי יש שם קהילה מאורגנת כדי שיקבלו אותו בשעת צרה. לבן משדך לו את בנותיו ומקווה שהוא ישכח מא"י ויתיישב עמו בגלות. תוכניתו של לבן מצליחה זמנית. כאשר יעקב מחליט לעזוב את חרן ולחזור לא"י הוא פוסל רטרואקטיבית את כל השושלת של לבן בן בתואל בן נחור, כאשר הוא מכריע את כף ההיסטוריה של המשפחה העברית לטובת שיטתו של סבו אברהם. לכן, מבקש לבן להרוג את יעקב, כלומר באה הקוסמופוליטיות הגלותית היהודית ומנסה לבטל את הזהות הציונית. זהו אם כן, הרקע של הופעת המשפחה שלנו. אם כך, אפשר להבין מה זה להיות ישראל: ישראל זה מִשהו שהיה פעם עברי ונפל לתוך קליפת ארם, יצא ממנה וחזר להיות עברי. זה לוקח שלושה דורות כדי לחזור להיות עברי. צריך להיפרד מקליפת ארם באופן הדרגתי. לפיכך, צריך אברהם להשתחרר מישמעאל ולבודד את יצחק, אבל גם בתוך יצחק יש יסוד ארמי. יצחק לוקח את רבקה בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי מפדן ארם לו לאשה, לכן עדיין צריך לבטל עוד יסוד ארמי נוסף – יעקב ועשו. בסופו של דבר רק אצל יעקב מיטתו שלמה, זהות שכולה עברית, אבל גם זה עולה לו בהרבה מאמצים. בתחילה יעקב אחיו של לבן ברמאות, עד שלבסוף הוא הופך מיעקב להיות ישראל. זה תהליך מסובך מאוד וניתן להבין מכאן מדוע יש בתוכנו כל כך הרבה מורכבות, ושלושה אבות. כאן המקום להבין מה כל אחד מהאבות היה מבחינת האידיאל הישראלי, ומדוע אי אפשר היה להיות בני אברהם בלבד או בני יצחק בלבד או בני יעקב בלבד.

אם מתבוננים בדמותו של אברהם כפי שהוא מופיע בתורה נראה את אברהם בתור איש שהאידיאל המוסרי שהוא מגן עליו הוא החסד. כאשר הקב"ה אומר לאברהם שהוא הולך להשמיד את סדום משום רשעותם אברהם אומר: "על גופתי, זה לא יקרה!" הוא אינו מסכים להשמדת סדום. כמובן, יש ויכוח מסובך וארוך אך בסופו של דבר שיטתו של אברהם נידחת. ונשאלת השאלה: בשביל מה רצה אברהם להציל את אנשי סדום? נאמר בבראשית רבה: "אמר אברהם לפני הקב"ה אם דין אתה רוצה אין עולם, ואם עולם אתה רוצה אין דין", ומכיוון שהקב"ה חפץ שיהיה עולם, מבקש אברהם שלא ידון אותם. אברהם הכיר את הקב"ה בתור הבורא, מי שנותן מציאות לזולת. לכן, אי אפשר אחרי נתינת החיים לקחתם בחזרה. אי אפשר לשפוט כי לא יתכן שהנברא לא יחטא כי הנברא אינו הבורא. לכן, אם כבר הקב"ה חפץ בקיומו של עולם, אינו יכול לקחת את העולם בחזרה. זוהי שיטתו של אברהם שהוא אבי תורת החסד המוחלט. (האידיאל המוסרי של כנסת ישראל, איננו החסד המוחלט, כי אם אחדות המידות, כל האידיאלים ביחד, כמו שאומר הכתוב: "ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כלומר, הוטל על אברהם לאחד בבת אחת שני אידיאלים סותרים – צדקה ומשפט. הגמ' במסכת סנהדרין אומרת: "אם יש צדקה אין כאן משפט ואם יש כאן משפט אין כאן צדקה". אבל, האידיאל הישראלי כנראה הוא בכל זאת להצליח בריבוע המעגל, שהמשפט בשלמותו יהיה הצדקה בשלמותה והצדקה בשלמותה תהיה המשפט בשלמותו וזאת עבודה מיוחדת, וזה לוקח זמן. לכן, צריך לעבוד בדרך של תזה ואנטי תזה זה נקרא דיאלקטיקה (=חיבור).). אם כן, אברהם בתור מייצג את מידת החסד בעולם, ויצחק מיצג את מידת הדין, אבל אלוהי ישראל איננו רק אלוהי הדין או אלוהי החסד, אלא הוא אלוהי החסד והדין כאחד. לכן, צריך אישיות שלישית, "ויעקב איש תם יושב אוהלים", אומרים חז"ל בין אוהל אברהם לאוהל יצחק. בחכמתו המיוחדת יעקב בונה את האידיאל של חיבור המידות, או איחוד המידות, כלומר, צריך בבת אחת אלוה שהוא גם אלוהי החסד וגם אלוהי הדין כאחד. זה מתגלה אצל יעקב. ואילו היינו רק בני אברהם המידה שהייתה יוצאת לנו הייתה משהו הדומה לנצרות ח"ו. לא שאברהם עצמו כזה, אלא הוא ממלא את התפקיד ההיסטורי של גילוי מידת החסד והאהבה בעולם אבל לא על יסוד של המידה הזאת בלבד נבנתה האומה הישראלית, לכן היה צורך להמשיך. ואילו היינו רק מזרע יצחק המידה שהייתה לנו הייתה מידת האיסלם שהיא מידת הדין. בערבית דת = דין. זה לא במקרה. זו דת שבאה לרסן את הנטיות של הגזל והעריות בצורה חמורה, בתוספת צניעות של כיסוי פניהם של הנשים, ובכריתת ידו של הגנב וכו'. זו מידת הדין הקשה. כנראה שאנחנו לא נוצרים ולא מוסלמים, אבל אולי אפשר היה להסתפק אך ורק באלוהי יעקב? כנראה שיעקב לבדו זה חלש מידי, אנחנו אומרים שהתורה מתארת את יעקב בתור אישיות חלשה בתחילת דרכו עד שהוא "שרה עם אלוהים" וכאשר הוא שרה עם אלוהים הוא עבר שינוי בזהותו מיעקב לישראל וזה קרה רק כאשר היה מסוגל לקחת על עצמו אחריות פוליטית. לכן, אם היינו רק בני יעקב היינו יהודי הגלות, יהודים הנכנעים תחת השלטון הפוליטי הכולל, ללא יומרה של תיקון עולם במובן הפוליטי, היינו מתקנים את העולם רק במובן האמוני. והרי לא די בכך שהרי צריך לשלוט גם בתחום הפוליטי. לכן, אנחנו גם זרע ישראל, שהם אברהם יצחק ויעקב. יש רמז קדום של הבן איש חי שישראל בגימטריא = יעקב, משה, דוד.

יעקב - זה מי שנתן את העם.

משה – זה מי שנתן את התורה.

דוד – זה מי שנתן את הארץ.

עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל = ישראל. יש לנו כאן הגדרה ראשונית של האומה, בני אברהם יצחק ויעקב עד שבסוף נולד ישראל. אם כן, ניתן להבין מדוע ההיסטוריה היהודית היא כל כך ארוכה ומוכוונת. ישנם זמנים בהיסטוריה שבהם האישיות של אברהם היא זו שהייתה דומיננטית בזהות הלאומית, וזמנים אחרים שבהם אישיותו של יצחק וזמנים אחרים שבהם אישיותו של יעקב. אחד מהאופנים להבין את זה, הוא שיש לנו שלשה בתי מקדש, בית ראשון, בית שני ובית שלישי. בית ראשון בזכות אברהם, בית שני בזכות יצחק ובית שלישי שבע"ה יבנה בזכות יעקב. ע"י זה מובנות הלכות מסוימות, אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, וההלכה אומרת ששחרית היא חובה, יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה שאף היא חובה, ויעקב תיקן תפילת ערבית שעפ"י ההלכה היא רשות, וזאת משום שעדיין לא נבנה בית המקדש השלישי. זאת אומרת, שאנחנו יכולים לחייב על יסוד דברים שכבר היו. כיוון שבית ראשון ושני היו, כבר הוכח שעם ישראל הם בני אברהם ויצחק, אבל אנו גם בני יעקב זה יוכח בעתיד. ולפי ההלכה תפילת ערבית היא רשות, אבל קבלו עליהם בנ"י אותה כחובה, וזה מראה על האמונה, שהעם מאמין, שאעפ"י שההיסטוריה עדין לא הוכיחה שאנחנו בני יעקב אנחנו בניו, שנאמר: "אני ה' לא שָניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג' ו'). (שמא נאמר שלא יבנה הבית השלישי, ניתן להוכיח זאת לכאורה מפסוק בספר זכריה, על בית שני אומר זכריה: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". ניתן לכאורה להבין שבית שני הוא הבית האחרון, אך יש הוכחה שאין הכוונה לכך, אלא שהאחרון הוא רק האחרון לראשון. כאשר ה' נתן את האותות למשה כדי להוכיח את עצמו לפני בנ"י הוא אמר לו שהאות הראשון הוא שיכניס ידו לחיקו והיא תצא מצורעת, האות השני היה מטה שיהפוך לנחש. "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון ויאמינו לקול האות האחרון ואם לא יאמינו לשני האותות האלה ולקחת מן המים אשר ביאור ושפכת על היבשה והיו לדם ביבשת". זאת אומרת, שאחרי האות האחרון היה עוד אות שלישי האות של הדם. על זה אמר הגר"א: "והיה לכם הדם לאות על הבתים", כלומר המופת השלישי הדם הוא אות על הבתים שהבית השני הוא לא האחרון ממש, אלא רק אחרון לראשון, ויהיה הבית השלישי לאות על הבתים.)

אם כן, אנו רואים שהזהות העברית הייתה כבר מושלמת אחרי שפעלו שלושת האבות. אם כך, מגיעים אנו להגדרה פשוטה של היהודי. יהודי הוא מי שהוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. לפי הגדרה זאת יוצא שהמעבר שעברו אבותינו מעברי לארמי ושוב לעברי. הדבר הזה הוא מעשה אבות סימן לבנים. גם אנו עם ישראל עברנו שלוש תקופות: בימי התנ"ך היינו עברים, ואם היינו שואלים אדם מישראל בימי קדם מי אתה? הוא היה אומר שהוא עברי, פירוש הדבר שהוא בן לאומה העברית, והמיוחד באומה זו ששכינה שורה בה. אך, אח"כ נחרבה המדינה העברית והפכנו להיות בני דת, ואז נולדה הדת היהודית, ומכאן ואילך היהודים כל ימי גלותם נקראו יהודיים, מה שמקביל לארמי בימי האבות. לכן, לא פלא הוא שכל ימי הגלות אבותינו אהבו להשתמש בשפה הארמית שהיא השפה של התת מודע של האומה הישראלית, לכן, כל הספרים הבסיסיים כתובים בעברית, אך פירושיהם ארמית. הספר הבסיסי של התורה שבכתב הוא התנ"ך שכתוב בעברית והפירוש שלו הוא הזוהר שכתוב ארמית. הספר הבסיסי של התושב"ע הוא המשנה ופרושה נכתב בארמית. כלומר, כל פעם שאנו רוצים להסביר מה שמסתתר בתת מודע שלנו אנו חוזרים לארמיות הקדומה, וכדי לצאת מהגלות צריך לצאת מארם בכלל ושוב לדבר עברית וכאשר היהודי חוזר להיות עברי קוראים לזה בימינו ישראלי. [הישראלי בעל תעודת הזהות הישראלית הוא מי ששחזר אותה עבודת שחזור שהייתה אצל אברהם, אברהם הוא ביטוי של מי שמעברי הפך לארמי ושוב לעברי. הישראלי הוא מי שהיה פעם עברי והפך להיות יהודי (כלומר ארמי) וחוזר להיות עברי (כלומר ישראלי), זוהי תבנית היסטורית כוללת.] עכשיו ניתן גם להבין מדוע כיום הישראלי שונה מהיהודי. למשל: כשאנו רואים קהילה יהודית בחו"ל זו שארית הגולה של צאצאי הגולים מבית שני ולפעמים גם של הבית הראשון. אבל רוב העם היהודי בחו"ל הם גולי בית שני. בימינו כשמגיע יורד ישראלי לניו יורק וחי בקהילה היהודית אומרים עליו שהוא ישראלי, כלומר גולה של בית שלישי, והם מסומנים. מיד רואים שמי שיש לו מעיל דובון הוא ישראלי. אם כן, דברים קטנים ופשוטים מורים על תהליכים עמוקים מאוד בתוך הנפש הישראלית, בתוכנית האלוהית ביחס לאומה שלנו.

אם נעבור לאפשרות של הגדרה אלטרנטיבית: יש מי שיאמר שזה לא נכון, עם ישראל הם לא בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא עם ישראל הוא מי שקיבל את התורה. הגדרה תורנית של הזהות היהודית. לפי הגדרה זו יוצא שמי שלא מקבל את תורת משה מפסיק להיות יהודי. זוהי הגדרה דתית האומרת שיהודי הוא יהודי רק בגלל התורה. ובלי התורה אין עם ישראל. ברור שדברים אלו לא יעלו על הדעת אבל לצערנו יש מי שמעלה אותם על דעתו.

[המלה יהודי במקור פרושה היה – אזרח של ממלכת יהודה שנמצא מחוץ לארצו, אבל לאט לאט היסוד הלאומי האזרחי שביהודיות נעלם ונשארה הזהות הדתית, כלומר, מבני ממלכת יהודה הפכנו להיות בני הדת היהודית, עד כדי כך שנוצר אבסורד שמבחינת עולם התנ"ך הוא בלתי אפשרי שיהיה גרמני בין הדת היהודית או צרפתי יהודי. דבר זה לא יעלה על הדעת שהרי אם אתה שייך לאלוהי ישראל אז אתה בן לעם ישראל, ושייכות לאומה אחרת פרושה שייכות לאל אחר. וחז"ל אמרו שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה.]

התחלת הזהות היהודית.

אברהם מופיע רק אחרי דור הפלגה, וכתגובה למצב של פיצול האנושות, הוא בא להחזיר לאנושות את פרצופה המקורי. לכן כל זמן שהאנושות לא התפלגה לא היה צורך להופעת עם ישראל, *(חז"ל אומרים על הפסוק "אחות לנו קטנה" האחות הוא אברהם שייחד את העולם כולו. יוצא שכל זמן שהעולם ממלא אחד אין צורך במי שבא לאחד. קטנה – שאין לה זכויות כיוון שלא קיבלה עדיין את התורה, ז"א אברהם ניצל בזכות יעקב משה וכו').

אם נגדיר את עם ישראל בתור מי שמקבל את התורה אז תהיה לנו הגדרה חדשה, לא כבני אברהם יצחק ויעקב אלא כתלמידי משה, ומי שיקבל את תורת משה הוא בכלל ישראל ומי שלא לא.

האמת היא שההצעה הזאת בהגדרה מחודשת של הזהות היהודית כבר הופיעה בימי קדם. אמר הקב"ה למשה "ועתה הניחה לי ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו", הנה ההצעה הזו כבר הוצעה, האמת היא שברור שכל זה היה בלוף אחד גדול, לא היתה כל כוונה לקב"ה שמשה יקבל את ההצעה, אלא היה זה נסיון למשה לבדוק האם הוא יבין את תפקידו כמנהיג האומה. ישנו מדרש האומר שהקב"ה אמר למשה שבנ"י עבדו ע"ז, שאל משה היכן זה כתוב שאסור לעבוד ע"ז, ענה ה' ואמר, כתוב בעשרת הדברות "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תשתחווה להם" מיד שבר משה את הלוחות ושאל היכן זה כתוב? על זה אמר הקב"ה למשה, "הלוחות הראשונים אשר שיברת" ורש"י פירש "ישר כוחך ששיברת", ז"א שזאת היתה כוונת ה' שמשה ישבור את הלוחות כדי שלא יְכָלֶה את ישראל. אם כן הצעת ה' למשה היתה כדי לבחון את יכולתו של משה לראות מהי הזהות הישראלית השורשית. ומשה אמר לקב"ה "זכור לאברהם ליצחק וליעקב" כלומר, משה דוחה את ההגדרה החדשה של עם ישראל שהציעה ה' למשה. ועוד אמר משה "ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". רש"י, פירש הדברים, שאם ישא ה' חטאתם הרי טוב, ואם לא מחני נא מספרך, אבל בפשט הכתוב ולפי ניקוד הטעמים נאמר. "ועתה, אם תשא חטאתם ואם אין, בין כך ובין כך מחני נא מספרך אשר כתבת, כי בין כך ובין כך אין לי ערך אלא על ידם. לכן מצד עצמו משה מחוי, כי הוא רק ביטוי של האומה, וזה ההבדל בין אברהם למשה. אברהם שמו היה אב - רם, אב גדול שגדולתו בגלל עצמו. ואילו משה לא היה אב - רם אלא בן לעם - רם. ז"א כל גדולתו של משה היא מכוח האומה שמתוכה הוא בא.

(אם אבות האומה העברית הם אברהם יצחק ויעקב והם זכרים והם לוקחים את הנשים של משפחת נחור אליהם אז מדוע ההלכה כיום הפוכה שהזהות היהודית נקבעת עפ"י האם? התשובה לכך היא שכל זמן שלא נוצרה האומה העברית אז אין יצירה טבעית הנקראת עם ישראל. לכן הזהות עוברת דרך בעלי הזיכרון. כלומר הזכר. משעה שנולדה הזהות העברית יש לנו כבר אומה, אומה, זה יצירת הטבע, והיסוד האימהי הוא יותר קרוב לטבע מהיסוד האבהי, לכן, אומה מלשון אמא.)

יש הבטים בהלכה להבחנה הזו בין תלמידי משה לבין בני אברהם יצחק ויעקב, הרי ברור שניתנה התורה לבני אברהם יצחק ויעקב ולכל הנלווים אליהם, ולאלה המתגיירים אליהם. אבל לא ניתנה התורה מחוץ לאומה. מה שאין כן שיש אפשרות להיות בני אברהם יצחק ויעקב, בלי תורת משה ועדין להיות בכלל ישראל. זה המעמד המיוחד של ההלכה, לתינוק שנשבה בין הגויים. תינוק כזה הוא ילד שגדל בלי לדעת שהוא עברי, שהוא יהודי. לכן הוא גם לא מקיים מצוות ומחלל שבתות וכו'. יום אחד אומרים לו שהוא יהודי, והא צריך לקבל את התורה, שואל אותו יהודי. אבל אני חיללתי כל כך הרבה שבתות, כמה קורבנות אני צריך להביא? בשאלה זו נחלקו האמוראים. האם צריך להביא קורבן אחד או בכלל לא. אבל איננו נחשב כשוגג שצריך להביא קורבן על כל שבת ושבת שחילל. ז"א שתינוק שנשבה הוא חלק מהזהות העברית שיש לו תפקיד למלא בהסטוריה, לא דרך קיום המצוות.

מובן שאף אחד לא מתנדב להיות תינוק שנשבה, אך ניתן לומר שההשגחה סידרה לו להיות כזה, וזה חלק מהתוכנית האלוהית. התינוק שנשבה הוא המוציא אל הפועל את הזהות היהודית. בתור בן אברהם או בן יצחק או בן יעקב, שלא דרך תורת משה.

(לפעמים ניתן להוציא את הזהות היהודית יחד עם תורת משה ולפעמים לא. כי לפעמים יש דברים שהתפתחו יותר אצל התינוקות שנשבו מאשר אצל נאמני תורת משה. לדוגמא: חז"ל אומרים "דרך ארץ קדמה לתורה - איזו דרך ארץ קדמה לתורה? היא דרך ארץ של האבות שהתפתחה לתורת משה, יוצא לפעמים שאדם שאיננו רוצה לקבל את תורת משה יותר מומחה מתלמידי משה בדרך ארץ. אם נסתובב בכפר מעורב דתיים וחילוניים בארץ נזהה מרחוק בית של חילוני ע"י היפי של הגינה המטופחת. ללומדי התורה אין זמן לזה, כלומר, הדרך ארץ גברה אצל בני אברהם יצחק ויעקב ולא כל כך אצל תלמידי משה.)

צריך להבין שיש צורך באלו ובאלו, כמובן שיותר טוב שכל אחד יקנה את הכשרונות של השני אבל במציאות הציבורית הכללית זה לא תמיד כך.

(ודאי שיש חשיבות לגינה מטופחת שהרי השכינה שורה על עם שלם הבנוי בכל תכסיסיו ובכל ערכי התרבות כולם, כך אומר הרב קוק, וזה קידוש ה')

ישנו תהליך נוסף המופיע במשך ההיסטוריה והוא המעברים של הזהות שלנו, מיעקב לישראל, ומישראל לישורון. יעקב מוגדר תמיד בתורה כמאמין באלוהי ישראל אבל איננו לוקח על עצמו את היעד הפוליטי, זה היהודי של הגלות. ויעקב הפך לישראל בתש"ח, ומתש"ח והלאה ישראל הלאומי צריך לגלות את ההיקף האוניברסלי של השפעתו. וזהו "ישורון" – וזה עובר דרך משברים בזהות הלאומית, ובסופו של דבר זה בא כדי לגלות את הזהות האוניברסלית של האומה הישראלית, וכנראה שזה חלק מהתהליכים שאנו עוברים בימנו.

בעז"ה שנזכה לראות את בנין ביהמ"ק במהרה בימנו אמן !!!

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)