הרב אורי שרקי

על הרצון בשמונה פרקים להרמב"ם

(עיון בפרקים א' וב' של הקדמת הרמב"ם למסכת אבות)

פורסם בעלון של ישיבת "עטרת ירושלים"




א.

בתחילת הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות, הנקראת בשם שמונה פרקים, מופיע תיאור מפורט של מבנה הנפש. בתחילה מודיענו הרמב"ם: "דע שנפש האדם אחת היא, ויש לה פעולות חלוקות". בהמשך הדברים מבאר הרמב"ם שניתן לחלק את פעולותיה של הנפש לחמישה סוגים, שמטעמי נוחות נקרא להם "חלקים", אף על פי שאינן אלא פעולותיה החלוקות של הנפש והם הנקראים: זן, מרגיש, מדמה, מתעורר, שכלי (או הוגה). הרמב"ם מתאר בהרחבה את כל אחד מהחלקים האלה. נעתיק כאן את דבריו על שני החלקים האחרונים, שהם המתעורר (כלומר: רגשות) והשכלי:

"והחלק המתעורר, הוא הכוח אשר בו ישתוקק ויכסף האדם לדבר אחד או ימאסהו. ומזה הכל יבוא אל פעולות בקשת דבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד או התרחק ממנו, והכעס והרצון, והפחד והגבורה, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים".

"והחלק השכלי, הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההשתכלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות (המתחייבות ממנו:) מהן - מעשי, ומהן - עיוני. והעיוני1, אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן עליו והן אשר יקראו "חכמות" סתם. והמעשי, ממנו - מלאכת מחשבת, וממנו - מחשבי. ומלאכת מחשבת הוא הכוח אשר בו ילמד המלאכות... והמחשבי, הוא הכוח אשר בו יסתכל האדם בדבר אשר ירצה לעשותו, אם אפשר לעשותו אם לאו, ואם אפשר לעשותו, איך צריך שיעשה".

"ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כוחותיה וחלקיה היא כחומר, והשכל לה צורה. וכשלא הגיעה לה צורה, יהיה כאלו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל".

ובפרק השני הוסיף הרמב"ם ביאור:

"דע שהעבירות והמצוות התוריות, אמנם יימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש, והם חלק המרגיש (כלומר: החושים) והחלק המתעורר לבד... אמנם החלק הזן והחלק המדמה, אין מצוה בו ולא עבירה; שאין לדעת ולבחירה באחד משניהם מעשה כלל... אמנם החלק השכלי, יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכוח גם כן מצוה ועבירה; לפי אמונת דעת בטלה, או אמונת דעת אמיתית".

 

ב.

שאלה העולה פעמים רבות עם קריאת שמונה הפרקים לרמב"ם, היא מה מקומו של הרצון במבנה הנפש. אין הרמב"ם מזכיר אותו במפורש, מה שיכול לגרום להשערות שונות ומשונות ביחס לדעתו של הרמב"ם. אחד הקשיים בבירור דברי הרמב"ם, נעוץ בעובדה שלרוב קוראים את דבריו לפי תרגומו של ר' שמואל אבן תבון, שלמרות הדייקנות הרבה שבמינוחיו, אין דבריו מובנים לקורא בן זמננו האמון על העברית המודרנית. קושי נוסף נובע מכך שדברי הרמב"ם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כך שעל מנת להבין את מלוא כוונתו במושג כלשהו, עלינו לפנות לשאר ספריו, ולפעמים אף למקורותיו. וכן גם עולה מדבריו של הרמב"ם בסוף פרק א' מפרקיו: "הדברים על הצורה והחומר והשכלי2 והדעות3 כמה הן, ואיך יגיעו אליהן, אין זה מקומם... והוא יותר ראוי בספר הנבואה [ששימש היסוד לספר מורה נבוכים] אשר זכרנו".

ברצוני במאמר זה להצטמצם בנקודות ספורות בסוגיה רחבה זו. ואלו הן:

א. יש לדחות את ההבנה הרואה בחלק "המתעורר" של הנפש את משכן הרצון.

ב. אין הרצון תולדה של פעולת הכוח השכלי.

ג. יש להבחין בין "השכל" לבין "השכלי".

ד. מקור הרצון מחוץ לנפש, ומעליה.

ה. התאמת דברי הרמב"ם לדברי המקובלים.

וזה החלי בעז"ה:

א. בפרק א' מתאר הרמב"ם את החלק המתעורר כך: "הוא הכוח אשר בו ישתוקק האדם לאיזה דבר או ימאסהו", לכאורה היה מקום לפרש שהוא מתאר בכך את הרצון, ולא היא, שכן אין הרמב"ם אומר מי המחליט שהנפש תשתוקק או תתרחק. אין כאן אלא תיאור החוויה הרגשית - מדותית בשעת פעולתה, אך לא מקורה. כמובן, הרשות נתונה לכנות את הרגשות בשם "רצון", אם הכוונה בזה לרצון שבפועל, כלומר הרצון שכבר יישם את כוח בחירתו, ורוצה כעת דבר פלוני. אבל אין מקום לראות כאן את הכוח המחליט, שהוא מה שמתכוונים אליו באומרנו "רצון".

היה לכאורה מקום גם להיתלות בדברי הרמב"ם בהמשך הפסקה, המונה בין פעולותיו של החלק המתעורר, את הרצון. אבל ברור מסגנון דבריו ש"רצון" כאן הוא במובן של היפך הכעס, שכן הוא מונה בין ההפכים את: "הכעס והרצון, הפחד והעוז4, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה". והוא כמשמעות המלה "רצון" בתנ"ך בכל מקום, שהוא התרצות או פיוס. וכן פירש רש"י בבראשית לג, י: "כל רצון שבמקרא לשוך פיוס, אפייצימנט"ו [=apaisement, פיוס]". ובאמת, רצון במובן המאוחר של המלה מכונה בתנ"ך "חפץ". וכן דברי ר' חנניה בן עקשיא בסוף מסכת מכות: "רצה הקב"ה וכו' שנאמר: ה' חפץ". וכבר העיר על ההבחנה בין לשון תורה ללשון חכמים שבמאמר זה, מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.

ב. לפי זה, אין גם מקום לפרש שהרצון הינו תולדה של פעולת הכוח השכלי, כי הרמב"ם לא אמר זאת בשום מקום. ואם נתעקש לומר שהחלק המעשי-מחשבי שבשכלי, עליו אומר הרמב"ם "הוא הכוח אשר בו יסתכל האדם בדבר אשר ירצה לעשותו, אם אפשר לעשותו אם לאו", שכוונתו לרצון; הרי ששוב דיוק הלשון מעמידנו על כך שאין זה אלא כוח התכנון, הפועל אחרי שכבר נולד הרצון לעשות את הדבר.

ג. אך עלינו גם לבאר את המונח "שכל" המופיע בסוף פ"א, שרגילים בטעות לזהותו עם הכוח החמישי של הנפש הנקרא "שכלי", בשל דמיון המילים בתרגומו של ר"ש ן' תבון. אומר רבנו הרמב"ם: "ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם סיפור כוחותיה וחלקיה היא כחומר, והשכל לה צורה". דיוק לשונו של הרמב"ם מעלה שחמשת הכוחות המוזכרים בפרק הראשון, הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר, והשכלי5, שייכים כולם למה שאפשר לכנות "חומר הנפש", כלומר הצד הנמוך שלה, המשמש ככלי. ובנוסף להם קיים כוח אחר הנקרא בשם "צורה" או "שכל" בשמונה פרקים, ו"צורת הנפש" או "נפש" במשנה תורה (הל' יסוה"ת פ"ד, ה"ח). ונראים הדברים שהכוונה לאותו חלק הנקרא בפי המון ישראל בשם נשמה בעקבות המינוח של הקבלה6 (עי' נפש החיים, שער ראשון).

הכוח הזה הוא המכונה אצל הפילוסופים "אור השכל הפועל". אם נרצה לתרגם את המונח הזה למושגים עבריים, נאמר שזו הארה אלהית מיוחדת, המוציאה את נפש האדם מהכוח אל הפועל, ובה ישיג חיי נצח (עיין ביתר הרחבה: ביאור מלים זרות לר"י קיטובר בעל "שביל האמונה" בריש ס' אמו"ד לרס"ג, ערך שכל הפועל). עניינו של הכוח הזה לחול בנפש, ועל כן צריך שכל חמשת חלקי הנפש יהיו שלמים ותקינים, שאם לא כן תיפגם שלימות חלותו של השכל. ולפי זה, בסור המעכבים תחול הצורה הזאת בנפש. אך עדיין לא באר לנו הרמב"ם מהו הכוח המסלק את המעכבים ההם, ואם בהסרתם תהיה חלות הצורה "אוטומאטית" או שעדיין יש צורך בפעולה ה"מורידה" את הצורה אל הנפש. התשובה לשאלה השניה נמצאת, כפי הנראה, במורה נבוכים ח"ב פל"ב, ואינה נוגעת באופן ישיר לענייננו. ואילו השאלה הראשונה נדונה בפרק ב' של שמונה פרקים ובה נמצאת גם תשובה לשאלת מיקומו של הרצון בנפש. נדון אם כן בשאלה הראשונה:

ד. נראה שדעת הרמב"ם היא שהכוח המביא את חלקי הנפש לידי שלימות המאפשרת את חלות השכל בהם, הוא הרצון. ולפיו הוא מהות עליונה ועצמאית לגמרי. בסופו של דבר אפשר לזהות את הרצון עם הבחירה החופשית. אם נתייחס לבחירה החופשית כאל דבר ממשי ולא כאשליה, מוכרחים אנו בעצם לומר שאין דבר הגורם לאדם לרצות, מלבד רצונו. שאם לא כן אין כאן רצון אלא הכרח, המופיע כאשליה שיש כאן רצון. והרי ברורה שיטתו של הרמב"ם בפרק שמיני של שמונה פרקים, ובמשנה תורה (הל' תשובה פ"ה) ובמורה-נבוכים (ח"ג פי"ז) שחירות האדם ממשית היא. מתוך כך מובן מה הנושא הנדון בפרק ב': הרמב"ם בעצם שואל באיזה חלקים של הנפש באה לידי ביטוי פעולת הרצון, ולא היכן הוא נמצא. הקריטריון שעל פיו אפשר לענות על השאלה הוא אם יש שם מצוה בתורה אם לאו. שכן לא תיתכן מצוה בלי רצון. עצם העמדתו את השאלה באופן הזה מראה בעליל שלהרמב"ם, הרצון נמצא מחוץ לנפש ומעליה.

ה. תשובתו של הרמב"ם היא שהחלקים החופשיים שבנפש האדם, כלומר אלה שהרצון פועל עליהם בגלוי, באופן ששייך בהם מצוה ועבירה, הם המרגיש והמתעורר. ולכן בידו של האדם לשנות את מידותיו על פי רצונו.

ובמה שנוגע לחלק השכלי, אומר הרמב"ם שיש בו מבוכה, ואינו מבאר מהי. ונראה פשוט שהמבוכה בדבר זה היא של הפילוסופים כולם. כי השכל מהווה אצל הפילוסוף הקריטריון היחיד לבדיקת האמת, על כן עליו להיות עצמאי מבלי שישלוט עליו כוח אחר. הוא המחליט, וממילא הוא המוליד את הרצונות. עליו להיות מוחלט. לפי הסבר זה, הדבר היחיד שיכול להבדיל בין שני פילוסופים הוא טעות לוגית. אם לא תהיה שום טעות לוגית, הרי שיגיעו שניהם לאותה מסקנה. הביטוי העממי קורא לזה: השכל מחייב. החשש של הפילוסופיה הוא שאם תודה בשלטונו של כוח חיצוני על השכל וממילא ביחסיותו של השכל, הרי שאבד לה הכלי היקר לה מכל לבדיקת האמת. ומכאן היסוד לרוח הגאווה המפעמת בלב הפילוסופיה, המאלילה את השכל עד כדי הטלת ההכרחיות השכלית גם על ריבונו של עולם, בשיטת הפילוסוף האמסטרדמי.

תשובת הרמב"ם למבוכה זו עומדת בניגוד מוחלט לרוח הפילוסופיה: גם בכוח השכלי שייך מצוה ועבירה. לפי זה, גם אם לא תהיה שום טעות לוגית, יתכן ששני פילוסופים יגיעו למסקנות שונות, לפי בחירתם, או אף לפי שורש נשמתם7. זאת אומרת שישנה החלטה רצונית הקודמת לפעולת השכל, הקובעת מראש לאן חפץ האדם שייטה שכלו, ולכן גם יכולה להיות תביעה מוסרית כלפי האדם על מסקנות שכלו. אף על פי כן ברור שהשכל לא איבד בזה את משמעותו, אלא רק קיבל קצת "ענוה". ניתן לדמותו למאזנים המסוגלים לשקול כל דבר חוץ מאשר את עצמם, או ליתר דיוק, את נקודת היתלותם. כך גם השכל, התלוי בראשיתו ברצון.

בהעמדתו את הרצון לפני החכמה, נפגש בזה הרמב"ם עם המקובלים, המעמידים את הכתר, כלומר הרצון, לפני חכמה ובינה, כפי שהעיר לי הרה"ג ר' יהודה אשכנזי שליט"א.

והכל הולך אל מקום אחד, ההסברה של מרן הרב זצ"ל שהרצון האנושי נמשך מהרצון העליון, שהוא הבחירה הכמוסה בעומק ההוויה (אגרת שע"ט).

 

ג.

הסברה זו מקבלת סימוכין בתורתו של ר' שלמה ן' גבירול בספר מקור חיים, המבאר באריכות שכל הנמצאים שלשה: הבורא, הרצון, החומר והצורה (ועי' במבוא של ר' דוד הכהן, הנזיר, זצ"ל לאוה"ק, עמ' 25).

מובן הדבר שנושא זה שנגענו בו נגיעה קלה ראוי להעמקה ולהרחבת דברים, ולא באתי אלא להעיר מספר הערות, ולעורר אחרים בע"ה.

 



1. שיניתי את סדר המשפטים בפסקה לנוחות המעיין, והכוונה נשארה במקומה כאשר יראה המתבונן.

2. כך בתרגום ר"ש ן' תבון. ובר"י קאפח: השכלים.

3. בר"י קאפח ליתא.

4. לפי ר"י קאפח. ובר"ש ן' תיבון: והגבורה.

5. בר"י קאפח: ההוגה.

6. יש להעיר על מבוכה שנגרמת בשל המינוח המיוחד של הרמב"ם בהל' יסוה"ת, שאינו המינוח המקובל בימינו. בפ"ה ה"ט מכנה הרמב"ם את כוח החיים הקשור לגוף בשם "נשמה" מלשון נשימה, וכפי המשמעות של מלה זו בתנ"ך. ונראה שכוונתו לחלק שהוא מכנה בשמונה פרקים "נפש". ואילו החלק המכונה שם "נפש", הוא המכונה בשמונה פרקים "שכל" ובפי הבריות: נשמה.

7. עי' ברכות דף ד' ע"ב במחלוקת ריב"ל וריו"ח, לפי הגמרא אפשר לבאר את דעותיהם על פי מקורות או על פי השכל: "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא". והפלא הוא שמדובר שם ממש באותו פסוק ובאותה סברה, אלא שכל אחד הבין אותם באופן הפוך מחבירו. אין זה אלא שהכוח הבחירי קובע מראש כיצר לפרש את המקורות והיאך להשתמש בשכל עוד לפני כל פעולה שכלית (ועי' אורות, אורות התחיה, עמ' נ' דיה וכן).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)