מתן התורה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה

כ"ח בתשרי, ח', ט' בחשון תשס"ט, כ"א באדר א' תשע"א



שאלה 1:

אם הבנתי נכון:

- במתן תורה נתן ה' את לוחות הברית, התורה שבכתב ותורה שבעל פה.

- את לוחות הברית חרט ה' על אבן באמצעות משה.

- החומש ניתן למשה בעל פה בהר סיני, ובמהלך מסעם במדבר הביא אותה לכתב.

- התורה שבעל פה נאמרה לאהרון ולזקני העם עד שנכתבה בתקופה מאוחרת יותר.

אז לא הבנתי...

האם העם ידע את כל ההולך להתרחש בשנים הבאות? או שהם קיבלו בשלב זה את בראשית ושמות (עד פרק י"ט)?

אם כל התורה ניתנה למשה בהר סיני אז איך הוא לא עמד בניסיון של ה', בהכאתו את הסלע? או שמא הכל היה ידוע מראש למשה והוא כיוון את המעשים שלו, בביטול מוחלט, לפי רצון השם?

תשובה 1:

בהר סיני נפתחו הערוצים של תורה שבכתב ושבעל פה, אך לא ניתן ספר התורה. החומש ניתן בשנת הארבעים, לפני מות משה, והתורה שבעל פה הלכה והתבררה במשך כל הדורות עד היום.



שאלה 2:

מכיוון שהתורה שלנו מבוססת על המסורת שבע"פ ולא על התורה שבכתב, למה יש צורך כ"כ חזק לומר שהתורה שבכתב נמסרה ישירות ע"י הקב"ה, ולא, למשל, אפשר להגיד שמשה רבינו כתב אותה מדעתו, וגם הוסיפו לתורה שבכתב דברים במשך הדורות? במה זה פוגע באמונה, אם מישהו מעלה כזו סברה?

תשובה 2:

גם לתורה שבכתב יש ערך בהבנת המהלך האלוהי של ההסטוריה ולכן היא צריכה להיות מן השמים.



שאלה 3:

לגבי מה שכתב הרב במאמר 'התורה והמצוה' ע"פ דברי הרמב"ם, כי לא ניתן לומר שתושב"ע היא פירוש לתושב"כ, הרי הרמב"ם כותב בהק' למשנה תורה: כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו... תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה... והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה, אלא צוה בה לזקנים וכו'.

וכן בהק' לפיהמ"ש: דע שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם... והוא מסדיר לו המקרא שקבל פעם אחת ומלמדו פירושו... ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי ענינים... וכאשר בא השליח עליו השלום קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה... וביררו מפיו הקבלה ולמדו הפירושים... וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים וכו'.

וכן בכתבי רבנו בחיי, הוצ' מוסד הרב קוק עמ' תכב: כי עיקר התורה היא תושב"ע, שאין תושב"כ יכולה להתבאר כי אם ע"י תושב"ע וכו'.

ומכל הנ"ל נראה בבירור כי תושב"ע היא אכן ביאור לתושב"כ, ודברי הרב צריכים ביאור. כ"כ אשמח למראי מקומות לגבי היחס בין תושב"כ לתושב"ע, משום שברצוני לכתוב מאמר.

תשובה 3:

אין בכל המקורות שהבאת כדי לדחות את דברי. כשמסר הקב"ה מקרא למשה, עדיין לא כתבו משה עד שנת הארבעים. אם כן מהוה התושבע"פ פירוש ל"מקרא" בצורתו ה"בעל פהית" ולא לכתוב. גם אי אפשר להתעלם מדבריו של הרמב"ם במורה המבדילים היטב בין השניים. ועיין הקדמת "הכתב והקבלה" הערה 2 שהתורה שבעל פה היא כנשמה לתושב"כ.



שאלה ותשובה 4 (תשובת הרב מודגשת):

מהו הקריטריון לפיו דורשים חז"ל את המקראות? כלומר מניין שיש לדרוש מקראות אלו ולא אחרים וכן מנין שיש לדרוש אותם כך ולא אחרת? קרא את אילת השחר להמלבי"ם. מודפס בתחילת פירושו לויקרא.

אם תאמר קבלה היא בידיהם, הרי זה דבר שהדעת לא סובלת, שהרי יש מהם מקראות הנדרשים מתורת משה על מגילת אסתר (למשל) ומה עשו עד שהופיעה המגילה במציאות? הבינו אחרת.

בנוסף בהקשר להרצאת הרב על תושב"כ ותושבע"פ, אם הפסוקים אינם המקור למצוות, אז מה ייעודם של י"ג כללי הדרש אליבא דרבי ישמעאל בריש דספרא (שהן מדרש הלכה)? להראות כיצד רמוזה תושב"ע בתושב"כ.



שאלה 5:

בשיעור על תושבע"פ, אמרת שתורה שבעל פה אינה פירוש לתורה שבכתב. ואיך זה יתאים עם דברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה שהמצווה - תורה שבעל פה זו פירושה של תורה שבכתב?

תשובה 5:

להרמב"ם תורה שבעל פה היא הפירוש למצוות שנאמרו בעל פה ואח"כ גם נכתבו, אך לא הפירוש לכתוב עצמו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)