הרב אורי שרקי

שבועות - תורה מן השמיים

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




האמונה היהודית תומצתה על ידי הרמב"ם ב-13 עיקרים. ר' חסדאי קרשקש צמצם אותם ל-6 במספר ואילו תלמידו ר' יוסף אלבו – לשלושה:

  1. מציאות השם - אין לו גוף, הוא אחד והוא בורא.
  2. תורת משה - שאין להחליף את נבואתו.
  3. שכר ועונש - עם התייחסות לימות המשיח ותחיית המתים.

לאחר מכן, חכמים נוספים החליטו לצמצם את היהדות לעיקר אחד בלבד, עיקר מהותי: "תורה מן השמיים". עיקר זה אינו בא להחליף את האחרים. הוא השורש המהותי של כולם. עיקר זה מעמיד את האמונה היהודית באופן דינמי – חוויתי. ע"פ עיקר זה, השם פונה ומדבר אל העם. לעומת, "מציאות השם" – המצב הוא סטטי ואבסטרקטי להבנה.

אמונה מתגבשת מתוך ברור האמת (ר' יהודה הלוי בספר ה"כוזרי", מאמר ראשון פסקה מט', התייחס לכך). אבותינו, שקבלו את פני משה רבנו במצרים היו מחוסרי אמונה. רק מתוך ההוכחה הם קנו אותה. אלמלא ההתגלות של השם בהר סיני, הדבר היותר טבעי היה - האפיקורסות או העבודה הזרה. קשה לתפוס בשכל שיש מי ש"מתעניין" בפרטי הפרטים שלנו.

כתוב: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". הכתוב אינו טוען שבני ישראל ציפו למתן תורה, להיפך - הם ציפו בשקיקה לגואל שישיב אותם לארץ אבותיהם. הם לא שמעו מעולם שתורה צריכה להינתן.לגביהם ענין זה היה בגדר חידוש.

הם פקפקו גם בסמכותו של משה ורק בקריעת ים סוף, במעשים של ממש,האמינו לו ולשליחותו.

כתוב: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

כמו כן כתוב: "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'". כלומר, הוא שמש כמתווך ביניהם. ואז נאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'". כלומר, לא באופן אוטומטי הם קבלו את דבריו. כך הבינו גם: רש"י, ריה"ל, הרמב"ם וגם ה"כלי יקר". העם דיבר עם משה על ארץ ישראל ולא על התורה!

כתוב: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'".

רש"י אמר על כך: תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך! אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו: לא דומה אם השליח מדבר בשם המלך, אולי הוא מעוות את דבריו?! היה צורך בהתגלות ישירה בהר סיני לצורך סילוק הספק. אלמלא הספק של אבותינו לא היתה לנו וודאות היום ולכן טוב הדבר שהם רצו לאמת את הדברים שהם קבלו. גם הרמב"ם ( בפרק שמיני בהלכות יסודי התורה): משה רבנו - לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה: המאמין על פי האותות - יש בליבו דופי (ספק), שאפשר שייעשה האות בכישוף?!

כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן, לא על מנת להביא ראיה על הנבואה: צרך להשקיע את המצרים - קרע את הים והצלילם בו. צרך למזון - הוריד להם את המן. צמאו - בקע להם את האבן. כפרו בו עדת קורח - בלעה אותם הארץ. כן כל שאר האותות. ובמה האמינו בו?! - במעמד הר סיני. עיניהם ראו ולא זר, אזניהם שמעו ולא אחר. האש הקולות והלפידים. משה ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו. כלומר, כל ה"תפאורה" לא היתה דבר, החשוב הוא - הנבואה הקולקטיבית. כולם שמעו את השם שולח את משה. זהו מקור האמונה שלנו: השם מוסר את דברו לעם ישראל, שמאשר את שליחותו של משה. שומעים: "משה, משה, לך אמור להם...". וכן הוא אומר: "פנים בפנים דיבר השם עמכם" (דברים ה' ג'). ומנין שבמעמד הר סיני לבדו, נמצאה הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי?! שנאמר: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט',ט). מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

לאור דברים אלו, נשאלת שאלה קשה: בסופו של ענין צריך היה השם בהתגלותו לעם ישראל לומר: "אני הוא ששלחתי את משה!". במקום זה הוא אמר: "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית העבדים..." (שמות כ' ב'). למה ומדוע בחר דווקא את יציאת מצרים ולא את בריאת העולם?! מדוע זה היה כרטיס הביקור?!

גם רש"י הקשה על כך. ההסבר שניתן: לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה, כאן - כזקן מלא רחמים, שנאמר: "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר..." (שמות כד' י'). מכיון שהשם משתנה במראות אין לומר שתי רשויות הן. "אנוכי" - הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועל הים.

באנאלוגיה לימינו: גיבור מלחמה = רמטכ"ל, "זקן מלא רחמים" = ראש ישיבה. בנ"י האמינו בשם בתור השליח הלאומי, לא היה להם ברור שהתוכן הדתי הוא חלק מן התכנית האלוקית. למעשה, זה היה אותו השם. אלו שני גילויים לא סותרים, אלא משלימים.

מאד חשוב לקחת בחשבון, שכל סיפור על מאורע יסוד של זהות לאומית - הוא אמת. כפי שאנו רואים למשל, להבדיל, "במהפכה הצרפתית". מאורע מסוג זה תמיד משאיר את חותמו על הציבור. במעמד הר - סיני הגדירה עצמה האומה ואין ספק שהמאורע אכן היה. אין אפשרות להמציא זהות לאומית על בסיס מאורעות שלא היו.

נאמר בדברים פרק ד' פס' ה': "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו": משה מבקש מבני ישראל בדורו (ולמי שקורא בכתוב), להתבונן בספר ולהווכח. (נהיה= שהיה, שקרה. שנשמע = שמספרים סיפור כזה, גם אם לא היה).

לא יכול להיות שעם שלם המציא, האלוקות אכן דברה עם האומה!

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)