גורמים למחלה

כ"ג בסיון תשס"ו

שאלה:

לפני זמן לא רב חליתי ואושפזתי עם חום גבוה ושאר מרעין בישין והדבר הביא למעט עיון במהותה של המחלה: בזהר פר' ויחי רכז ע"א (עם פירוש "מתוק מדבש"): "תאנא , בזמנא דדיינין ליה... וכלא אתעבד בדינא כדקאמרן" (דף רכז עמ' ב) - שאלותי על פיסקה זו , אם בכלל מותר לי (אברך ללא ידע כלשהו בכתבי הזהר) לשאול על הכתוב, עד כמה אכן ההרהורים הדיבורים והמעשים הם גורם ישיר למחלה? ועוד האם מדובר בזיעה כפשוטו שמוציאה ממנו. את המחלה והרי גם אקמול מזרז את הגוף להזיע האם זה אומר שהאקמול משפיע על" בעלי הדינים" המניחים אותו וכך הזיעה יצאת...(כתרגומו של הרב פריש) לאח"מ כותב הזהר שהקב"ה דן את האדם לטוב ("דאין ליה לטב") האם הוא דן את האדם כמו בראש השנה, שהוא יצא זכאי לגמרי, שהרי הבריא? שוב סליחה אם השאלות נראות קטנוניות אך בזמן מחלתי לא מצאתי לי הסבר לייסורי כ"א בפיסקה זו. אשמח אם הרב יפנה אותי הלאה לפיסקאות בכתבי מרן הרב קוק (או אולי מקור אחר) המדבר בפשר המחלה.


תשובה:

מותר ורצוי לשאול. התפיסה הרדוקציוניסטית ברפואה רואה את המחלה במקום שבו היא נמצאת, ואינה מתבוננת בעובדה שהאדם כמכלול הוא החולה. לעומתה, התפיסה ההוליסטית מחברת את כל חלקי הנפש, ובכלל זה את החלקים המוסריים והנשמתיים, להויה אחת. זו גם תפיסתו של הרב קוק באורות התשובה פרק א, פיסקה א. לפיכך יש לומר שבודאי שהמחבות הדיבורים והמעשים פועלים על בריאותו של אדם, אך לא תמיד נוכל לכוין באופן מדויק לומר שדבר זה גרם לחולי פלוני, וגם זה לא תמיד נכון גם קמי שמיא. יש מבעלי רוח הקודש שיודעים גם לכוין את החולי מול הקלקול. הזיעה, מלבד מה שהיא מכוונת לסוד בירור הדינים, היא גם כפשוטו, ואם האדם זכאי, אז האקמול גם עוזר, ואם אינו זכאי לא יעזור אלא לשעתו. האם כבראש השנה? לכאורה לא, שהרי נוספו לחזקיהו שנים על חייו, ולא נקבע אז דינו הכללי, שהרי עדיין נפסל מלהיות המשיח כבסנהדרין צ"ד ע"א. יש פיסקה מדברי הרב קוק שפורסמה באחד מגליונות "אמונת עתך" על המקור המוסרי למציאות החיידקים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)