הרב אורי שרקי

חיי שרה - העבד

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בפרשת חיי שרה, מופיעות דמויות ידועות: אברהם אבינו, יצחק אבינו, וכן לבן וישמעאל. אלא שישנה דמות שהיא פועלת פעולה מאד רצינית ומאד חשובה, במהלך ההיסטוריה ושמהּ איננו ידוע לנו - הלא הוא העבד אשר שלח אברהם כדי להביא בת זוג ליצחק בנו. אותו העבד, אמרו לנו חז"ל (בראשית רבה פרשה סח פסקה ב), שהוא בעצמו אליעזר עבד אברהם שמוזכר בפרשת לך לך. אבל אי הזכרת שמו מורה לנו על הצניעות המיוחדת של האיש, ועל המידות הנעלות שהתגלו בו, כמידות שנלמדו בבית מדרשו של אברהם. ומתוך העבד אנו לומדים על מהלך החיים אצל האבות.

ובכן, התורה מספרת לנו שיחה ארוכה שהייתה לעבד, גם עם רבקה, וגם עם לבן, וגם שיחה שהייתה לו עם אברהם אבינו בעצמו. ובכל השיחה הזאת אין לנו הלכה אחת, אין לנו הדרכה מעשית אחת הנוגעת לשו"ע שלנו. ואעפ"כ אמרו חכמים: "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (מדרש רבה בראשית פרשה ס פסקה ח) שיחה של עבדי אבות הכוונה - דברים שלכאורה הם דברים של מה בכך, התעסקות בדברים של רשות. 'היא אמר לי ככה', 'ואמרתי לה ככה', 'היא השקתה אותי מים', 'והבאתי את הגמלים' וכדומה, כל הדברים האלה שאין להם חשיבות כל כך גדולה לכאורה, הופכים בעיני התורה להיות חביבים ביותר, יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

מתברר שאצל האבות - במשפחתם, היתה אווירה מיוחדת שבה לא היתה הבחנה בין שיחה של חולין לבין שיחה של קודש. אנחנו - בניהם של האבות, זקוקים על מנת להתקדש, אנחנו זקוקים להפסיק מדברי שיחה ולעסוק בדברי תורה, ואנחנו חייבים להפריד את התחומים "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים" (חגיגה יב:) אמרו חכמים. משום שאין בידינו לראות קדושה בכל מהלכי החיים. מה שאין כן אצל אבותינו, שעצם חייהם היו תורה. הדבר הזה בא לידי ביטוי של פסגה אצל יצחק אבינו שנאמר עליו בסוף פרשתנו: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד סג), וחז"ל למדו (ברכות כו:) 'לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' זו היתה תפילת מנחה, שתיקן יצחק אבינו. אבל בכל זאת התורה היתה צריכה לכאורה לומר 'ויצא יצחק להתפלל בשדה', למה לו 'לָשׂוּחַ'? השיחה נראה שוב דבר שהוא זול דבר של מה בכך?! אלא שאצל האבות עצם התהלכותם בשדות והטיול שלהם בין השיחים, גם זו הייתה עבודת ה'. מדרגה שזוכים לה רק יחידים בתוכנו.

יש ללמוד הרבה דברים של דרך ארץ ומידות נעלות מתוך שיחתם של עבדי אבות. אחד הדברים החשובים הלוא היא חשיבותה של הארץ. בשיחתו של העבד עם אברהם, כאשר הוא שואל שתי שאלות את אברהם אבינו: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת?" ועוד "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?" (בראשית כד ה). ואברהם עונה לו בצורה נחרצת. אומר לו מצד אחד: "ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי… הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ" (שם שם ז). לעומת זה כאשר אברהם משביע את העבד אומר לו: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ… אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" (שם שם ג). אם כן אנחנו רואים שכאשר אברהם אבינו מדבר על עצמו כיושב ארץ ישראל הוא מכנה את הקב"ה בשם "א-להי הארץ", וכאשר הוא מדבר על עצמו כיושב בחוצה לארץ, הוא קורא לקב"ה בשם 'א-להי השמים'. מתברר לנו כאן הבדל מהותי. בחוצה לארץ ניתן להכיר את הקב"ה רק דרך הַ'שְּמֵימִיּוֹת'. דרך ההתנתקות מן החומריות מן העולם הזה. ולכן אין בחוצה לארץ כל כך הרבה קדושה בחיי החולין. לכן בחוצה לארץ יש או תורה או שיחה. מה שאין כן אצל עבדי האבות למדנו שהארץ - כל כולה, כל חייה, כל מהלך החיים המתרחש בארץ - כל זה קדוש. אם כן יש אפשרות דוקא בארץ ישראל לקדש כל שיחה שהיא.

לעומת הנאמר בגמרא (סוכה כא:) שאפילו שיחתן של תלמידי חכמים דווקא היא הצריכה תלמוד, נאמר גם במדרש רבה (ויקרא פרשה לד פסקה ז) "אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל" אפילו שאינן תלמידי חכמים, היא צריכה תלמוד - "תורה" היא. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיחתם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שגם היא כל כולה תורה, גם כאשר אינם עוסקים באופן מפורש בדברים הנאמרים בתורה.

יה"ר שנזכה כולנו - כל עם ישראל, ששיחותינו תהיינה בערך של דברי תורה, ותהיה תורתן של בנים יפה כשיחתם של אבות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)