הרב אורי שרקי

ויצא - הרועים של העיר חרן

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בפרשת ויצא, יעקב אבינו יוצא אל הגלות. אנחנו מוצאים במהלך גלותו, הלוא היא הגלות הראשונה של עם ישראל בארצות נכר, (עם ישראל בדמות אדם אחד), אנחנו מוצאים את יעקב אבינו נפגש עם מספר אנשים, שחלקם ידועים בשמותיהם וחלקם אינם ידועים בשמותיהם. אחד מן האנשים - הלוא היא קבוצה - הרועים של העיר חרן.

יעקב אבינו מגיע לשם: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כט א-והילך). וכאן ישנו סיפור ארוך כיצד מחזירים את האבן, וכיצד משקים את הצאן. אין דרכה של תורה להאריך כל כך בשיחות רועים, ובתאורים פסטורליים. אם כן כוונתה של התורה, כנראה, לרמוז לדברים גדולים בדבר תפקידו של עם ישראל בשעה שהוא יוצא לגלות.

הרי האבחון הראשון של עם ישראל הוא שישנה 'באר בשדה'. פרוש הדבר שישנם מקורות של חיים בעולם - מקורות של חיים ערכיים וגם של חיים כלכליים - חיים של עושר חיים של יראת שמים. אם כן ישנה באר בשדה. אבל האבן גדולה על פי הבאר - האפשרות לינוק ממקורות החיים סתומה. ומה שסותם - היא העובדה שלא באו רואי הצאן לגול את האבן מעל פי הבאר. מי הם הרועים? הרועה באופן קלאסי - הוא המנהיג, מנהיגי אומות העולם הם המדברים אל יעקב אבינו בשיחת הרועים, ואיתם הוא מברר את תפקידו.

"וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן". כלומר התורה כאן רומזת, שכאשר תהיה אחדות בין כל מנהיגי האומות, כאשר האנושות תחדל ממלחמותיה, ותשתף את כוחותיה בבת אחת - יהיה אפשר סוף סוף להשקות את כל האנושות ממקורות החיים.

אלא שנאמר אחר כך: "וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" - באמת נשאלת השאלה? מדוע לסתום שוב את מקורות החיים, אחרי שהם נפתחו? אלא שכנראה יש כאן איזו שהיא חשדנות בין הרועים. כלומר אינם מוכנים להשקות את זולתם אלא אם כן הם נוכחים בזמן ההשקיה. כל זמן שישנם חשדנות, קנאה, שנאה ותחרות, בין בני אומות העולם, אי אפשר לשלום להתכונן. ואז יעקב אבינו מבחין שיש לו תפקיד כלפי הרועים.

"וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי" - כלומר המסר הראשוני שיש לעם ישראל כלפי האנושות הוא מסר של אחווה. בא ללמד שכל בני האדם - מאדם אחד יצאו ועל כן כולם אחים. ועל יסוד מה הדבר הזה יכול להאמר? על יסוד המשך הדברים: "מֵאַיִן אַתֶּם" - כיוון שכולכם נבראתם 'יש מאין', כולכם בני אותו מקור, ועל כן עליכם להיות אחים זה לזה.

"וַיֹּאמְרוּ" - ואז הם עונים 'לא'. אתה יעקב סובר כפי הפילוסופיה הדתית שלך, שאתה הָגִיתָ. אבל האמת איננה שאנחנו באנו מ'אין'. אלא "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" - חרן אומר רש"י בסוף פרשת נח (בראשית יא לב): "עד אברם חרון אף של מקום". כל זמן שאברהם לא הגיע היה חרון אף בעולם. חרן - מתאר עולם של חרון אף, עולם ללא תקווה - 'מֵחָרָן אֲנָחְנוּ'. אם כן ישנו סרוב של האנושות להישמע למסר של האחווה של עם ישראל.

לכן נשארה ברירה אחת: "וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?" - כלומר האם שמעתם על המשפחה של אברהם אבינו? במונחים של תרבותנו נֹאמר: האם התנ"ך - האם המסורת התנ"כית ידועה לכם, באיזה שהוא אופן? "וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ". הם אומרים אכן זה נמצא בספריות שלנו. התנ"ך עדיין אצלנו, רב-המכר הבינלאומי, אע"פ שאין אנחנו הולכים על פי הערכים שלו.

"וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ" - האם מה שקלטתם, מן המסר הזה של אברהם אבינו, של המשפחה הזו - זה מסר של שלום? "וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם. אכן זה מה שקלטנו, "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן" - אם כן יש באותה תרבות, עדיין תקווה למצוא מישהו שעמו, ובמקרה הזה מדובר על רחל אמנו, שעמו יהיה אפשר להקים את התרבות, שעתידה לגאול את העולם, ואז יהיה אפשר לוותר על עזרתם של אומות העולם, ושעם ישראל לבדו יהיה המקור של כל החיים עבור כל האנושות.

זה מה שנאמר שם: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" - כאשר יעקב הבחין שישנה כאן אפשרות לבנות תרבות של אמת, "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" - הוא מגולל לבדו את כל מקורות החיים עבור האנושות, והוא ההופך להיות הגואל של האנושות עבור כל העולם כולו, לטובתם של הרועים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)