הרב אורי שרקי

ויצא - הבכורה

כסלו תשע"א




יעקב אבינו ברח מארץ ישראל על רקע טענתו של עשו שגניבת הברכה ממנו מחייבת את יעקב מיתה. עשו מציג את עצמו כבעל עליונות מוסרית המצדיקה את הרצח. אף לבן רומז לכך באומרו: "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". לאמור - במקומך אתה, הקדמת את הצעיר לבכור, שלא כראוי. עבודתו של יעקב בחרן מכוונת להוכיח שלא כך פני הדברים. בעצם, כוונותיו הרצחניות של עשו הינן המשך לשימוש לרעה של מעמד הבכורה שכבר החל בו קין, וזו נחיתות מוסרית. המשפחה הישראלית שיעקב מקים תציג סגנון חדש של בכורה, זו שדואגת לאח הקטן. והנה יש לפנינו ארבעה בכורות, שכל אחד מהם מהוה שלב בהתקדמות המוסרית. ראובן - "ראו מה בין בני (ראובן) לבן חמי (עשו), שזה מבקש להרוג את אחיו (יעקב) וזה מבקש להציל את אחיו (יוסף)". אלא שדאגתו לאחיו באה אחרי שכבר נולד. לעומתו הבכור השני, דן, נולד כדי שיוולד אחיו, כדי שרחל תיפקד. אך עדיין יש בכך כמין כפיה בגלל מצוקתה של רחל. אבל הבכור השלישי, גד, נולד כדי שללאה יוולד עוד בן, למרות שכבר נפקדה. אך עדיין מדובר באחווה רחוקה, כלפי בן לאם אחרת. יוסף מהווה דגם מושלם של בכור, שכל עניינו שיוולד לו אח מאביו ומאמו: "ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר". משום כך ראה יעקב שיש בידו כוח להתמודד עם עשו ולשוב לארץ ישראל: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (רש"י: נולד שטנו של עשו), ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)