הרב אורי שרקי

וירא - מידת החסד ומידת דין

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בפרשת וירא, מופע שלב חדש בחיים של האיש הגדול בענקים - אברהם אבינו. עד עתה הכרנו את אברהם בתור הקורא בשם ה'. ה' היה בעיני אברהם - הבורא - מי שנותן את החיים. ולכן טבעי הדבר שהמידה המוסרית שדרכה מתגלה ה' בשיטתו של אברהם אבינו, היא דוקא מדת החסד, מידת הויתור לזולתו. בפרשתנו, אברהם מתלמד מתחילת הפרשה ועד סופה במידה חדשה בעבודת ה', שעד אז נראתה לו זרה - הלא היא מידת הדין. כלומר המפגש עם הא-להות דרך הזכות, דרך נתינה דין וחשבון על מה שמקבלים. זו היא מידתו של יצחק אבינו.

דומה שהדברים רמוזים בדברי חז"ל (ברכות כ"ו), אברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק תיקן תפילת מנחה. בשחרית אדם מקבל את החיים במתנה. עדיין לא עשה דבר על מנת לזכות בחיים הניתנים לו. החוויה של שחרית היא החוויה של מידת החסד. מה שאין כן החוויה של תפילת המנחה, היא החוויה של הזמן שבו אני צריך לתת דין וחשבון על אשר קבלתי במשך היום.

המדרגה החדשה הזו, היא מדרגה גבוהה כל כך שכמו כל שינוי בעולם, היא גורמת לצחוק. ידוע שהצחוק מופיע כאשר יש שינוי. ולכן כאשר מתבשרת שרה שהיא עומדת להוליד את יצחק, היא צוחקת. השינוי הוא כל כך גדול, בתפיסת עבודת ה', שהיא מוכרחת להזדעזע מן הדבר.

המידה החדשה המופיעה בעולם, גם מלמדת את אברהם, שמהנהגתו של הבורא לעשות דין ברשעים. ועל כן באותה הזדמנות הוא מלמד אותו שהוא עומד לעשות דין באנשי סדום ועמורה. וידועה הפרשה, המלמדת על התלבטויותיו של אברהם. כיצד אפשר לקבל את זה, שהא-להים יעשה דין בנבראיו?! ועל אברהם ללמוד שהאמת המוסרית תובעת שאחר מידת החסד תבוא גם מידת הדין. מתוך כך מוסברת הסמיכות של הפרשיות, גם לגרוש של בן האמה. בן האמה אשר התנהגותו לא היתה ראויה לבית אברהם, היה מוכרח להיות מגורש מביתו, למרות שלאברהם 'רע הדבר בעיניו מאד על אודות בנו' (בראשית כא יא), לימד אותו הקב"ה, שאי אפשר שתהיה שלמות הופעת שם שמים בעולם ללא מידת החסד עם מידת הדין. ומתוך כך גם הביקורת על ויתוריו של אברהם לאבימלך מלך פלשתים כאשר כרת עמו ברית אע"פ שלא היה ראוי לכך.

השיא של ההתנשאות במידת הדין מופיעה בסוף הפרשה. כמו שנאמר 'והא-להים ניסה את אברהם' (בראשית כב א). הניסיון של עקדת יצחק הוא הנסיון של מידת הדין המוחלטת - עלי לשלם את המחיר של עצם קיומי. המחיר של עצם קיומו של האדם הוא האדם עצמו. ועל כן יצחק שהיה צדיק של מידת הדין, לא היה הדבר הזה קשה בעיניו. על כן אומר הכתוב: 'והא-להים ניסה את אברהם' בעוד שהכתוב היה צריך לומר לפחות 'והא-להים ניסה את אברהם ואת יצחק'. או 'והא-להים ניסה את יצחק'. אלא שעבור יצחק אבינו, לעמוד במידת הדין, הדבר הזה לא היה ניסיון. הרי זה היה עצם טבעו - זה היה אופן עבודת ה' שלו. מה שאין כן אצל אברהם אבינו, הדבר לא היה מובן ולכן עליו היה ללמוד את מידת הדין.

במהלך עלייתם אל הר המוריה, אומר יצחק אל אברהם אביו: 'ויאמר אבי, ויאמר הנני בני, ויאמר הנה האש והעצים...' (פסוק ז). וכאן אנחנו שואלים מה החידוש בדברים אלו? אלא כוונת הכתוב לומר, 'ויאמר אבי' - יצחק אבינו בעל מידת הדין הכיר באביו בעל מידת החסד בתור אביו, ועל כן היה גם אביו מוכן להכיר בו בתור בנו. ומתוך כך - 'וילכו שניהם יחדיו' (פסוקים ו, ט). ודווקא המוכנות הזו, לצרף את מידת הדין ואת מידת החסד, היא המולידה את האפשרות של הופעתו של יעקב אבינו דרך רבקה אמנו, המבושרת בסוף הפרשה, מה שבסופו של דבר נותן חיים לכל ישראל, ולא דין חס ושלום כי אם רחמים גמורים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)