הרב אורי שרקי

טוב אב

מתוך שיעורי הרב - הסיכום עוד לא עבר את עריכת הרב




א. בת פלוני לפלוני

בט"ו באב נהגו בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים, שם היו נערכים שידוכים [1].

שורש למנהג זה ניתן למצוא במסכת ראש השנה [2] במחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה מתי נברא העולם: רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי, ורבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן. מחלוקתם היא ביחס ליום בריאת העולם ולפי זה תחילת הבריאה ("יהי אור") היתה ששה ימים לפני כן - או בכ"ה באלול או בכ"ה באדר. ועל פי הכלל : "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" [3] יוצא שמחשבת הבריאה הייתה או בט"ו באב או בט"ו בשבט, לכן, יום זה הוא יום מתאים לזיווג [4].



ב. של נעלך

שני ימים אלו גם שייכים ליחס בין האדם לבריאה. ט"ו באב הוא זמן אידיאלי לנטיעת אילנות מבחינה חקלאית ואף יותר מט"ו בשבט, כנהוג בימינו. לפי ההלכה [5] אם אדם נטע בט"ו באב והגיע ראש השנה, נחשבים ארבעים וארבעה הימים האלה לשנה ראשונה לנטע רבעי. אם כן יש ליום זה שייכות אל העולם הטבעי-חקלאי. יש לברר נקודה זו

מאז שהתנשא האדם מעל למדרגת האדם הפרה-היסטורי, שהיה חי כמו חיה בטבע, יש נתק בין האדם לעולם הטבעי והם קיימים בשני מהלכים מקבילים: הטבע ממשיך את התנהלותו עפ"י דרכו, אריות ונמרים ממשיכים לטרוף איילות ביער, ואילו האדם ניתק מזה והוא חי עפ"י כללים משלו - והקשר שלו עם הטבע הוא מלאכותי, אמצעי.

ההלכה מנציחה את הניתוק הזה וקובעת שלא ללכת יחף [6] מפני טומאת הארץ - הנעל היא הביטוי לניתוק שלנו מהטבע. ואכן יש לנו פחד מהחזרה לטבע שהרי היו חברות ששאיפתן הייתה לחזור לטבע והן הפכו לפראיות. צריך לזכור שתנועות הנוער הראשונות הוקמו ע"י גרמנים ביערות של גרמניה במאה הי"ט. השיבה אל הטבע התפרשה אצלם גם כשיבה אל הברבריות. זה מלא טומאה, מלא אכזריות - ברגע שהאדם חפץ לחזור לעולם הטבעי הוא סופג משהו מן האכזריות שיש בטבע. לא שהטבע הוא אכזרי מצד עצמו, אלא שהטבע הנו סתמי ואינו מחלק כמו המוסר בין צדיק ורשע, וכשחוזרים לטבע נחלש המימד המוסרי של האדם.

פרנץ רוזנצוויג, שהיה יהודי גדול שחזר בתשובה בתחילת המאה העשרים, כתב על זה בספרו "כוכב הגאולה". שם הוא מסביר שההתגברות על הנתק, הדיס-הרמוניה, שבין האדם והעולם הוא אחד האתגרים של הגאולה, משום שהאדם שכח את המקור המאחד של המציאות. הבעיה היא שהטבע מאיים עלינו וזה לא דבר המובן מאליו.

מי שהיה ער לחשש זה היה סוקראטס. סוקראטס היה שונה מכל הפילוסופים שקדמו לו, שבאו לפענח את העולם, את הקוסמוס. סוקראטס אמר שדווקא האדם מעניין אותו והוא הראשון שהגה תורת מוסר בצורה מעמיקה, אך לשם כך היה צריך לנתק את האדם מעולם הטבע כדי לבנות את היסוד המוסרי שלו.

אנו מוצאים הדרכות רבות המזהירות אותנו מפני קסמו של העולם הזה. לדוגמא: "ר' שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" [7]. כאשר אדם מתבונן ביופיו של האילן הוא מתחבר לעולם אחר לחלוטין, עולם שאין בו תורה ואז הוא מאבד את נפשו האנושית.



ג. נוי הטבע

יש בשולחן ערוך הלכות הקשורות לאקולוגיה. למשל, כשבונים עיר יש הלכה [8] שמרחיקים את בית הקברות והבורסקי מן העיר חמישים אמה בגלל ריחם הרע. במשנה מופיעה עוד הלכה שאת האילנות מרחיקים מן החומה עשרים וחמש אמה כדי שיהיה יופי לעיר. אמרו הראשונים שהלכה זו נאמרה רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ כיוון שעוסקת בנוי [9]. וכתב הבית יוסף על הטור [10] שהלכה זו אינה נוהגת גם בארץ ישראל "עד שנזכה לזכות בה", ורק אז נחזור לקיימה. כשזה בידי הגויים לא אכפת לנו שזה יהיה מכוער.

ואם כן יש בעיה שאנו צריכים להיות מודעים לה ביחס אל הטבע, אך נראה שמהלך הגאולה כולל את השיבה אל קדושת הארץ. ראינו כבר שכתבו הפוסקים שאין ללכת יחף, אך לעומת זאת אצל משה בסנה אומר לו הקב"ה "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" [11], וכן כשהתגלה המלאך ליהושע אמר לו: "של נעלך מעל רגלך" [12]. ועוד הלכה: אסור להיכנס להר הבית עם נעלים, אלא יחפים [13]. מה שאנו חוששים לו בכל מקום, משתנה במקומות אלו. הטבע חוזר לקדושתו המקורית, אנו מתחברים להרמוניה הקוסמית דווקא דרך הרגלים.

באופן כללי יש קדושה בכל ארץ ישראל בגלל שהיא ארץ המקדש - יש בה גאולה ממארת הטבע, הטבע חוזר להיות קדוש בארץ ישראל. כשהתורה רוצה לשבח את ארץ ישראל היא לא אומרת: "ארץ שתלמד בה הרבה תורה", אלא "ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" [14], "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" [15], "ארץ חטה ושעורה וגפן תאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" [16], "ארץ זבת חלב ודבש" [17]. בארץ ישראל ניתן להסיר את הנתק בין הקודש שבטבע לקודש שבאדם.

כך ניתן לחזור ולדייק בדברי המשנה לעיל. לא נאמר: "המהלך בדרך ושונה ואומר: 'מה יפה אילן זה', אלא יש במשנה תוספת של שתי מילים "ומפסיק ממשנתו ואומר", מכאן שאם היה אומר: 'מה נאה אילן זה' ולא היה מפסיק ממשנתו, כלומר, אם ראית האילן וההתפעלות ממנו היו ההמשך של משנתו, אדרבה, היה בכך רוממות לנפשו. זו היתה התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר. הבעיה האמיתית היא שלאדם זה יש שני עולמות, וכדי להסתכל באילן, עליו לצאת לתחום אחר, להפסיק ממשנתו, ואדם שחי בעולם דואליסטי כזה, הוא מתחייב בנפשו [18].



ד. גלות

אנו מוצאים הדרכות אלו גם לגבי התפילה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש... אמר ר' יהושע בן לוי מהכא: 'השתחוו לה' בהדרת קודש' אל תקרי 'בהדרת' אלא 'בחרדת'. ממאי? דלמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרבי יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי" [19]. דוד המלך בתהילים משתחווה לקב"ה מתוך ההתפעלות מן היופי וההדר שבטבע. אך אצל ר' יהושע בן לוי ה"הדר" הופך ל"חרדת" בגלל החשש מהחויה האלילית שתיווצר בדרך זו של עבודת ה'. אמנם אצל רב יהודה בהמשך הגמרא אנו מוצאים שיש מקום לחויה אסתטית, מתוך ההתבוננות ביופיה של נפש האדם: "מציין נפשיה והדר מצלי". אחרי אימוץ קדושה זו אולי יהיה ניתן לרדת אל הקודש שבטבע.

הפחד מיופי הטבע הולך ומעמיק ככל שהגלות מתארכת. ניתן גם לראות זאת מהפירושים השונים לדברי הגמרא: "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא" [20] - כלומר אין להתפלל בבקעה, בטבע. עפ"י הגאונים הטעם הוא צדדי - שלא יפריעוהו עוברים ושבים [21]. אך בראשונים [22] הובא הפירוש שהאיסור הוא דווקא משום שזו בקעה - מקום פתוח - וצריך להתפלל בתוך בית. יש בגלות יסוד עקרוני של צמצום החיים, התכנסות מהפגישה עם הטבע [23].

במסכת סנהדרין ישנו בירור מיהם  המתים שהחיה יחזקאל ב"חזון העצמות היבשות". דעת ר' יוחנן היא שאלו המתים שבבקעת דורא ש"היו בהם בחורים שהיו מגנים את החמה ביופיים... וצווה המלך ורמסום" [24] - כלומר, דווקא היחס בין עם ישראל והיופי הטבעי הוא המזעזע את בבל - ותהליך תחית האומה הוא חזרת היופי לעם ישראל.



ה. שמאל וימין

כל המהלך המורכב הזה בקשר שבין האדם והטבע מתרחש בקנה מידה גדול יותר במישור הלאומי. באומות העולם קיימת מחשבה מסובכת על הקשר בין עם וארצו - אפשר להבחין אצלם שככל שאדם נעשה לאומי יותר, הוא שוקע לתוך הטבע, ומאבד את העדינות המוסרית שלו. דבר זה נובע מכך שאחיזתן באדמה היא תהליך שנוצר על ידי גידול טבעי - "אמא אדמה" היא זו שהולידה את העם. לכן אצלם המוסר מופיע דווקא מתוך תנועות שמאל-קוסמופוליטיות הדוגלות בשחרור מן השורשים הלאומיים הטבעיים ונתינת מקום לצלם האדם הכללי.

אך בעם ישראל, הקשר עם הקרקע איננו מתחיל בקשר טבעי. ארץ ישראל איננה המקום בו נולדנו - הולדתנו כעם היתה במצרים - אלא היא המקום אותו בחרנו, בבחירה הדומה לקידושי אשה. קשר המבוסס על בחירה מסוג זה הנו קשר מוסרי-ציבורי, ולכן הננו העם היחיד שהנטיה הלאומית אצלו איננה סותרת את הנטיה האוניברסלית, אלא אדרבה, מחזקת אותה. אמנם בארץ ישראל קיים גם מישור טבעי של קשר לאדמה, העלול לגרום לנו השחתה אם לא נקפיד להעלותו ולקדשו, וזו היתה טענת המרגלים: "אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" [25] כלומר, ארץ ישראל היא בעלת עוצמה טבעית כל כך גדולה, עד שאפילו המוסר האלוהי אינו מסוגל להתגבר שם.

תשובה לטענת המרגלים אנו יכולים למצוא בקריאת התורה של תשעה באב, היום בו נענשו המרגלים: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים..." [26].

כאשר עם ישראל מגיע למצב של "ונושנתם בארץ" (מלשון ישן) - כלומר, שהכאת השורשים בארץ משליטה את הטבע על הנפש - מיד "והשחתם ועשיתם פסל...". הפתרון האלוהי למצב הזה הנו הגלות. כל עם איננו מסוגל לעזוב את ארצו - כיוון שהיא המקור לקיומו הטבעי, ולכן כאשר הטבע של הארץ מתגבר עליו הוא פשוט חולף מן העולם. אצל ישראל אפשרות הגלות היא זו המבטיחה את קשר הנצח שלהם עם הארץ [27], ועצם החורבן מעיד על אפשרות התיקון. כך אפשר להבין גם את תשובת הקב"ה לישראל לאחר חטא המרגלים, בתור הבטחה: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" [28].

לכן "משנכנס אב ממעטין בשמחה" [29]. היה ראוי לשמוח בחודש זה, אך ישנו עצב בגלל הנסיבות והתוצאות של הגלות. אומנם זכר לעניין זה נשאר בכך שאיננו אומרים תחנון ביום בתעשה באב [30].



ו. אבלם לששון

חז"ל מלמדים אותנו שבמדבר יום ט' באב היה יום אבל לאומי: "אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בלב המחנה ואומר: 'צאו לחפור!', והיו יוצאים וחופרים קברות וישנים בהם. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: 'קומו והפרישו המתים מן החיים...' " [31]. כאשר נכנסו ישראל לארץ הפך יום ט' באב מיום צום ליום חג - חג הכניסה לארץ: "וחזרו ועשאוהו יום טוב" [32]. וכשם שבאבילות אנו מוצאים פרק זמן של שבעה ימים - כך בחגי ישראל [33]. יוצא לפי זה, שהיום השביעי של החג על הארץ, החג של תיקון הטבע, היה ט"ו באב.



ז. פיוס

לכן יום ט"ו באב איננו רק יום של חיבור פרטי בין איש ואישה - אלא יום שכולו אהבה ופיוס בין כל חלקי המציאות: בין האדם והטבע, בין עם ישראל לארצו ובין הקב"ה לישראל - וכלשון המשנה במסכת תענית [34]: "וכן הוא אומר: 'צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'. 'ביום חתונתו' – זה מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' - זהו בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו" אכי"ר.



ח. גאולה

אילולי חטא העגל היה חודש אב חודש הגאולה. כיצד?

משה הוריד את הלוחות בי"ז בתמוז. אלמלא חטאו היו יוצאים לארץ ישראל ממחרת, בי"ח בתמוז. ומכיוון ש"אחד עשר יום מחורב... עד קדש ברנע" [35] , היו מגיעים לשערי הארץ בכ"ט בתמוז ונכנסים אליה בר"ח אב, והיה ניסן לחודש של אתחלתא דגאולה "אב קטן" - כמשמעות השם "אביב" [36]. והיה אב הגדול חודש הגאולה השלימה [37]. לפי זה אופיו הגאולי של ט"ו באב עולה מטבעו של החודש.



ט. חיים

יש להעיר שכל הטעמים שהובאו בגמרא [38] לחגיגיותו של ט"ו באב נעוצים בקדושת הזיווג, ובכלל בהמשכת החיים: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" [39] - הרי לנו עסק עם בניין המשפחה. "יום שכלו בו מתי מדבר" - הרי המשכת החיים וכניסת האומה - האיש לארץ - האישה, וחזר הדיבור למשה. "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות" - ניתן שוב לעלות לרגל אל בית המקדש, שהביאה אליו הנה כמעשה אישות של האומה [40]. "יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה" - שחזרו לחיק אדמת החיים, "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" - חוזר כח החיים לתבוע את זכויותיו [41], [42].






[1] מסכת תענית פרק ד משנה ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". ובגמרא דף לא,א: "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם".

[2] י,ב.

[3] סוטה ב,א.

[4] ועיין עוד בני יששכר לחודש אב, מאמר ד אות ב-ג, ובליקוטי מאמרים לר' צדוק מלובלין אות ב.

[5] עיין רמב"ם, הלכות מעשר - שני ט,ח.

[6] שו"ע או"ח ב,ח ברמ"א. וע"ע במג"א ובמחצה"ש שם.

[7] מסכת אבות ג,ז.

[8] עיין שו"ע חו"מ קנה,כג.

[9] נמוקי יוסף על הרי"ף, שם.

[10] בבדק הבית, שם.

[11] שמות ג,ה.

[12] יהושע ה,טו.

[13] מסכת ברכות ט,ה. ומעיקר הדין כך יש לנהוג גם בביהכ"נ. באר היטב או"ח צה, סק"ה.

[14] דברים יא,יא.

[15] דברים ח,ט.

[16] שם ח,ח.

[17] שמות ג,ח.

[18] וע"ע בדברי קודשו של רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל במאמרו "נויו של אילן" - לנתיבות ישראל ח"ב עמ' קמד-קמו.

[19] ברכות ל,ב.

[20] ברכות לד,ב.

[21] עיין אוצר הגאונים לברכות, חלק הפירושים.

[22] עיין רש"י ד"ה "דמצלי".

[23] עיין אורות עמ' סז.

[24] סנהדרין צב,ב.

[25] סוטה לה,א.

[26] דברים ד,כה.

[27] עיין מאמרו של פרופ' ע. לוינס בספרו "תשע שיחות תלמודיות" על הסוגיה במסכת סוטה לד,א-לה,ב.

[28] תענית כט,ב. וע"ע גיטין פח,א: "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל... עולא אמר: שהקדים שתי שנים ל'ונושנתם'". "עולא אמר - היינו צדקה, שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים (שנה) דהיינו ב' שנים קודם 'ונושנתם' - דהיא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים, ואם שהו עד 'ונושנתם' היה מתקיים בהן כי אבד תאבדון" (רש"י שם).

[29] תענית כו,ב.

[30] שו"ע או"ח תקנט,ד.

[31] איכה רבה, פתיחתא לג.

[32] שם. ועיין שם בפירוש מתנות כהונה שמדייק במדרש שעשו לט' באב יום טוב.

[33] עיין פרי צדיק ח"ה כ,ב שיתכן שעצם הלימוד בגמרא לאבילות ז' ימים הוא מט"ו באב.

[34] כו,ב. ועיין ספר התודעה פל"ד שימי הסליחות מתחילים בט"ו באב.

[35] דברים א,ב.

[36] על דרך עץ-עציץ, קר-קריר.

[37] מפי הרב יששכר מאיר מזוז שליט"א.

[38] תענית ל,ב לא,א.

[39] דבר זה נלמד כנראה מהמסופר בשופטים פרק כא על חטיפת בנות שילה בכרמים ע"י בני בנימין, ביום שבו נהגו בנות ישראל לחול בכרמים מקדמת דנא: "הנה חג לה' בשילו מימים ימימה" (פס' יט). ומכאן שמנהג המחולות היה קדום ביותר, והיה יסודו בשמחת הכניסה לארץ: "אז תשמח בתולה במחול... והפכתי אבלם לששון ונחמתים" (ירמיה לא,יב), ובעקבות מעשה התרת בני בנימין הפך ליום המוקדש לשידוכין.

[40] עיין שבועות פרק ב בסמיכות המשניות ג-ד, ויומא נד,א: "מאי כמער איש ולויות וכו'".

[41] וע"ע בירושלמי בדעה הראשונה שם, שזהו היום בו השמש בשיא כחה.

[42] ונראה שמכוונים ששה טעמים אלה לו"ק כידוע לי"ח. וע"ע פע"ח שער חג השבועות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)