הרב אורי שרקי

תרומה\תצוה - משכן משה ומשכן אהרון

"שבת בשבתו", שבט תשע"ד




תורת משה, המופיעה בפרשת תרומה, שאהרון הכהן נעדר ממנה, פונה אל האדם הצדיק, הנשלט על ידי השכל, שאין כלל חשש שמא יחטא, אך הזקוק להנחיות כיצד להתקרב אל ה'. תורת אהרון לעומתה, המופיעה בפרשת תצוה, שמשה נעדר ממנה, מניחה שהאדם עלול לחטא ויש צורך בהדרכה גם לאדם החוטא, כדי למנוע ממנו את הרצון לחטוא, ולתקן.

משכן משה שבפרשת תרומה אין בו האביזרים הנדרשים לכפרה: כהנים, בגדי כהונה, מזבח קטורת וכיור. משכן אהרון שבפרשת תצווה, פועל על הדמיון: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת", המותירים רושם בנפש.

משכן משה נבנה בהסתמך על נדיבות העם, בלי ציווי. ואילו משכן אהרון דורש לצוות. לפי תורת משה האדם במקורו טוב, ובודאי ירצה לתרום. תורת אהרון מניחה שהאדם חלש וצריך לצוות עליו כדי שיעשה את הדבר הנכון.

אם היה מובא רק המודל הנפשי של תורת אהרון, היה מצטייר שהחטא הכרחי ושלא ניתן לחשוב על חיים נטולי חטא. החטא היה הבסיס לעבודת ה', כבנצרות. לשם כך הובא בראשונה המודל של המשכן של משה, שאומר לנו כי יתכן להשליט את השכל ולעבוד את ה' כראוי ללא חטא.

המודל הפדגוגי הרצוי הוא שאדם נולד עם יכולת לעבוד את ה' ללא חטא. אם בכל זאת חטא, אז יש גם דרך תיקון.

על מנת לקרב את החוטא, תורת אהרון יכולה להורות לרדת למדרגת החוטא על מנת להעלותו, כדרכו של אהרון בעגל. באופן כללי אנו פועלים לפי תורת משה אך בהוראת שעה של נביא ניתן, אף לפי תורת משה, לחרוג מתורת משה.

אך אין נבואה היום. מלאכי, הנביא האחרון, בסוף נבואתו מודיע: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". הוא מבהיר כי בזמן הפסקת הנבואה יש לשמור את תורת משה בלבד ולא תורת אהרון. אם כן מי ידאג לקירוב לבבות החוטאים? הנביא מוסיף עוד: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". לפני יום הדין תחזור הנבואה ויהיה קירוב לבבות ותינתן אפשרות לחוטאים לתקן את חטאם על פי תורת אהרון כדי שיוכלו לעמוד בדין. בתקופת הגאולה החילונו לשוב לתורת אהרון, דרך תורת מרן הרב קוק, הכותב: "הנני רואה את אור אליהו עולה". תורת הגאולה מבררת כיצד "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".




סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




החל מפרשת "בא" ועד פרשת "שמיני" הפרשיות מתחלקות לפרשה ראשונה של תורת משה ופרשה עוקבת של תורת אהרון.

תורת משה פונה אל האדם הצדיק, שאין כלל חשש שמא יחטא אך הוא זקוק להנחיות איך להתקרב אל ה'. בפרשיות השייכות לתורה זו יהיו הנחיות בשפה רכה שמניחה שהאדם מעוניין לעשות את הדברים הנכונים ואין צורך לצוות עליו. בנוסף, לא יהיו בפרשות אלו הנחיות הנוגעות בכפרת החטא.

תורת אהרון לעומתה, מניחה שהאדם עלול לחטוא ויש צורך בהדרכה גם לאדם החוטא. איך למנוע ממנו את הרצון לחטוא ואיך לתקן לאחר ביצוע החטא?! בפרשיות אלו ההנחיות יהיו באופן של ציווי ותהיה התייחסות לתיקון החטאים.


משכן משה ומשכן אהרון

המשכן המתואר בפרשת "תרומה" הוא משכן משה שבו אין את האביזרים הנדרשים לכפרה על החטא. בנוסף, אין התייחסות לכהנים. במשכן המתואר בפרשת "תצווה" יש גם צד שעובד על הדמיון. ועשית בגדי שרד לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת (פרק כח). דהיינו: לעשות רושם.

כלומר, יש שני דגמים למשכן. יש את הדגם של נפשו של משה. דגם שאכן קשה להשגה ע"י העם. יש לעומת זאת את הדגם של אהרון. השיטה של אהרון שונה משיטת משה במובן זה שהוא יותר קשור לעם. ניתן לראות זאת בכמה מקומות. למשל בפטירתו של אהרון כתוב ויבכו אותו כל בית ישראל. המילה כל לא נאמרה בפטירתו של משה. בנוסף, אהרון בחטא העגל התחבר לעם אף כשירדו ממדרגתם ואמר להם: אתם רוצים עגל? בבקשה! אני מצטרף כדי שאוכל להרים אתכם מהמקום שאליו תגיעו. כלומר, אהרון הכהן נשלט ע"י הדמיון. מצב נפשי שבו הוא יודע שהחטא קיים אך ניתן לתקן. ברור כי זהו מודל יותר סביר לאדם רגיל והרוב המוחלט של בני האדם פועלים על פי מודל זה שבו החטא אפשרי ואז צריך לתקן. כלומר, יש כאן שני דגמים של מקדש שביחד הם עושים את המשכן.

הבדל נוסף בין מקדש משה ואהרון הוא הציווי: בפרשת "תרומה" סומכים על נדיבות העם ואין שם ציווי. בפרשת "תצווה" הכל ציווי. זה נובע גם מזה שהנושאים בפרשת "תרומה" קלים יותר לנדבה מאשר הדברים המתכלים בפרשת "תצווה". יש כאן משהו עמוק. לפי תורת משה האדם מקורו טוב ללא חטא ולכן הוא ירצה לתרום. תורת אהרון מניחה שהאדם חלש וצריך לצוות עליו כדי שיעשה את הדבר הנכון.

אם כך מדוע הובא גם המודל של משה,שלא מתאים לאף אחד כמעט? התשובה היא כי המודל של אהרון מניח שיש חטא ואם היה מובא רק מודל נפשי זה, היה מצטייר מצב שבו החטא הינו הכרחי וכי לא ניתן לחשוב על חיים נטולי חטא. רק החטא הוא הבסיס לעבודת ה'. לשם כך הובא בראשונה המודל של המשכן של משה, שאומר לנו כי יתכן להשליט את השכל ולעבוד את ה' כראוי ללא חטא.

המודל הפדגוגי הוא שאדם נולד עם יכולת לעבוד את ה' ללא חטא. אם בכל זאת חטאת אז יש גם דרך תיקון. יש לציין כי מודל זה מנוגד לדעת הנצרות, שגורסת כי מאז חטא האדם הראשון האדם נולד בחטא. הדבר נובע מההנחה שקין והבל נולדו אחרי חטא האדם הראשון, היות שהחטא קדם להולדתם לא יתכן שילוד אישה לא יהיה חוטא. לפי הבנת חז"ל על הפסוק והאדם ידע את חוה אישתו, ידע בעבר הרחוק, עוד לפני החטא. לפי הבנה זו יצירתם של קין והבל הייתה לפני החטא ולכן לאדם יש פוטנציאל אמיתי של חיים ללא חטא.

ההבדל בין שני המקדשים בולט בהגדה של פסח בשיר "דיינו". בפעם הראשונה הסיום הוא: "ובנה לנו את בית המקדש". בפעם השניה - מוזכר "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על עוונותינו". כלומר, המקדש מלכתחילה, נועד להיות ערך בפני עצמו ורק בדיעבד ולמעשה הוא משמש גם לכפרת עוונות. בית המקדש נועד לשמש כסלון שבו יושב האדם ושותה קפה עם ה'. מקום מפגש נעים עם ה'.

במידה ויש מגפה אז הופכים את הסלון לחדר מיון.

המשכן של משה כתוב בפרשת " תרומה". הוא בנוי משני חדרים. הפנימי עשוי כקופסה שהיא קודש הקדשים שבתוכו ארון עם כרובים שבתוכו לוחות הברית. מחוץ יש את הקודש עם שולחן בצפון ומנורה בדרום. כל זה מוקף חצר שבה מזבח תחת כיפת הרקיע. ארבעה דברים חסרים פה והם כתובים בפרשת "תצווה". אין כיור לרחיצת ידים של הכהנים, אין מזבח הקטורת, אין כהנים ואין בגדי כהונה שחשובים בעשיית רושם על מי שמושפע מהדמיון. אצל משה המפגש הוא ללא מתווכים, ללא צורך בבגדים מיוחדים ואף ללא צורך ברחיצת ידים ורגלים כי משה תמיד טהור ויכול להפגש ישירות עם ה'. מה עם מזבח הקטורת?! הוא מפריע בדרך לקודש הקדשים. ביום כיפור הכהן הגדול מקריב קטורת על המזבח בדרכו לקודש הקדשים. מזבח הקטורת מייצר ריח. יש שם השפעה של דמיון והעשן מסתיר קצת את המראה הברור. ממה מורכבת הקטורת? 11 סימנים שנותנים ריח בבעירה. אחד הסמנים הוא חֶלְבְּנָה. החלבנה כשנשרף נותן ריח רע אך בצירוף האחרים נותן ריח טוב. התלמוד אומר שהחלבנה היא נציגת הרשעים שחייבים לבוא כחלק מהקהל. כלומר, מניחים שיש רשעים שחוטאים. אצל משה אין קטורת ואין רשעים. אין מציאות כזאת. בסוף פרשת " תצווה" פרק ל, פסוק א: "ועשית מזבח מקטר קטורת... (ל,י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם--קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַה'". יש כאן איזכור ראשון בתורה של יום הכיפורים והוא מיוחס לאהרון. אצל משה אין צורך ביום כיפור כי אין חטא. יש מחלוקת אצל חכמים אם בעתיד יתבטל יום הכיפורים. המהר"ל מפראג אומר כי ליום הכיפורים אין מקום בעולם ללא חטא. מי שאומר שיום הכיפורים לא יתבטל, זה משום, שגם אז עוד יהיו חטאים.

"דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר (פרק יב, ג)". רש"י שואל וכי אהרון מדבר והרי משה מדבר, אלא שהם שואלים זה את זה ועונים ומתוך דו-השיח יוצאת התורה מבין שניהם ומגיעה לעם ישראל. לעומת זאת כאן יש הפרדה בין תורת משה ותורת אהרון. האם זה לא יכול לגרום למשבר? זה עלול... ואכן נוצר משבר חטא העגל, שנבע מההפרדה בין משה ואהרון.

הפרשיות מחולקות לפרשיות של תורת משה ופרשיות של תורת אהרון:

פרשת בא – תורת משה. משה הוא המוציא את ישראל ממצרים. יש פה כיוון של פעולת ה' מלמעלה למטה.

פרשת בשלח – תורת אהרון. השירה היא התעוררות העם מלמטה למעלה. גם פרשת המָן מראה כי העם החליט מעצמו לקחת פי שניים לקראת שבת.

פרשת יתרו – תורת משה. התורה ניתנת ע"י משה מן השמים באופן הגורם לחשש של העם מלשמוע את דבר ה' באופן ישיר.

פרשת משפטים – תורת אהרון. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. רש"י מסביר: הנח אותם לפניהם כ"שולחן ערוך"; צריך לתת את זה בצרה ידידותית למשתמש.

פרשת תרומה – פרשת משה. אהרון לא מופיע כלל בפרשה. המשכן המתואר בפרשת תרומה הוא משכן משה שבו אין את האביזרים הנדרשים לכפרה על החטא. בנוסף, אין התייחסות לכהנים.

פרשת תצווה – תורת אהרון. יש הסבר על כלי המשכן השייכים לכפרת החטא ויש התייחסות לעבודת הכהנים. משה לא מוזכר כלל בפרשה.

פרשת כי תישא – פרשת המשבר הנובע מהנתק שבין תורת משה ותורת אהרון. משה מקבל תורה על הר סיני ואהרון נשאר עם העם. הנתק גורם לחטא העגל ושבירת הלוחות.

המסקנה המתבקשת: יש לאחד את תורת משה עם תורת אהרון כדי שלא יוכל להתרחש נתק דומה בעתיד.

פרשת ויקהל – תורת משה עם נופך של תורת אהרון. בפרשת ויקהל שהיא תיאור בנית המשכן על פי משה נאמר" ויקהל משה... אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם". הציווי היה חלק מתורת אהרון בפרשת "תצווה" וכאן משה משתמש בציווי. בנוסף, בפרשה מתוארים גם לבוש אהרון והאביזרים השייכים לתורת אהרון.

פרשת פקודי – תורת אהרון עם נופך של תורת משה. עיקר הפרשה דן בחשבון של בניית המשכן. החשבון נחוץ מפני חשד בעוסקים במלאכה וזה מתאים לתורת אהרון. אך הפרשה פותחת בביטוי- "על פי ה' ביד משה".

פרשת ויקרא – תורת משה עם נופך של תורת אהרון. הפרשה מתחילה: "ויקרא אל משה". בהמשך מופיעים קרבנות נדבה שמביא הצדיק על מנת להתקרב אל ה' והם עולה, מנחה ושלמים. לאחר מכן יש הנחיות לגבי קרבן החטאת והאשם שנועדו לכפרת החוטא.

פרשת צו – תורת אהרון עם נופך של תורת משה. הפרשה פותחת: "צו את אהרון". סדר הקרבנות שונה מאשר בפרשת ויקרא וקרבן השלמים בא לאחר החטאת והאשם. כביכול אומרים לחוטא, קודם כפר על חטאך ורק אחר כך הבא שלמים. בפרק ח' משה חונך את אהרון בעבודת המשכן ובכך נוצר האיחוד בין התורות.

פרשת שמיני – איחוד התורות. משה חונך את אהרון ובניו ובכך נוצר איחוד של התורות על מנת שלא יגרם יותר נתק כפי שקרה בחטא העגל.

מה המצב היום? באופן כללי אנו פועלים לפי תורת משה אך כ"הוראת שעה" של נביא ניתן לחרוג מתורת משה. יש להבין שהחריגה מתורת משה על פי נביא היא בעצמה חלק מתורת משה ולכן מותרת.

אין נבואה היום אז צריך לשאול את הנביא האחרון מה לעשות. מלאכי היה הנביא האחרון ובסוף נבואתו (פרק ג, פס' כב-כג) הוא אומר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". הוא מבהיר כי בזמן הפסקת הנבואה יש לשמור את תורת משה בלבד ולא תורת אהרון. אם כן מה נעשה עם קירוב הלבבות של החוטאים? הנביא מוסיף עוד פסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". לפני יום הדין תחזור הנבואה ויהיה קירוב לבבות ותינתן אפשרות לחוטאים לתקן את חטאם על פי תורת אהרון כדי שיוכלו לעמוד בדין.

למרות שאנו פועלים לפי תורת משה אומר הילל הזקן: "הוה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". יש לנו את תורת משה אך בתחום המידות אנו נדרשים למידותיו של אהרון.

בתקופת הגאולה החלו אכן, לחזור תורת אהרון. המדובר בתורת הרב קוק. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר: "הנני רואה את אור אליהו עולה. וזאת כיוון שתורת הרב קוק נועדה להסביר איך" להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כשהרב צבי יהודה קוק היה קורא את המשפט הזה בספר "אורות", היה מצביע על עצמו ואומר, אני רואה.

סיכום ההבדל בין תורת משה ותורת אהרו - פרשיות תרומה ותצווה:

נושא

מקדש משה

מקדש אהרון

מטרה

מפגש עם ה'. שיא המפגש הוא בדיבור ה' אל משה.

לכפר על עוונות. להחזיר את האדם למצבו טרם החטא.

פרשה

תרומה.

בפרשה זו אין התייחסות אל אהרון. גם בנושאים שהיה שייך להזכירו כמו הוספת הלחם על השולחן, העלימו את שמו.

תצווה

משה לא מוזכר בפרשה אלא מוסתר. ואתה תצווה – זה משה אך לא כתוב וידבר ה' אל משה לאמור. וכך בכל הפרשה.

נתינת הדברים ע"י עם ישראל

תרומה

ציווי

מה יש?

ארון, מזבח העולה, מנורה ושולחן

מזבח הקטורת, כיור, בגדי כהנים

מה שולט?

השכל

הדמיון – קדושת ההוד מי שנשלט ע"י הדמיון זקוק לדמיון של קודש.

מי נכנס ומתי?

משה (ומי שדרגתו כמשה) ללא הגבלה וללא בגדי כהונה.

אהרון אחת לשנה, כהנים לקודש וישראל עד הקודש. לפי נהלים ולפי הגבלות וכללים.

חטא?

אין חטא. אדם חוטא רק אם נכנסה בו רוח שטות. אם השכל שולט אז אין חטא

אדם הוא חלש ועשוי לחטוא. צריך להכין לו אופציה לחזרה בתשובה.

התגלות ה'

קיימת. ונועדתי לך שמה מבין הכרובים.

תפקיד הקרבנות

להתקרב אל ה'. עולה או שלמים, קרבן פסח, ביכורים.

לכפר על חטאים, אשם וחטאת.

המקום החשוב ביותר

קודש הקודשים – מקום הדיבור אל משה.

המזבח. מקום הקרבנות. גם הוא מכונה קודש קדשים.

לקרבנות יש שני תפקידים. אחד לקרב את האדם לה' והשני לכפרה.

כלל לעומת פרט

משה הוא מלך. מצוות המלך הראשית היא ב"הקהל", שזו מצווה לכלל הציבור. הכהן הגדול נותן למלך את ספר התורה לקריאה מה שמעיד שהמלך במעמד גבוה יותר

יומו הגדול של הכהן הגדול הוא "יום הכיפורים". המעשה הראשון הוא הקרבת קרבן חטאת פרטי מכספו של הכהן הגדול. רק לאחר הכפרה האישית הוא יכול לכפר על שאר בני ישראל כך שעיקר היום הוא הכפרה הפרטית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)