הרב אורי שרקי

ויקהל - שבת ומקדש

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




השבת נקרא את פרשת ויקהל, המכניסה אותנו לבנין המשכן בפועל. המשכן התיאורטי - נצטוינו עליו בפרשיות תרומה ותצוה, ואילו בפרשה זו אנו נגשים בפועל ממש, להשכנת השכינה בתחתונים.

פרשתנו קושרת במפורש את בניית המשכן בהלכות שבת. נאמר בתחילת הפרשה: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תֵּעָשֶה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת'. (שמות לה א-ב), ורק לאחר מכן, משה מצווה על תרומת המשכן. הקשר בין שני המושגים דורש כאן בירור. שהרי בנין המשכן אינו דוחה את השבת, ואילו עבודת המשכן - עבודת המקדש דוחה את השבת.

יש כאן צורך לחזור לעניינו של יום השבת, כדי להבין את קשרו עם ענין המשכן. בפרשת בראשית נאמר בתורה בסוף כל יום ויום מימי הבריאה 'ויהי ערב ויהי בקר יום' פלוני. כשבכל יום ויום ישנו ציווי של הבורא, כגון למשל: ביום הראשון 'ויאמר א-להים יהי אור' (בראשית א ג), ולאחר מכן יישום 'ויהי אור' (שם) ולאחר מכן משפט 'וירא א-להים את האור כי טוב' (פסוק ד), ובסוף סיכום 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד' (פסוק ה). וכן ביום השני 'יהי רקיע' (פסוק ו), וכן ביום השלישי, וכן ביום הרביעי ובחמישי ובשישי. כשהתורה מגיעה אל היום השביעי, היינו מצפים למצוא בסוף היום השביעי, פסוק: 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'. פסוק כזה אינו קיים. זה בא ללמד אותנו, שלפי דעת התורה, כל ההיסטוריה האנושית כולה נתונה בתוך היום השביעי. היום השביעי של הבריאה טרם נסתיים. זהו העידן שבו האדם פועל בזמן שבורא העולם מסלק את התערבותו הבלתי אמצעית בבריאה ונותן לאדם להשלים אותה.

עבודת האדם מתוארת בתורה בכינוי קדושה. 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו...' (ויקרא יט ב), ואומר הרמב"ם בשורשיו בתחילת ספר המצוות, ש'קדושים תהיו' זו בעצם כל התורה כולה. אם כן המשימה של היום השביעי היא - להביא למצב של קדושה, ויבוא יום שיהיה כתוב בתורה 'וַיִהיוּ קדושים, וירא א-להים כי טוב, ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'. ואז יחל היום השמיני, שאנחנו קוראים לו באופן כללי העולם הבא.

שגרירות של העולם הבא, יש בעולם הזה - זהו המקדש. המקדש הוא שגרירות של היום השמיני בתוך עולמנו שהוא היום השביעי. כי הרי זאת היא הנקודה הגאוגרפית היחידה, שבה יש אפשרות של פגישה בין הבורא לנברא. לכן בעצם כל מהלך ההיסטוריה כולה, הוא מעין התקדמות לקראת עולם שכולו מקדש. לכן כל השלושים ותשע המלאכות שבונות את העולם - את העולם הזה, הן הכנה למקדש. לכן אינן דוחות את השבת שהוא מעין עולם הבא. מה שאין כן עבודת המקדש עצמה, היא כבר בשעה שאנחנו נכנסים אל תוככי היום השמיני, כשאנחנו כבר חיים במעין עולם הבא ממש. לכן אפשר להבין מדוע עבודת היום השביעי נדחית ביום הזה, על ידי עבודת המקדש כיוון שאנחנו נמצאים בקטגוריה של מציאות, שהיא מעבר למהלכי ההיסטוריה. לכן התורה קשרה את מצות השבת למצות המקדש.

בשבוע הבא, אנחנו נראה בפרשת פקודי, כיצד הושלמה כל הבריאה כולה על ידי בנין המקדש, שנזכה לחידושו ולבניינו במהרה בימינו אמן.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)