הרב אורי שרקי

קדושים - כלל גדול ("ואהבת לרעך כמוך")

אייר תשע"ז




הכתוב בפרשתנו, הוא הפסוק העיקרי בכל התורה כולה: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' (ויקרא יט יח). אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים ב, יב), ולכן יש להתבונן במיוחד בכתוב הזה.

'ואהבת לרעך' - הביטוי המקובל בעברית הוא 'לאהוב את', לא לאהוב ל...'. כגון: 'ואהבתם את הגר' (דברים י יט), 'ואהבת את ה' א-להיך' (שם ו ה). ואהבת את - פרושו לאהוב בלב, רגש האהבה, שכולנו מכירים. לעומת זה 'לאהוב ל' הכוונה היא לאהוב גם במעשים. לאהוב במעשים הוא דבר הרבה יותר קשה. יש להבין על פי זה את ההלכה האומרת ש'ואהבת לרעך' הוא דוקא כלפי ישראל. נשאלת השאלה: וכי אין ענין לאהוב את אומות העולם? וכי אין ענין להתאחד בקשרי אהבה עם כל הגוים כולם? הלא נאמר: 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו: (תהלים קה, א), אם לא אכפת לנו מאומות העולם, כיצד נספר להם את שמו של הקב"ה?! אלא בודאי שאהבת אומות העולם הוא דבר גדול בעיני חכמי ישראל, עד כדי כך שכתב רבינו חיים ויטל, תלמידו המובהק של האר"י בספרו 'שערי קדושה', שאחד מהתנאים להשגת רוח הקודש הוא לאהוב את כל הבריות, ואפילו גויים, ואם כן ברור שמגמת התורה היא אהבת כל אדם.

אלא שכאן אנו רואים את רצינותה של ההלכה. הלכה איננה רק הצהרת עקרונות מוסרית. הלכה זה ציווי שיכול כל יהודי לקיים בכל מקום ובכל זמן. והלא במהלך ההיסטוריה אנחנו הרבה פעמים בעימות עם אומות העולם, ולכן אין זה מציאותי לדרוש מכל אחד מישראל לאהוב כל גוי בכל מצב שהוא, שאם לא כן כלל ישראל יכנס לסכנה. לכן התורה השאירה בכוונה את התחום של אהבת אומות העולם לשיקול דעתם של חכמי ישראל, ולשיקול דעתם של בני ישראל במהלך הדורות. לא מפני זלזול באהבת אומות העולם, אלא אדרבא מתוך היחס הרציני שיש לנו לאהבת כל הנברא בצלם מתוך כך נקבע החיוב ההלכתי רק כלפי ישראל, וכמידת חסידות כלפי אומות העולם.

מרבים להביא את המדרש שבו נחלקו שלושה מהתנאים: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא ש'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: ש'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב') היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד). יש לומר שבעצם שלושתם לדבר אחד כיוונו. התורה מצפה מאיתנו להתייחס בקשרי אהבה אל זולתנו. הזולת המוחלט הוא רבש"ע. ולכן היה מקום לומר שהאדם ייבחן בעיקר על יחסו בין אדם למקום - 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. אלא שלא כל אדם מסוגל ליחס ישיר אל הבורא, לכן התורה נתנה כתחליף את רעך - האדם, 'ואהבת לרעך כמוך' - בין אדם לחבירו. ויש מי שיאמר שבעצם אפשר גם בתוך עצמו של אדם לגלות את שם ה', ולכן בין אדם לעצמו - 'זה ספר תולדות אדם' - הוא כלל גדול ממנו.

הדברים מכוונים גם לשלבים שונים בהיסטוריה. בראשיתה של האנושות, האדם הראשון נדרש לאהבת ה'. כי הרי לא היו לו שאר בני אדם לאהוב אותם. במהלך ההיסטוריה האדם נתבע לאהוב את חבריו, ובאחרית הימים כאשר לא ילמדו איש את רעהו לדעה את ה' כי כולם ידעו אותו מגדולם ועד קטנם, אז ידע האדם את ה' מתוך היחס האמיתי בין האדם לעצמו. כך גם נרמז בכתוב: 'ואהבת לרעך - זה בין אדם לחברו, כמוך - בין אדם לעצמו, אני ה' - בין אדם למקום.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)