הרב אורי שרקי

בהעלתך - ההתיחסות אל היופי

סיכום השיעור - עוד לא עבר את הגהת הרב




בפרשת בהעלותך, ישנו תאור מפורט של המנורה, שבמקדש. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח ב). יש במנורה ללא שום ספק ממד אסתטי. היא בנויה באופן שתמצא חן: בכפתוריה, גביעיה פרחיה. הדבר מביא אותנו כמובן לברור, בדבר משמעותה של האסתטיקה ביהדות - ההתיחסות אל היופי בתורת ישראל בכלל.

ישנם מאמרים מסוימים בדברי רבותינו, שנראים כמבטלים את ערכו של היופי. אף רואים בו לפעמים, יסוד שיכול להפריע לעבודת ה'. למשל מצאנו בדברי חכמים: "כל שלקה בגופו מפני חכמתו סימן יפה לו, כל שלקה בחכמתו מפני גופו סימן רע לו" (תוספתא ברכות פ"ג מ"ד). מסופר גם על אחד מחכמי ישראל, שהיה מכוער ביותר, ואמרה עליו בתו של הקיסר "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער" (תענית ז.). שאל אותה: באיזה כלים אביה מניח את היין? אמרה לו: בכלי חרס. אמר: בוודאי שראוי להניח בכלי זהב. הלכה ושפכה את כל היין לתוך כלי זהב והתקלקל. אמר לה: הנה אותו דבר. כשהכלי נאה מבחוץ התוכן מתקלקל. לכן מן הראוי שחכמים יהיו מכוערים. עד כדי כך התלמוד בחוש הומור שואל: והלא מצאנו חכמים יפים?! ואומר בחוש הומור רב: אם הם היו מכוערים הם היו עוד יותר חכמים. וידוע גם בברכת קריאת שמע "אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד… ויפה". היפה הוא הקצה השני של האמת. כביכול רוצים לומר שהדבר יכול להיות או אמת או יפה. ובכלל מצאנו שהיהודים מרוחקים מרגש אסתטי. על כל פנים במשך אלפיים שנות גלותינו מעטים היו מבני ישראל שהקדישו ליופי תשומת לב.

הדבר שונה מאד מהאווירה השוררת בתנ"ך, בו נאמר: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג יז), ישנה הקפדה בהלכה על כך שהמלך והנשיא יראו יפים. וגם הציון שמצאנו בתנ"ך בכמה מקומות שהצדיקות יפות היו: יפות תואר ויפות מראה. (רחל - בראשית כט יז, אסתר - אסתר ב ז), והציון הזה איננו לשוא. וכן מצאנו בהגדת התלמוד (ברכות ה:) שפעם ר' יוחנן היה, חולה ונכנס ר' אלעזר לבקרו. ר' אלעזר התחיל לבכות. שאל אותו ר' יוחנן על מה יש לך לבכות? אם על תורה שלא למדת "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ואם מפני שלא זכית לנכסים? "לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות". וכן הלאה וכן הלאה, ר' יוחנן ניחם אותו. אמר לו ר' אלעזר אני בוכה "להאי שופרא דבלי בעפרא". ר' יוחנן היה אדם יפה ביותר. ור' אלעזר בכה על זה שיפיו של ר' יוחנן עתיד לבלות בעפר. אמר לו ר' יוחנן: על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם. אם כן דבר זה מתמיה ביותר, שדוקא על יופיו של ר' יוחנן יש לבכות יותר מעל כל דבר?!

מסביר שם המהרש"א, משום שר' יוחנן היה שארית התפארת של ירושלים של תקופת הבית. הוא נולד עדיין סמוך לחורבן, ועדיין משהו מיופייה של האומה, בשעת השראת שכינה נשאר בו. הוא היה העדות האחרונה לאחדות בין הקודש לבין היופי, ובמותו באמת הגלות כבר גלות שלימה ומוחלטת. על כן היה ראוי לבכות.

נמצאנו למדים, שהדבר תלוי בזמן. בזמן שישראל על אדמתם והשנים כתיקונם, אדרבא - הקודש מופיע ביופי. כי היופי הוא היופי שלנו, ארץ ישראל היא הארץ שלנו, והטבע הוא הטבע שלנו. משעה שגלינו מארצנו וגלתה שכינה, הרי האסתטיקה שייכת אל אומות העולם. ככל שאנחנו מתרחקים ממנה יותר - כך טוב לנו יותר. אבל המצב הזה הוא זמני, באמת מצאנו כבר במשנה הלכות של איכות הסביבה, שעליהן אמרו הפוסקים: שכל ההלכות האלו שבאות להגן על יופייה של העיר, לא נאמרו אלא בארץ ישראל. מה שאין כן חוצה לארץ - הלואי ותתנבל בעיני יושביה. אבל ברוך ה' בימינו שהחלה כבר הגאולה הרי אנו רואים שרגש היופי חוזר אל האומה. הספרות מתרחבת וגם בני ישראל נהיים יפים יותר.

אשרינו שזכינו לכך.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)