הרב אורי שרקי

שלח לך - בכיה לדורות

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בפרשתנו פרשת 'שלח לך אנשים', מופיע החטא המפורסם - חטא המרגלים. נאמר עליו בתלמוד, שמה שנאמר בפרשתנו: "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד א) - היה ליל תשעה באב, "אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד:). נשאלת השאלה מה כוונת המדרש הזה? שהרי הקב"ה אינו סתם נוקם ונוטר?! ובוודאי שבבכיה לדורות שנקבעה בתשעה באב, ישנו כמין תיקון לחטא המרגלים, ועלינו כאן לברר מה היה חששם של המרגלים שהביא את אותם הצדיקים לחטוא, ואיך תשעה באב בא לתקן?

נאמר בפרשת ואתחנן: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם" (דברים ד כה). חששם של המרגלים היה, שאם עם ישראל ייקבע בארציות, ישתרש באדמה, הרי יתישן בארץ. תחושת ההתישנות בארץ של השייכות הטבעית אל האדמה, גורמת גם להשחתה. ברגע שאדם סובר ששייכותו לאדמה היא שייכות טבעית, הרי הוא עושה גם "פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' א-להיך להכעיסו" (שם). כן היה בכל ההיסטוריה, בכל העמים, שכאשר נושנו בארצם - התיישנו בארצם, בטלו מן העולם, מפני שחברתם הושחתה לחלוטין, וכבר לא הייתה להם תקומה לפני אויביהם. לכן חששו גם המרגלים שדבר כזה חלילה יקרה לעם ישראל. אמר להם הקב"ה: אין לכם מה לדאוג. ישנו שסתום ביטחון, המונע את ההתיישנות של עם ישראל בארץ - והוא הגלות. ממשיכה תורה בפרשת ואתחנן לאמור: "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן ימים עליה" (שם פס' כו) כי אם לא - "השמד תשמדון" חס וחלילה. לכן סדרה התורה שאנחנו נגלה אם נצטרך, עוד לפני שאנחנו נספיק להשחית את דרכנו לחלוטין. לכן אין למרגלים ממה לפחד, ישנו ויסות פנימי להיסטוריה היהודית, המונע השחתה גמורה של כנסת ישראל. אמנם דרך ייסורים, אבל ייסורים אלה - הם המבטיחים את קיומנו הנצחי כאומה.

מכאן יוצא, שהיחס שלנו לאדמתנו שונה מהיחס של כל אומה ולשון. כל עם משריש שורשים באדמתו, ורואה באדמה שלו את אימו. יש אפילו ביטוי "אמא אדמה", שהוא מתורגם מלועזית. ואילו בהיסטוריה הישראלית, הדברים הפוכים הם. אמנו היא מצרים, ואסור לאומה לשוב למצרים. נולדנו מחוץ לאדמתנו, ועל מנת למנוע תסביך אדיפוס קולקטיבי - איזו מן השתעבדות לטבעיות של האדמה - אסרה התורה לשוב אל ארצנו המקורית (רמב"ם, מלכים ה יז). אלא אדרבא עלינו להידבק באהבה בארץ חדשה, בארץ שהיא לנו כבת זוג. בזה נבדל היחס שלנו אל אדמה, מיחס האומות. כל האומות רואים באדמתם אמא, ואילו אנו רואים באופן קולקטיבי באדמתנו בת זוג. על זה נאמר: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך" (ישעיה סב ה). היחס בין בני זוג הוא יחס שבנוי על חוזה מוסרי. אפשר חלילה להתגרש, וגם כאשר מחוברים באהבה, זה מפני שהרצון הוא כך, מפני שהשכל מורה כך. כמו כן גם יחסינו אל אדמתנו הוא יחס של בגרות, אין לנו מה לחשוש מיחסינו אל אדמתנו, הרי הוא ביטוי לבגרות הנפש של האומה. ברגע שאנו חוזרים להתנהג כילדים הרי שאדמתנו מגרשת אותנו. לפעמים הסיבוכים הם ארוכים מאד, אחרי אלפיים שנה של גרוש, סוף סוף הסכימה ארצנו לקבל אותנו. כנראה שהגענו אחרי שנים רבות, לידי מצב, שבו הוכחנו את בגרותנו הנפשית כאומה ואנו ראויים סוף סוף לאדמתנו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)