הרב אורי שרקי

ליום העצמאות ה-63

א' באייר תשע"א

סיכום שיעור בקהילת רמת אשכול - עוד לא עבר את עריכת הרב




במסכת ברכות יש דיון לגבי סוף זמן ק"ש של ערבית – עד חצות. הגמרא שואלת מדוע לא עד עמוד השחר, ועונה להרחיק את האדם מן העברה. והגמרא מוסיפה שעשו סייג כדי שלא יבוא אדם מן השדה בערב ויאמר אלך קמעא, ואוכל קמעא, ואח"כ יקרא ק"ש ויתפלל, וחוטפתו שינה וישן כל הלילה. ולכן קורא, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה. לקרות – היינו ללמוד תנ"ך; לשנות – משנה. וכנראה שהתנא לא ידע שאסור ללמוד מקרא בלילה...

ר' יוחנן וריב"ל חלקו אם קודם כל ק"ש או קודם כל תפילה. ולר' יוחנן 'איזהו בן העוה"ב הסומך גאולה לתפילה של ערבית'.

לכאורה א"כ ריב"ל איננו בן העוה"ב? והרי בסנהדרין מסופר על ריב"ל שפגש את אליהו הנביא בפתח המערה של רשב"י, ושואל 'אתינא לעלמא דאתי'? והוא כנראה מוטרד מר' יוחנן....

ריב"ל מ"מ חולק וסובר שתפילות באמצע תקנום, וכל ג' התפילות באמצע של ק"ש.

מה פירוש הדבר לסמוך גאולה לתפילה? זו הלכה של סדרי התפילה, שנהיית לכאורה עניין תיאולוגי: מי שאינו עושה כן הוא לא בן העוה"ב! ובכלל, גאולה היא זכר ליצ"מ – מדוע צריך לומר פעמיים את הגאולה, ומדוע צריך להוסיף 'גאל ישראל' אם כבר אמרתי פרשה ג' של ק"ש?

פרעה אמנם קם בלילה ואומר 'קומו צאו מתוך עמי', והיא שחרור – וא"כ הגאולה התחילה כבר מהלילה. השלב הראשון היה העצמאות הפוליטית, והשלב השני, בפועל, היה ביום. הרעק"א אכן מפנה לברכות ט' שם אמרו שנגאלו בלילה ויצאו ביום, ונחלקו וכו' והתחילה להם גאולה מבערב. יש אפוא הבחנה בין התחלת גאולה לבין הגאולה.

בלילה הייתה 'הצהרת פרעה' שהיא ההצהרה של הגויים שאנו רשאים להיות עצמאיים, ובבוקר יש 'גאל ישראל' שני על היציאה.

נחזור לביטוי 'סמיכת גאולה לתפילה'. בימי התנאים לא סמכו: היה עומד בראש האילן וכו' והגיע זמן המקרא, קורא; הרמב"ם מגדיר את זמן ק"ש כ'עשירית שעה'. ואז כשרואה את השמש עולה, יורד ומתפלל. משמע להדיא שלא סומכים גאולה לתפילה. רק בזמן האמוראים התחילו להקפיד על זה. מדוע?

כשביהמ"ק קיים, כל גוי יודע שכוונת התפילה ברורה: לזה שיש לו מקדש בירושלים. "האלוהים אשר בירושלים", אומר כורש. אבל משחרב- לא יודעים למי: שהרי על ההווה א"א לשבח, ומתפללים למי שבעבר גאל אותך ובעתיד יגאל אותך. העבר והעתיד הופכים להיות משמעותיים, וההווה פחות. ולכן הקפידו להתחיל להתפלל לא סתם לאלוקים, אלא לאלוהי הגאולה. אומר פה ריב"ל שרק בבוקר אבל לא בערב. כשריב"ל רואה אתחלתא דגאולה הוא לא יודע אם זה גאולה, הוא רוצה לחכות עד הבוקר. ר' יוחנן אומר לו, לא נכון, זה כבר התחיל!

הבא"ח בפירושו לסוגיה אומר שנחלקו האם כשמתרחש נס ובידוע שאחריו יהיה נס גדול יותר, האם לקבוע יום שמחה על הנס הראשון או לא. ר' יוחנן אפוא רוצה לקבוע יו"ט כבר מהצהרת בלפור!

הגמרא שואלת במאי קמיפלגי, ואומרת אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא. ומתברר ששניהם מסכימים שבערב זה רק אתחלתא, אלא שחלקו אם לתקן על זה או לא. וגם המקורות שלהם זהים, וכ"א חולק אם לסמוך למיטה או לא. מה א"כ גורם לר' יוחנן לפרש את אותו פסוק בשונה מריב"ל?

יש להם שורש נשמה שונה. ריב"ל מסתפק כשהוא רואה ור' יוחנן לא. ר' יוחנן במקום לומר בצורה סתמית שיש לסמוך גאולה לתפילה, אומר בצורה 'פרובוקטיבית' שמי שלא עושה כן אינו בן עוה"ב. מדוע? הרי ריב"ל הוא אחד מהעשרה שנכנסו לג"ע בחייהם, ובוודאי שיש לו חלק לעוה"ב (וגם לא גרע מכל ישראל...). אבל יש הבדל בין מי שיש לו חלק לעוה"ב לבין מי שהוא 'בן עוה"ב'. בן עוה"ב זה סימן שיש לו חלק לעוה"ז. יש צדיקים וטובים שמרגישים בבית בעוה"ז, ורק יודעים שיש להם חלק בעוה"ב. העוה"ב היא רק 'פנסיה' עבורם. אבל יש מי ששייך לעוה"ב מצד טבע נשמתו, ויש להם חלק לעוה"ז. אחד הסממנים, אומרת הגמ' בתענית, היא אם יש לו חוש הומור. ר' ברוקא היה אח של אחד האמוראים, והיה לו גילוי אליהו ברחוב. שואל את אליהו האם יש פה מישהו בן העוה"ב, ועונה לו שלא. וכשנכנסו שניים אחרים לשוק, אמר לו שהם בני עוה"ב; ובדק ואמרו שהם משמחים עצובים.

שהרי מי שצוחק בעוה"ז הוא או ציני כישמעאל, או שרואה את העתיד [1]. ר' יוחנן אפוא הוא בן העוה"ב, ושורש נשמתו משם, ולכן הוא רואה את העתיד. וכל ויכוח סביב הציונות הוא עקר, שכן מדובר בשורש נשמה שונה.

הגרי"מ חרל"פ היה בעל שורש נשמה חרדי, אבל הוא היה כה הגון אינטלקטואלית עד שקיבל ע"ע שהרב קוק צודק, למרות שורש נשמתו [2]. אבל לא כולם כאלה, ולכן חבל על הזמן בוויכוחים.

בתענית כתוב שאמר הקב"ה שלא ייכנס לירושלים של מעלה עד שייכנסו לירושלים של מטה. ובזוהר הלשון 'נשבע'. חכמי הקבלה אמרו שירושלים של מעלה זה נשמות, בעלות השגה מיוחדת באלוהות. הם לא יופיעו בעולם עד שלא יופיעו ישראל בירושלים של מטה. ומאז מלחמת ששת הימים יש בעולם נשמות גדולות שלא היו מקודם.

בסנהדרין צד יש הלכה שמחייבת לומר הלל כשנגאלים (וכן בפסחים קיז). הגמרא אומרת שנביאים שביניהם תיקנו דהיינו משה אהרון ומרים (שכן 'ויאמרו לאמור' וע"ע שמות רבה כג) – וא"כ הלל ביוה"ע הוא תקנת משה! וכן בר"ת ובאב"ע.

חזקיהו היה מלך תחת מנדט אשורי, והיה מעלה מס. הוא הפסיק מלשלם מס, סנחריב בא ומשתלט על כל מצודות יהודה, וצר על ירושלים. האויב למטה מהחלון של ארמונו. חזקיהו הולך לביהמ"ק, מתפלל, והולך לישון. ואז יש מגפה, ויהודה חוזרת לעצמאותה. אומר לו ישעיהו שצריך לומר הלל, ועונה לו 'זמרו לו כי גאות עשה'. מדוע לא רצה לומר? הגמרא אומרת שביקשו לעשותו משיח, אלא שלא אמר שירה. מדוע הוא לא רוצה לומר הלל?

הדברים האלה עומדים בסתירה לפסחים קיז, כשהגמרא שם אומרת שחזקיהו הוא אחד מאלה שתיקנו הלל. אלא שיש הבדל בין הלל לבין שירה. הוא אומר הלל, כי כך תיקנו ברבנות, אבל לא אומר שירה. הוא מלך צדיק, נעשה לו נס, הביא לעצמאות, ואפילו אמר הלל, אבל עצם זה שלא אומרו בכל ליבו מספיק כדי שלא יהיה משיח.

לשם מה יש משיח? לתקן עד אדה"ר. החטא הראשון הוא אכילה מעץ הדעת, והשני הוא כפירה בטובה. כשיש שני חטאים, תמיד הראשון הוא לא עיקר, שהרי עליו הוא שוגג. א"כ עיקר העניין הוא כפיות טובה, ועיקר התיקון הוא הכרת טובה, ולכן חזקיהו מפסיד כה הרבה אז. כשזה ברור כ"א אומר הלל, אבל כאן זה לא ברור, ואז יש שתי כפירות: החילונית אומרת שהפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה. הכפירה החרדית תאמר שבוודאי זה לא הקב"ה אלא הפלמ"ח....

המבחן של האמונה הוא אפוא אם לומר דווקא אז. כל הכפירות זהות, ואומרות אותם דברים...

מדוע לא אמר הלל, הרי היה צדיק? נאמר בזה ג' סברות, ונביא מקורות.

א. דתית – חזקיהו חושב שאם הוא קיבל עצמאות, זה דבר יפה, זה פוליטיקה, זה לא 'תורה', שהרי חזקיהו מעביר את כל תקציבי החקלאות לישיבות. בימיו כל הארץ הייתה שמיר ושית, כי נעץ חרב בביהמ"ד וכו' ובדקו מדן עד ב"ש וכולם ידעו. הוא לא רואה מרוב דתיותו במאורע לאומי ערך דתי.

ב. שמאלנית – בברכות י' ידוע כמי שעושה חשבונות שמיים. הוא קם בבוקר ורואה מתחת חלונו 185,000 גופות. הוא יודע שמעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה [3]...והרי גנאי הוא לישראל שלא אמרו שירה עד שלא עברו את הים, משמע ברור שישראל אומרים שירה ורק המלאכים לא. אבל הוא עושה חשבון שמיא...

ג. לאומית – חזקיהו אומר שסנחריב הרי החריב את מלכות ישראל לפני כמה שנים, ואיך אומר הלל כשגירשו יהודים מבתיהם?

הגמרא מספרת שכשלא רצה לומר הלל מישהו אחר אמר במקומו – הארץ, דכתיב 'מכנף הארץ זמירות שמענו'. הארץ היינו – עמי הארץ! הקב"ה אומר שם בהמשך הגמ' 'רזי לי רזי לי' שאינו רוצה למנות את חזקיהו למשיח. והגמרא אומרת שרק כשיבואו בוזזים ובוזזי בוזזים (בית ראשון ושני) ורק אז יביא. כלומר שרק אחרי חורבן שני בתים, גם אם המנהיג לא יאמר שירה, אבל הארץ תאמר שירה, זה מספיק.

וכנראה שיש לנו זכות גדולה להיות מאותה הארץ שאומרת שירה. וזה מתקן את חטא אדה"ר באמירתנו שירה והלל ביום העצמאות הבעל"ט.




[1] ושלא כדעת הגשש שהעוה"ז מצחיק...

[2] הרב שרקי אמר שיש לומר הלל בלילה וביום, עם שהחיינו.

[3] ואכן יש ביביע אומר סברא שאין לומר הלל כי מתו בה' באייר חללי האויב. אמנם נידחית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)