הרב אורי שרקי

מטות-מסעי - זהות ארץ ישראלית

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרשיותינו "מטות ומסעי" מוציאות אותנו מספר במדבר ומחיי המדבר. אחרי הליכה ארוכה במדבר, בהתנסויות של הגלות, אנו נגמלים מהמדבר וקונים זהות חדשה - את זהותנו הארץ ישראלית. ההכנה הראשונה הדרושה בכניסתנו לארץ - היא 'קדושת הפה והדיבור', זהירות בשמירת מוצא שפתיים, כנאמר בתחילת פרשתנו "איש כי ידור נדר לה' וגו'.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל ג). קדושת הפה מיוחדת לארץ ישראל. והאזהרה מופנית בעיקר אל ראשי המטות בבני ישראל, אל ראשי האומה, שיזהרו לבל ישנו ממוצא פיהם ויקיימו את אשר הבטיחו לשולחיהם. כמו כן עליהם להישמר מניבול פה, ומגסות הרוח, שכן מייצגים הם את עם ה'.

ומתוך רוממות זו של קדושת הפה הישראלי, ניתן להתחיל במשימות הלאומיות שראשית עניינם לנקום את נקמת ה' מאת שונאיו. לקחת את האחריות ההיסטורית על קידוש שם ה' בעולמו, במישור הפוליטי, ולא רק במישור הרוחני בלבד. לשם זה ספרה לנו התורה, את הסיפור המופלא של מלחמת מדין, הבא לתקן את אשר שיחתנו במעשה בנות מדין.

אמנם יחד עם כיבושינו את הארץ, מתחילה דוקא אז פעולתנו האוניברסלית להתגלות, וזהו הפשר של נוכחותם של שנים וחצי שבטים מעבר לירדן מזרחה, בין ארץ כנען לבין ארץ בני עמון, מואב ואדום. בתור חוליה מקשרת בין ישראל לבין העמים.

המדבר הרגיל אותנו לחיי הליכה, לחיים דינמיים, לחיי תנועה. התנועה תמיד מבוטאת בתורה ע"י המספר 6, כנגד ששת ימי המעשה, בהם עבר העולם, השתנות מתמדת, בראשית הבריאה. ואילו המספר המודד את הזמן הוא בדרך כלל בתורה המספר 7. טבעי אם כן הדבר, שמספר מסעי בני ישראל, המבטא את ההליכה האידאלית - יהיה דווקא 42 מסעות. כלומר 6 כפול 7. והשבט שעומד בראש המסע הוא שבט לוי.

אך בארץ ישראל מופיע סדר שונה. השבט העומד במרכז המחנות כבר אינו שבט לוי, השייך במהותו לחיי הנדודים, כי אם שבט בנימין - ה"צבר" הנולד בארץ. האחיזה היא העיקר ולא התנועה. אבל גם במצב שבו האחיזה היא העיקר, יש להיזהר מקביעות יתרה ועקרה, המשכיחה את ה' המוציא אותנו מארץ מצרים. זכר הדינמיות של ימי המדבר חייב להישמר - בדמות ערי הלווים הפזורות בכל ישראל - 42 במספר כמספר מסעי המדבר. אלא שכאן יש להוסיף עליהם עוד 6 ערי מקלט. וגם את גג המזבח בירושלים שאף הוא קולט את הרוצחים בשוגג. סך כל המקומות הקולטים 49 - כלומר 7 כפול 7 - ביטוי לשלמות האחזות הקדושה בקרב הארץ בתחתיות ארץ.

ורמזה לנו התורה בפרשתנו, רמז חשוב בהלכות קליטת רוצחים. רק רוצח בשוגג יכול להיקלט בערי המקלט ובגג המזבח. אבל אם מזיד היה הרוצח, אם הרוצח היה רוצח שפל, שרוצח בכוונה וללא רחם, נאמר עליו בפרשת משפטים "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא יד), ובפרשתנו נאמר בברור עוד יותר גדול: "ולא תקחו כֹּפר לנפש רֹצֵחַ, אשר הוא רשע למות - כי מות יומת. ולא תקחו כֹּפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. ולא תחניפו את הארץ, אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה, כי אם בדם שֹפְכוֹ. ולא תְטַמֵא את הארץ אשר אתם יֹשבִים בה אשר אני שֹכֵן בתוכה, כי אני ה' שֹכֵן בתוך בני ישראל" (במדבר לה לא-לד). אין מקום לרוצחים שפלים בארץ ישראל, זאת היא ארץ של קדושה וטהרה.

יהי רצון שיעקרו רוצחים מארצנו. וישראל יכון לבטח במהרה בימינו אמן.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)