הרב אורי שרקי

מטות - יש עם מי לדבר

"שבת בשבתו", תמוז תשע"ג




הלכות נדרים, הכוללות את אזהרת "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", מלמדות את חומרת קדושת הדיבור. מה שאדם מוציא מפיו, עליו לקיים.

הלכות נדרים מפתיעות עוד יותר. ניתן על ידי דיבור פיו של האדם, לייצר כמין דת פרטית - אישית משלו. יכול אדם להוסיף לעצמו איסורים שלא היו, מצוות לא תעשה שהתורה לא מנתה. כמו כן יכול לחייב אדם את עצמו בחיובים - מצוות עשה שהתורה לא נתנה לו, בדיבור פיו בלבד. יכול הוא אפילו לבטל מצוות עשה: אם יידור מחפץ של מצוה, הוא אסור לקיים את המצווה (רמב"ם נדרים פ"ג הל"ו). מה שאינו יכול לשנות, הן מצוות לא תעשה, שאינו יכול לבטלן.

הדבר מפתיע ביותר, כי המצוות הן מאת ה', ואילו כאן זו מצווה מכוח האדם?! רצתה התורה ללמדנו שהדיבור של האדם איננו רק כשרון טבעי בלבד, אלא המשך מהדיבור של הקב"ה. כל המצוות כולן ניתנו מפי הדיבור ששמענו מפי ה'. והדיבור האנושי שגם הוא חלק א-לוה ממעל, יכול להתחבר אל תורת ה', ולחדש מצוות.

מכאן לסוגיה עמוקה מאד, והיא שהיחס של האדם אל הקב"ה דומה לדיאלוג, זאת שיחה בין הבורא לבין הנברא. יכולנו לחשוב שהמצוות הן כמו חוקים של ההוויה, כמו שחוקי הטבע, הגרביטציה ואחרים, אינם אלא חוקים סתמיים. אבל המצוות הן דבר ה'. למאי נפקא מינא? שבחוק טבעי, אי אפשר להתפשר עמו, החוק הוא חוק, הוא אימפרסונלי (=סתמי) בלתי מתחשב במוסריותו, אי מוסריותו, בתשובתו או בחרטתו של האדם. מכיוון שהמצוות מפי ה' הן, הרי אנחנו עומדים לא בפני משהו - בפני חוק אימפרסונלי, כי אם עומדים בפני מישהו. עם מישהו, אפשר לדבר, להתחרט, להבטיח שלא נעשה יותר, והתשובה מתקבלת. קיימת שיחה בין הבורא לבין הנברא.

כל זה מתקשר אל תפיסת הא-להים ביהדות לעומת התפיסה הפילוסופית, היוונית או אפילו החילונית. הא-להים הוא עבור עם ישראל גם הבורא, מי שנותן את החיים, למרות שלא היה חייב ליתן. כל מעשה הבריאה כולו הוא אקט מוסרי, רצוני, שאיננו נובע מהכרח. לכן כל מערכת היחסים בין העולם לבין ה' הוא כיחס נברא אל בורא, של מישהו שמקבל חיים אל מישהו שנותן חיים, מה שמייסד את כל היחס הזה על המוסר. לעומת זה אצל הגויים הא-להים הוא רק קובע החוק, ואין המוסר מהווה את הנוסחה של הקשר עמו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)