הרב אורי שרקי

נצבים - התשובה בישראל

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרשתנו פרשת ניצבים, היא גם פרשת התשובה, ותמיד נקראת בסמוך לימים נוראים.

תאור פרשת התשובה בתורה הוא כזה: "והיה כי יבאו עליך, כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, וַהֲשֵבֹתָ אל לבבך, בכל הגוים, אשר הדיחך ה' א-להיך שמה: ושבת עד ה' א-להיך, ושמעת בקלו, ככל אשר אנכי מצוך היום…" (דברים ל א-ב). לא נאמר בתאור הזה שאנחנו נשוב לקיים את מצוות ה', רק שנשמע בקולו, והדבר הזה הוא מדויק. לאחר מכן התורה במקום להמשיך בנושא התשובה, ממשיכה ואומרת "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' א-להיך שמה" (שם שם ג). התורה מדברת פתאום על ציונות?! לאחר מכן נאמר בפסוק ח' "ואתה תשוב, ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצותיו, אשר אנכי מצוך היום". אם כן התורה מדברת פעמיים על תשובה, כשבין הפעם הראשונה לפעם השניה מופיעה שיבת ציון.

יש ללמוד מכך, כך מלמד ר' יצחק עראמה, וכך מלמד גם ר' יהודה חי אלקלעי, וכך גם רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהתשובה הראשונה אינה מכוונת לשיבה לקיום המצוות, כי אם לשיבה אל ארץ ישראל. "ושמעת בקולו" - אתה תשמע לקול ה' הקורא לך לשוב אל בריאותך הלאומית. רק, אחרי שיבת ציון, אחרי תהליך ארוך של משברים ועליות בסוף תקיים גם את כל מצוות התורה, ותשוב בתשובה פרטית דתית.

אם כן, הבנו מכאן שיש שני סוגי תשובה: יש תשובה לאומית, שעניינה להשיב את האומה אל עצמה - אל ארצה, והתשובה הפרטית היא אינה אלא תוצאה, של העמקה בערכה של התשובה הלאומית, ולא לעומתה. ומכאן זהירות גדולה צריכה להיות לכל מי שרוצה לשוב אל ה' ולקיים את מצוותיו, שלא מפני כך יחדל בדבקותו בתשובה הכללית, יחדל חס וחלילה מציוניותו. דווקא תשובה פרטית - תשובה אל קיום המצוות, הנובעת מתוך העמקת ערכה של התשובה הלאומית דווקא תשובה כזו מביאה לידי כך שלא ישוב אדם לעולם לכיסלה ולא יחטא עוד.

מיד אחר כך אומרת לנו התורה: "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך" (שם שם ו) - זאת אומרת מכאן והילך כבר אי אפשר לשוב אל החטא, כשם שאחרי מילת הלב כבר אי אפשר להשיב את ערלת הלב. ומכן לימוד גדול בכלל, לגבי ערכם של החיים לגבי ערכו של הטוב וערכו של הרע, שההתמודדות ביניהם מהווה את נושא התשובה. אומרת התורה: "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה": (שם שם יט). אצל המיסטיקאים שבעולם, כשאומרים להם החיים והמוות נתתי לפניך, נטייתם הטבעית היא דווקא לבחור במוות - כלומר דבקות בא-להים מתוך עזיבת העולם הזה. ואילו התורה מחדשת לנו חידוש, לעומת התורות המיסטיות האלה. אומרת "ובחרת בחיים". ומדוע התורה מעדיפה דבקות בה' דרך חיי העולם הזה, ולא דרך עזיבת חיי העולם הזה? מוסיפה התורה: "למען תחיה אתה וזרעך" על מנת שיהיה המשך דבקות הזו בתולדות האנושות "אתה וזרעך". "לאהבה את ה' א-להיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך" (שם שם כ) - כלומר רצון ה' שתאריך ימים דווקא. אבל איפה להאריך ימים? מוסיפה התורה: "לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם" כל מטרת שיבתך בתשובה כל מטרת דבקותך בקב"ה הוא על מנת שתאריך ימים דווקא בארץ ישראל. תתישב בה בכל מלוא רוחב גבולותיה.

שבת שלום ושנה טובה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)