הרב אורי שרקי

וזאת הברכה - משה איש הא-להים

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בחג שמחת תורה, אנו מסיימים את קריאת התורה כולה, בפרשת 'וזאת הברכה'. בפרשת 'וזאת הברכה' מופיע ביטוי מיוחד לגבי משה רבינו, שמצאנו אותו רק בעוד מקום אחד בספר תהלים (צ 1) והוא 'איש הא-להים'. "וזאת הברכה אשר ברך משה 'איש הא-להים' את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג א). איך שלא נפרש את הביטוי, כפי שלמשל פרשו חז"ל (דברים רבה פר' יא), 'חציו למטה איש חציו למעלה א-להים', הרי שהביטוי הזה, בוודאי מראה על מדרגה מיוחדת וגבוהה מאד שהייתה למשה רבנו.

ובכן מה זיכה אותו לאותה מדרגה - להיקרא 'איש הא-להים'? מפרש רבנו ה'אור החיים' (דברים לג א) שהסיבה לכך שמשה נקרא 'איש הא-להים', זה היה דווקא לפני מותו, בזכות הברכה שברך את בני ישראל. שהרי משה מת בחוצה לארץ. הוא מת לפני זמנו, מפני עוונותיהם של ישראל, או למען עם ישראל. אם כן, סיבת מותו זה בני ישראל, ודווקא בשעת מותו, בוודאי שהוא מרגיש יותר את הפגיעה שעשו בני ישראל בו. דווקא באותה שעה שהיתה צריכה להיות לו מרירות רבה על האומה, דווקא שם בחר לברך אותם. זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו, עשתה אותו 'איש הא-להים'. משום שמשה הבין שעליו להיפטר מן העולם, על מנת שעם ישראל ימשיך את ההיסטוריה שלו. בזה קבע משה עיקרון גדול - שהתורה אחרי פטירתו, חודלת מלהיות מרוכזת אצלו בלבד, אלא הופכת להיות נחלה של כל כלל ישראל.

בעצם, זאת כנראה הכוונה של הפסוק בפרשתנו: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד). הכח שהיה למשה לתת לנו את התורה, לצוות לנו את התורה, אותו כח מסר אותו משה בירושה לכל האומה. זה היסוד של התורה שבעל פה. כל עוד היה משה חי, כדי לקבל את התורה יש צורך ללכת אל משה. אין אדם אחר, שיש לו את הסמכות למסור את דבר ה' מלבדו. בשעה שמשה נפטר, אותה סמכות חודלת מלהיות מרוכזת באישיות שלו, והופכת להיות נחלת כל האומה. זהו היסוד והסוד של התורה שבע"פ - כלומר התגלות דבר ה' דרך פיותיהם של ישראל.

זאת כמובן, לעומת האופן שבו העמים קבלו את התורה. הרי נאמר בפרשתנו 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו' (פסוק ב), ופרשו בספרי (וזאת הברכה פס' שמג): 'כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר י"י מסיני בא - זה לשון עברי, וזרח משעיר למו - זה לשון רומי, כלומר לטינית, הופיע מהר פארן - זה לשון ערבי, ואתא מרבבות קדש - זה לשון ארמי', .'מימינו אש דת למו' - שהתורה 'נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה' (ירושלמי שקלים פ"ו הל"א, כה:). אם כן יש פה רמז להתפשטות דבר ה' דרך תורתו אל כל העמים אל כל התרבויות כולם, גם אל דוברי לטינית, וערבית וארמית, ולא רק אל בני ישראל.

שמא יאמר אדם, אם כך מהו הייחוד של האומה הישראלית אם כל העמים כולם יש להם איזו שהיא שייכות בתורה שבכתב? כפי שמצוי היום, שהתנ"ך הוא הספר 'רב-המכר' בכל העולם כולו. על זה אומר משה מיד אחר כך: 'אף חבב עמים כל קדשיו בידך, והם תכו לרגלך, ישא מדברתיך' (פסוק ג) - כלומר למרות שהקב"ה מחבב גם את העמים, בכל זאת יש התייחסות מיוחדת לישראל. משום ש'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. רק באומה הישראלית נמצא הכשרון להפוך את התורה לא רק לאיזו שהיא חוקה רחוקה מן העבר, שמתייחסים אליה בכבוד, כי אם לדבר הממשיך לחיות הממשיך להתפתח דרך האומה.

בעצם המייחד את תורת ישראל - זה הכשרון לייצר תורה שבע"פ, ולא רק תורה שבכתב. מתנה גדולה זו היא הגורמת לנו את השמחה הגדולה של שמחת התורה, המיוחדת לאומה הישראלית בלבד, "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)