קצה הקרחון של מאבק איתנים

הרב אורי שרקי

קצה הקרחון של מאבק איתנים

ל' בניסן תשס"ה

המחשבה שניתן לאורך ימים לנהל מדיניות שתבטא את הקו ה"מתון" בכל צד, בטעות יסודה.

אמנם יתכן שלתקופה מסויימת יעלה בידם של מנהיגים לדחות את ההכרעה מכוח אהבת השקט הנטועה בלבו של כל אדם, או משום שכך האינטרס של המעמד הפוליטי בקונסטלציה נתונה, אך בסופו של דבר יש לזכור שהסכסוך המזרח תיכוני איננו תקלה מצערת בין לוקסמבורג לבלגיה (כי אז היה הסכסוך נפתר לפני ארבעים שנה) כי אם קצה הקרחון של מאבק איתנים בין מרחבים תרבותיים המתמודדים על ההגמוניה התרבותית והרוחנית באנושות כולה.

טחות העיניים הישראלית ("הראש הקטן") מתייחסת אל העובדה שהצדדים המעורבים בסכסוך הם העמים הנוצריים המוסלמים והיהודי, ושהטריטוריה המדוברת היא ארץ ישראל המקראית, כאל קוריוז מקרי, שניתן להתעלם ממנו כשבאים לעסוק בריאל-פוליטיקה. האמת היא אחרת לגמרי.

עובדת קיומה של המדינה העברית בלב המרחב המוסלמי, יחד עם השדים התיאולוגים שהיא מעוררת בעולם הנוצרי-מערבי, אינה יכולה להשאיר את העולם המוסלמי שקט, אפילו אם ננהג בכל הרפיסות הלאומית שניתן להעלות על הדעת כגון בויתור על נחלות אבותינו.

האמת הסוציולוגית הערבית היא שויתור אדם על קברי אבותיו נתפסת על ידם כהודאה בכך שאלו אינם אבותיו, ומתוך כך נשמטת כל זכות יהודית גם על תל אביב. (בתרבות שמית בת אלפי שנים החלטות או"ם בנות חמישים שנה נחשבות כקליפת השום). כל ויתור טריטוריאלי אינו נחשב לביטוי של עוצמה כי אם לביטוי של חולשה המעודד את תקוות חיסולה של מדינת ישראל. כך שבראיה מאקרו-פוליטית לא היה סיכוי לעמדתו של החאג' המתון. לעניות דעתי הפיתרון לסכסוך יבוא כאשר נהיה מוכנים להסיק את המתחייב ממהותו הרוחנית של הסכסוך, מה שידרוש מאתנו רביזיה עמוקה לגבי דמותנו התרבותית. נראה לי כי הבריחה מההתמודדות הזו היא השורש לכל הטעויות המדיניות של מנהיגי ישראל וארה"ב ביחס אל העולם הערבי.