הרב אורי שרקי

האם מושג האמונה נוגד את השכל?

תשע"א




א. אמונה – רק בדבר שהוכח

דבר מקובל הוא שהאמונה היא יסוד החיים הדתיים של האדם. למרות מספר השפעות הדדיות, מושג האמונה שביהדות נבדל באופן מהותי ממושג האמונה שבנצרות – וממילא ממושג האמונה המקובל בעולם המערבי, היות שלנצרות הייתה השפעה מכרעת על התפתחותו. האמונה נתפסת בדרך כלל בתור קבלת תוכן שלא ניתן להוכיחו או אפילו תוכן הסותר את השכל ("אני מאמין למרות שזה אבסורד" או: "בגלל שזה אבסורד"). בניגוד לתפיסה זו מביע רבי יהודה הלוי (משורר, פילוסוף ומקובל, מגדולי יהדות ספרד, 1075-1141) בספרו "הכוזרי" (א, פט): "חלילה לנו מאל שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואהו כנמנע". כלומר: אחד מיסודותיה העיקריים של האמונה היהודית הוא שהאמונה אינה סותרת את השכל. היהודי נדרש להאמין רק בדבר שהוכחה נכונותו – בין שתהיה הוכחה זו שכלית או עובדתית-היסטורית שמתבססת על ניסיון החושים. ניתן לומר שבתפיסה זו מושג האמונה קרוב מאוד למושגים "ידיעה" או "ודאות", ולכן מבחינה התיאולוגיה היהודית "אני מאמין" פירושו "אני יודע".

לאחר שדבר מסוים הוכח כאמת מתפתחת גם חוויה נפשית שנלווית אליו. החוויה הנפשית שנלווית לאמונה לאחר שהתבררה ודאותה היא שייכות ומנוחת הנפש, עד שבמשך הזמן האמונה הופכת להיות דבר מקובל ואף מסורת. אולם יש לזכור כל העת שהיסוד לאמונה הוא ההוכחה הודאית.

האמונה המובחרת ביותר, אם כן, היא זו שמבוררת גם בשכלו של אדם. לכן, אדם שמסוגל לבירור שכלי איננו יכול להסתפק באמונה תמימה, ועליו לחבר את האמונה לשלמות הדעת. אולם בני אדם נבדלים ברמת האינטליגנציה זה מזה, ומשום כך היהדות לא דורשת מכל אדם לברר בירור שכלי את האמונה, והוא יכול להסתפק בידיעה שאמונתו מתבססת על הוכחה.

להגדרה זו יש להוסיף שני דגשים: האחד, לא כל מה שמקובל בציבור הדתי מחייב מבחינת האמונה היהודית, ולכן יש צורך ללמוד באופן רציני את כתבי האמונה היהודית כדי לא לכלול בה דברים שאינם כלולים בה בהכרח. השני, האדם אינו נמדד על פי תוכן האמונות המוצהרות שלו, אלא על פי הערכים שבאים לידי ביטוי מעשי בהתנהגותו.

 

ב. ההתגלות כמקור לחשיבה אלטרנטיבית

בן נח נדרש לקבל על עצמו את האמונה במובנה היהודי.

על מנת לקבל מושג ראשוני על אמונה זו עליו ללמוד ראשית כל היסטוריה – לא רק את ההיסטוריה הפוליטית, הצבאית והכלכלית של האומות, אלא גם ובעיקר את ההיסטוריה של הרעיונות, הדעות והאמונות, ומתוך כך לבחון את התרומה הרוחנית של אמונת היהדות לעולם המחשבה הכללי.

לאחר מכן עליו להתוודע אל המסורת של ההתגלות בהר סיני. אדם שלא שמע על מסורת זו אינו מסוגל לחשוב על אלוהים מתגלה ומשגיח, משום שהוא אינו יכול לפרוץ את המחסום המנטאלי שהטבע מציב בפניו.

חשיבתו של האדם הרגיל יוצאת מתוך ההנחה שהטבע הוא אילם, ולכן הוא יכול להגיע רק עד התובנה שאלוהים הוא השכל הראשון או שהטבע הוא האלוהים; בכל דרכי המחשבה הללו הוא יגלה את העולם, אך לא את בורא עולם. חז"ל מכנים את האדם החי בתודעה זו בשם אפיקורוס: "מה הוא אפיקורוס? האומר שהעולם אבטומטוס", כלומר: העולם פועל מכוח עצמו, אוטומטי. זוהי הנטייה הנורמאלית של אדם החי ופועל בעולם הטבעי.

לכן, מושג ההתגלות הוא נתפס בחשיבה הרגילה כפרדוכסלי, משום שאין נטייה טבעית לנפש לקבל את המחשבה על אלוהות טרנסצנדנטית המצויה מעבר למציאות ואף על פי כן מתעניינת בפרטי הפרטים של התנהגות האדם. האמונה היא אמנם נטייה אנושית רגילה, המוטבעת בנפש האדם, אך אמונה זו איננה בה' אלא דווקא בעבודה זרה, באלילים, משום שעבודה זרה היא יחס עמוק, דתי ורציני אל כוחות הטבע המצויים בתוך העולם ולא מחוצה לו.

ההתגלות במעמד הר סיני פרצה את מעגלי החשיבה הרגילים וכפתה את ההכרה האנושית לחשוב בכיוון שונה. אפשר גם לומר שרוב העיסוק האנושי באלוהות נבדלת נבע מהתפשטות הידיעה על ההתגלות בקרב העמים. לאחר הופעת נביאי ישראל והתפשטות דבריהם בעולם במשך מאות שנים, קמו פילוסופים ומצאו הוכחות שכליות על קיומו של אלוהים טרנסצנדנטי. המטרה של החקירה כבר הועמדה, וכתוצאה מכך גילה השכל נתיבים חדשים שלא יכול היה לדרוך בהם לפני כן. אדם אינו יכול לומר: "הסתכלתי על הטבע וגיליתי את ה'" אם לא שמע מהמסורות הדתיות שיש אפשרות לדבר על 'אדון לעולם'.

מהפסוקים שמתארים את ההתגלות בהר סיני עולה שהיא יצאה לפועל על רקע של ביקורתיות יתרה מצד השומעים. בני ישראל לא קיבלו את שליחותו של משה כדבר המובן מאליו, ודרשו לשמוע את דבר ה' באופן ישיר (שמות יט, ח): "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ: כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". כך גם מודגש בפסוק הבא, בתשובתו של ה': "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". כלומר: יש צורך בהתגלות על מנת שהעם ידע שתורת משה היא אמת. כך גם מפרש רש"י: "שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו". כלומר: השליח איננו אמין כמו המלך, וייתכן שהוא מוסיף או גורע מדבריו. בני ישראל לא היו מוכנים לקבל שום נס בתור ראיה מוחלטת לשליחותו של משה רבינו, ורק כאשר שמעו את קול ה' – השתכנעו. שמיעת קול ה' היא דבר שונה באופן מהותי מכל נס אפשרי, ויש באפשרותה לשכנע גם אדם ספקן.

 

ג. הסיפור המקראי כאמת היסטורית

שאלה נוספת שראויה להישאל היא כיצד ניתן לדעת שהסיפור המקראי כולו לא הומצא?

כאן עלינו להציב שני כללים יסודיים.

האחד: כל סיפור על מאורע מכונן של זהות לאומית הוא אמת.

לדוגמה, כיצד ניתן לדעת שהמהפכה הצרפתית אכן התרחשה? אין צורך להגיע לצרפת ולנתח מסמכים היסטוריים. די לראות את הרושם שהותירה המהפכה באומה הצרפתית ובכל העולם המערבי בכדי להשתכנע שהיא הייתה. כך גם לגבי השואה: אנחנו לא מאמינים שהשואה התרחשה רק בגלל שראינו את התמונות או המסמכים. הראיה העקרונית להתרחשותה של השואה היא הטראומה הקולקטיבית שהותירה את חותמה בעם היהודי. כל מי שמתבונן על העם היהודי מבחוץ יכול להבין שהייתה שואה, משום שאנחנו מתנהגים כפגועי שואה.

נסייג מעט את הכלל ונאמר שיש שני סוגים של סיפור מכונן: יש סיפור מכונן שעוסק בתקופה שבה האומה כבר קיימת, ויש סיפור שעוסק בתקופה שקדמה להיווצרות האומה. רק הסיפור מהסוג הראשון הוא בהכרח אמת עובדתית, משום שלא ניתן להוסיף לאומה שלמה סיפור מכונן שלא התרחש. אולם הסיפור מהסוג השני לא התרחש בהכרח, משום שניתן היה לבדות אותו ולאחר מכן לחזק את האמונה בו באמצעים תעמולתיים. לדוגמה, המיתוס של הקמת העיר אתונה על ידי האלה אתנה הוא סיפור לא מבוסס, מפני שהוא מתרחש מחוץ להיסטוריה היוונית. אולם מלחמת טרויה ודאי התרחשה משום שהיא אירוע מכונן שיצא לפועל אחרי היווצרותה של האומה היוונית. לכן, אילו הייתה התורה ניתנת לאבות ועל סיפור זה היינו מבססים את האמונה בה, היינו יכולים לפקפק בנכונות הסיפור משום שעם ישראל עוד לא הופיע כאומה.

השני: סיפור שאי אפשר לבדותו, הוא אמת.

טיעון זה מובא בפרשת ואתחנן (דברים ד, לב-לב):

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמהוּ".

הכתוב מזמין אותנו להתבונן בסיפורי העמים באשר הם בכל מקום בעולם ולבדוק האם נהיה או נשמע דבר גדול כזה. 'נהיה' פירושו שהיה, כלומר סיפור אמיתי, 'נשמע' פירושו שמסופר, כלומר סיפור שלא התרחש. מהו תוכן החיפוש?

"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".

כלומר: לשווא תנסו לחפש מסורת כלשהי שמדברת על התגלות הבורא – כסיפור היסטורי או מיתולוגי. סיפור כזה לא ניתן גם להמציא, משום שרעיון ההתגלות של הבורא הוא זר לנפש. המחשבה שבורא הכל יצא מעליונותו ויחדור לתוך המציאות כדי לצוות על האדם להתנהג באופן זה ולא באופן אחר היא מחשבה לא נורמטיבית, והיא לא עולה על הדעת אפילו בתור בדיה. לכן אין כל סבירות שאומה שלמה תדבר על התגלות האלוה אליה. ננסח זאת כך: היחידים שמעלים בדעתם שבורא העולם מדבר, הם אלה שאומרים שאיתם הוא דיבר, ומכאן שהם אומרים את האמת.

נמחיש את הטיעון על ידי הסיפור הבא: ילד קטן שגדל בסביבה שכולה דוברת עברית חוזר יום אחד הביתה ואומר שני משפטים ביפנית. ההורים שואלים אותו: מי לימד אותך את המשפטים האלה? והוא מספר שבדרך הביתה הוא פגש שני אנשים עם עיניים מלוכסנות ומצלמה גדולה והם אמרו לו את המשפטים. אין אפשרות שלא נאמין לו, משום שלא ייתכן מקור אחר לידיעות של הילד בנוגע לאנשים ולמשפטים הללו. יש שקרים שאי אפשר להמציאם, ולכן גם לא יספרו אותם. כך גם בנוגע להתגלות: מאז התקופה הפרה-היסטורית ועד היום לא הייתה תרבות שהעלתה על דעתה סיפור של התגלות הבורא. מכאן המרכזיות של תופעת הנבואה בישראל, שכן היא היסוד לכל האמונה כולה.

הפילוסופיה הקדם-סוקראטית יכולה לשמש דוגמה יפה לענייננו: כל הפילוסופים באותה תקופה היו פנתיאיסטים באופנים שונים, ולא הצליחו להתנשא מעבר לגבולות הקוסמוס ולהכיר באלוהות נבדלת. בסיפורי מיתולוגיה אחדים מצאנו אמנם התגלויות של אלים לבני אדם, אך אין מדובר על התגלות של האל הבורא, הנותר נבדל ומופשט, אלא על אלים זוטרים שהנם, בסופו של דבר, חלק מהבריאה. לכן אם יש אומה שלמה המספרת שהיא חוותה מפגש עם מי שנמצא מעבר לעולם היא בהכרח מספרת את האמת, שכן היא לא יכלה להעלות זאת על הדעת מעצמה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)