הרב אורי שרקי

כיצד מתמודדים עם יצר הרע?

תשע"א




א. ארבעה שלבים של התמודדות

חכמים במסכת ברכות (ה, א) דנים בהתמודדות של האדם עם יצר הרע:

"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם', אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודומו סלה'"

השלב הראשון – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – מתאר את המאבק הפשוט והתמידי של האדם מול התביעות המופרזות של היצר. אולם המשך הדברים – "אם נצחו... ואם לאו..." – אינו מובן: הואיל והתנהגותו של האדם תלויה ברצונו בלבד, והוא החליט להכניע את יצר הרע, מדוע שהוא ייכשל? אלא ייתכן שהאדם נכשל משום שהוא אינו מצליח לזהות מהו טוב ומהו רע – יש לו רצון לעשות טוב, אך הוא אינו יודע לסמן את הגבול בין הטוב לרע; לכן עליו להתקדם לשלב השני: "יעסוק בתורה". על ידי לימוד התורה האדם ידע בבירור את הגבול המדויק שבין הטוב לרע, ויוכל להיאבק ברע מתוך הזיהוי הנכון שלו. אולם אז עלולה להתעורר בעיה עמוקה יותר, שבגינה – "לא נצחו". כאשר האדם מתוודע למציאות הרע, הוא מתחיל להכיר בלגיטימיות של הרע – הלא גם הרע הוא חלק מעולמו של הקב"ה, ומניין ההצדקה להילחם בו ולהכניע חלק אחד מהבריאה על ידי חלק אחר? אם מקבלים את ההגדרה שהוצגה במאמר הקודם, ש"יצר הרע" הוא "אהבת העולם הזה" המאבק נעשה קשה אף יותר: לא די שליצר הרע יש מציאות ולגיטימציה, אלא מציאותו נעוצה בכוחות החיים של האדם עצמו. האדם נדרש להילחם נגד כוחותיו שלו, ולעתים אף לאבד חלקי חיים יקרים. במצב זה האדם נדרש להתקדם לשלב השלישי: "יקרא קריאת שמע". קריאת שמע היא ביטויה המובהק של אמונת הייחוד. מרגע שמתברר לאדם שכל הכוחות בעולם מקורם בה', הוא מקבל לגיטימציה למאבק ברע. כאשר הטוב והרע נוטלים חלק בתכנית משותפת של אלוה אחד, לגיטימי שהטוב ינצח את הרע.

אך אם לאחר כל השלבים הללו האדם עדיין מתקשה לנצח את הרע, ייתכן שקיים בו חיסרון שורשי יותר. הוא כנראה שרוי בסוג של אדישות אקזיסטנציאלית כלפי המאבק של הטוב ברע, בבחינת: "זה אמת אך אינני מרגיש שזה נוגע לי", ולכן הוא אינו מצטרף אליו. על מצב זה נאמר בתלמוד: "ואם לאו – יזכור לו יום המיתה". השלב הרביעי, הזכרת יום המיתה, לא בא על מנת להפחיד את האדם, אלא כדי לומר לו שאם דנים אותו, סימן שהנושא שייך לו. הוא מחובר מבחינה מציאותית למאבק הזה.

לכאורה צריך היה התלמוד להמשיך ולומר: "אם נצחוֹ – מוטב, ואם לאו – ". מכך שהתלמוד לא המשיך לשלב נוסף לאחר השלב של הזכרת יום המיתה ניתן להבין שהזכרת יום המיתה היא הנשק החזק ביותר במאבק מול היצר, ושלאחר השימוש בנשק זה האדם ודאי ינצח. אם כן נשאלת השאלה – מדוע התלמוד לא פתח בזה? מדוע לא אמר: "לעולם יזכור אדם יום המיתה", ללא כל צורך בהדרגה? משום שלא נכון לחיות בתודעה מתמדת של יום המיתה. ברגע שאדם ניצב בתמידות מול המוות כוחות החיים שלו נחלשים, והוא עלול ליפול לעצבות וייאוש.

 

ב. מהי ההשתוקקות הראויה? כובש וחסיד

חכמי ישראל דנו לא רק בהתנהגות הראויה אלא גם בהשתוקקות הראויה. אדם בעל התנהגות ראויה נקרא "צדיק", משום שהגדרת הצדיק היא: מי שעושה טוב ואינו עושה רע. זוהי הגדרה מעשית שאיננה אומרת דבר על עולמו הפנימי, אלא רק מעידה שהוא פעל כפי הנדרש ממנו.

הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות (פרק ו) מבחין בין שני סוגים של צדיקים: הצדיק הראשון משתוקק לדברים אסורים אך הוא כובש את יצרו ואינו עושה רע, ואילו הצדיק השני הוא חסיד שכלל אינו משתוקק לדברים אסורים. השאלה היא מהו המצב הטוב יותר, מי מהצדיקים יותר שלם?

הרמב"ם אומר שבמבט ראשון נושא זה שנוי במחלוקת בין הפילוסופים ובין חכמי ישראל. לדעת הפילוסופים החסיד מעולה מן הכובש, שכן אם אדם משתוקק לרע קיים בנפשו קלקול חמור; אך לדעת חכמי ישראל הכובש מעולה מן החסיד. לדוגמה, במסכת סוכה (נב, א) נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר: ככל שאדם גדול יותר כך יהיה לו בהכרח יצר רע גדול יותר. אמירה זו מתאימה לנאמר לעיל בשם חכמים, שההשתוקקות לדברים האסורים היא חלק מבריאותו הנפשית של האדם, ולאדם גדול יש כוחות חיים גדולים וחזקים יותר.

הרמב"ם מביא מאמר חריף אף יותר (ספרא קדושים יא, כב):

"רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערווה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"

כלומר: חז"ל הדריכו את האדם שלא לשבור את חשקו לעבור עבירה, אלא רק להימנע מלבצע אותה. האדם יכול להמשיך להשתוקק לאכילת בשר בחלב, ורק להימנע מכך מבחינה מעשית. אם כן, דווקא אדם זה שיצרו גדול והוא מתגבר עליו מתוך מאבק הוא אדם שלם יותר בעיני חז"ל.

הרמב"ם מבאר שלא קיימת סתירה, שכן יש להבחין בין שני סוגי רע. הפילוסופים עוסקים במוסר הטבעי, ולכן הרע שהם מדברים עליו הוא הרע השייך לתחום זה. אם אדם מתאווה לעשות מעשה שאיננו מוסרי על פי המוסר הטבעי כגון רצח או גזל הוא באמת בעל פחיתות, וודאי שלא על מצבים אלו אמרו חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ראוי לאדם שלא להיות בעל נטייה לדברים אלו כלל. לעומת זאת, הרע שעליו אמרו חז"ל שאין גנאי להשתוקק אליו הוא הרע המוגדר על ידי הצו האלוהי בלבד. בתורה מופיעים איסורים שאלמלא התורה לא היינו יודעים שיש בהם רע. האדם הרגיל מצד טבעו לא אמור לחשוב שיש גנאי, לדוגמה, באכילת בעלי חיים מסוימים או בשתיית דם, ולפיכך גם לאחר מתן תורה אין סיבה לשנות את מערכת התחושות של האדם כלפי איסורים אלו. על מעשים אלו אמרו חז"ל שהאדם יכול לומר: אני משתוקק לכך, ובכל זאת איני עושה זאת.

 

ג. חסידות: הכנעה, הבדלה, המתקה

על פי רבי ישראל בעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות, 1698-1760) המלחמה ביצר הרע מתחלקת לשלושה חלקים, המכוּנים בלשונו המיוחדת: הכנעה, הבדלה והמתקה:

ההכנעה היא הפעולה המבוארת בספרי המוסר – מלחמה כנגד כוחות היצר והכנעתם. בתחילת הדרך אין ברירה אלא להכניע את הכוחות, שכן אין כל היתר לחטוא. אולם בפעולת ההכנעה קיימות שתי בעיות מרכזיות: האחת, שהכוחות הנדרשים על מנת להכניע את היצר דורשים מהאדם הרבה מאוד מאמץ; השנייה, שהחשק לעשות רע עדיין קיים בלב, והאדם רק דוחק אותו שלא יתפרץ.

השלב השני הוא ההבדלה – האדם נבדל מיצרו הרע. החטא כבר איננו מדבר אליו, אין לו אליו חשק יותר. על פניו מדובר בדרגה מוסרית גבוהה, אולם המחיר גם הוא גבוה: האדם מיעט את כוחות נפשו. אדם שהיה פעם מאוד חי, כעת הוא פחות חי: "הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה, ואיתו האישה והילדים, ועכשו עברה שנה, שום דבר לא השתנה...". אנשים מתבוננים לעיתים בהיחלשות זו ואומרים: "זוהי חזרה בתשובה? לא כדאי לעבור את התהליך".

השלב השלישי הוא ההמתקה. האדם משתמש בכל הכוחות שבעבר גרמו לו לעשות את הרע, כדי לעשות את הטוב. אם הוא היה שחקן קולנוע, הוא יעשה עכשיו סרטים כשרים... לאחר השלב של ההבדלה כוחות הנפש של האדם מסוגלים לפעול באופן מאוזן יותר, ולכן אין צורך להכניע אותם בחזקה וניתן אף להשתמש בהם למטרות חיוביות.

רבי אליהו די-וידאשׂ (ממקובלי צפת במאה השש עשרה), כתב ספר מוסר לאנשי מעלה בשם "ראשית חכמה". בשער האהבה (פרק ד) הוא מתאר את מעלת אוהב ה', ולקראת סוף דבריו הוא מביא סיפור שכתב רבי יצחק דמן עכו. הסיפור הוא אודות אדם פשוט שראה יום אחד את בת המלך והתאהב בה. הוא ניגש אליה ושאל מתי ייפגשו? והיא ענתה – בבית הקברות. כוונתה הייתה שהם לעולם לא ייפגשו, אלא רק לאחר המוות, אולם אותו אדם סבר שהיא מתכוונת לכך ברצינות, ולפיכך הלך וישב בבית הקברות. הוא חיכה לה זמן רב בציפייה גדולה, וליבו היה מלא אהבה אליה. ככל שעבר הזמן ובת המלך לא הגיעה, אהבתו נעשתה יותר ויותר מופשטת ויותר מזוככת, עד שנעשתה לאהבת אלוהים. רבי אליהו די-וידאשׂ מסיים את הסיפור בקביעתו הבאה של רבי יצחק דמן עכו: "מי שלא חשק לאישה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוהית", כלומר: אדם שלא יודע מהי אהבת אשה, איננו מסוגל לדעת מהי אהבת ה'.

מדברים אלו ניתן לחלץ תובנה משמעותית: אהבת ה' מתחילה מהכוחות הללו שבכללם אהבת אשה. ללא שימוש בריא בכוחות הללו, האדם לא יוכל להתקדם בעבודת ה'.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)