הרב אורי שרקי

מה היחס בין התורה והמוסר האנושי?

תשע"א




א. אופייה האוניברסאלי של חכמת המוסר

חכמת המוסר עוסקת בהגדרת הטוב והרע, ולאור זה – בחינוכו של האדם. העיסוק בחכמה זו הוא אוניברסאלי ואיננו מיוחד דווקא לעם ישראל. בכל חברה אנושית מתפתחים כללים מוגדרים להתנהגות ראויה, וכללים אלו מקורם הראשוני מונח בטבעו הישר של האדם. על אף שהנורמות המוסריות משתנות מחברה לחברה, המטרה הכללית של כל משנה מוסרית היא לעשות את האדם ישר וטוב.

בכל תקופה קיימים בתודעה האנושית דיונים בנושא ההתנהגות הראויה. שאלות מסוימות כגון האם על האדם לכבד הורים – כבר הגיעו לכדי מענה מוצק והסכמה אנושית רחבה, בעוד ששאלות אחרות כגון האם על האדם לחדול מאכילת בעלי חיים – טרם קיבלו מעמד נורמטיבי. בתקופתנו אכילת בשר היא התנהגות שאיננה מגונה, על אף שמדובר בנטילת חיים לצורך נהנתנות אישית.

כללי המוסר של החברות האנושיות השונות בנויים גם על ניסיון היסטורי מצטבר של ניסוי וטעייה. בלדד השוחי, אחד מרעי איוב, אומר (איוב ח, ח-ט): "כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם, כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ", כלומר: בשאלות בסיסיות על האדם להסתמך גם על ניסיונם של הדורות הקודמים. לא כל מה שאמרו אמנם הקדמונים הוא בהכרח אמת, אך גם על בסיס טעויותיהם אפשר בסופו של דבר לגבש תורת מוסר אמיתית. נוסף על כך, הנטיות המוסריות של המין האנושי הולכות ומתפתחות במהלך ההיסטוריה, ובהתאם לכך גם כללי המוסר מתפתחים ומתעלים.

 

ב. מהו מקור המוסר?

מקורה של הנטייה המוסרית הקיימת בנפש האנושית הוא הנטייה לבקשת אלוהים הקיימת בה. היחס הבלתי אמצעי למקור החיים קיים בכל חברה אנושית, והוא מוליד בה את השאיפה לטוב וליושר. לעתים ישנן תקופות שבהן אופיו של היחס הגלוי למקור החיים הוא כה אלילי וגס עד שהאנושות מצליחה להתקדם מבחינה מוסרית דווקא על ידי הכפירה ביחס זה. אולם יש לשים לב לכך שהתקדמות זו נובעת מבקשת אלוהים עדינה יותר.

כללי המוסר הם ביטוי של רצון ה', אך זהו רצון שמתגלה באדם דרך טבעו ולא באופן של ציווי. הקב"ה ברא את האדם עם יכולת להגיע להבנה שהתנהגות מסוימת היא ראויה ואחרת איננה ראויה. לדוגמה, בנפש האדם צריכה להופיע התביעה להישמר מן הרצח, ואין זו חקיקה חברתית או צו דתי בלבד. יש מקום גם לומר שכללים אלו התחילו בתור חקיקה, ולאחר מכן הפכו לנורמה חברתית היות שנפש האדם הסתגלה אליהם.

 

ג. התורה אינה תחליף למוסר האנושי

התורה לא ניתנה לעם ישראל על מנת להוות תחליף למוסר האנושי. על המוסר האנושי להתקיים בטבע האדם מישראל כשם שהוא מתקיים בליבו של כל אדם ואדם, ועל גביו חלה מדרגתה המיוחדת של התורה. אדם בעל שפלות מוסרית שייפגש עם ציוויי התורה עלול לבוא לידי השחתה מוסרית גדולה יותר, משום שהוא יחפש בכל ציווי את האופנים המותרים למימוש שאיפותיו הנמוכות (והעוצמה שברגשי הקודש אף תספק לו 'מוטיבציה' לכך). לדוגמה, אם אדם לא יחוש את השפלות המוסרית שבאמירת לשון הרע על הזולת, וכל יחסיו החברתיים יהיו מבוססים על גבולות ההלכה בלבד, הוא יוכל לבלות את ימיו באמירת לשון הרע באופנים המותרים מבלי לחוש כיצד הדבר מקלקל את נפשו. כך גם פסק הרמב"ם להלכה (הלכות תלמוד תורה ד, א): "אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירים אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה ובודקים אותו ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו".

התורה לא חייבה את האדם בקיום מצוות במשך שלוש-עשרה שנותיו הראשונות, על מנת שבשנים אלו יבסס את אופיו המוסרי.

 

ד. מדוע אסור לדחוק את המוסר?

גם במהלך ההיסטוריה האנושית קדמה דרך ארץ לתורה, כדברי חז"ל (ויקרא רבה ט, ג): "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה". התורה לא ניתנה בראשית ימיה של האנושות, משום שעל מנת לקבלה דרושה הכנה ערכית. אפשר להסיק מכך ישירות שאסור להתקדמות תורנית להחליש את הבסיס הטבעי של המוסר. הראי"ה קוק (הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומגדולי הרוח של היהדות בעת החדשה, 1865-1935) התריע מפני סכנה זו וכתב (אורות הקודש ח"ג ראש דבר, עמ' כז): "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".

דוגמה לדחיקה בעייתית מאוד של המוסר הטבעי אפשר לראות בתהליך ההתפשטות של הנצרות באירופה: הנצרות כפתה על עמי אירופה (שהיו מפותחים לעִתים בתרבותם, אך ברבריים מבחינה מוסרית) חלקים מתורת ישראל. פעולה זו נעשתה בלא הכנה טבעית הדרושה להתקבלות המוסר בנפש, ולכן היא לא התיישבה כלל עם טבעם הפנימי של עמים אלו. אחת התוצאות שלה הייתה הזוועה שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, שהייתה בבחינת פורקן לנטיות פראיות של הנפש שלא נעקרו על ידי משנה מוסרית המתאימה לאופיין. כך כתב היינריך היינה (יהודי, מגדולי השירה והספרות של גרמניה בעת החדשה, 1797-1856): "בגרמניה תתחולל דרמה שלידה תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה. הנצרות דיכאה את הלהט המיליטריסטי של הגרמנים לזמן מה אך לא הרסה אותו; מייד כאשר יישבר הקמע המרסן, תעלה הפראות מחדש...".

קיים פיתוי דתי לחשוב שבקיום המצוות האדם יוצא ידי חובת המוסר. הדבר מסוכן מפני שהוא עלול לגרום לאדם הדתי לזנוח כמה מהביטויים הבסיסיים של אנושיותו. רבינו סעדיה גאון (מגאוני בבל, ראש ישיבת סורא, 882-942) בספרו אמונות ודעות (מאמר שלישי אות ח) כותב, שפעם טען בפניו אדם: אם נביא היה מצווה אותנו לעשות דבר הסותר את השכל או את המוסר היינו מחויבים לשמוע לו, משום שברגע שה' ציווה על כך הדבר הפך להיות אמיתי ומוסרי. רבינו סעדיה חלק על דבריו וטען שאדם שיצווה לעשות מעשים הנוגדים את ההיגיון לא יכול להיחשב נביא, ולכן לא נשמע לו. אותו אדם השיב שהאמת והמוסר נקבעים רק על פי הצו האלוהי ואין לאדם מבוא בהם, ולכן חובה עלינו לציית לדברי הנביא. רבינו סעדיה כותב שבאותו רגע הוא חדל לדבר עם אדם זה.

ישנן תקופות שבהן עלולים האוחזים בתורה להיות חסרים יסודות מסוימים של דרך ארץ כגון אהבת הבריות או הדאגה לתיקון החברה. דבר זה גורם לביקורת מוסרית המופנית כלפיהם, ההופכת עד מהרה לביקורת כלפי התורה עצמה.

מצד האמת, דבר אלוהים לא יתגלה אל האדם ללא ההקדמה המוסרית, משום שהאדם איננו ראוי לו ואיננו מוכן אליו. לכן לא ניתן לראות רק בצו האלוהי שהופיע על ידי ההתגלות את ה"מוסר" ולזנוח את כל מה שעליו הוא נשען.

 

ה. מטרת התורה

אם כן, התורה ניתנה על רקע ההתפתחות המוסרית שקדמה לה וזאת על מנת לרומם את האדם למדרגות קיום עליונות יותר. התורה היא דבר אלוהים הפונה אל האדם, והאדם המאזין לו מתוך שלימות של דרך ארץ מתרומם כלפיו. חיסרון בהגעה למדרגה אליה מכוונת התורה איננו חיסרון מוסרי – אומות העולם נדרשות להיות מוסריות, על אף שהן אינן מחויבות על פי היהדות בקיום המצוות.

מכאן עלינו לשאול: מדוע, אם כן, ציוותה התורה גם על דברים שהמוסר האנושי כבר הגיע אליהם כגון הרצח והגזל? על שאלה זו ניתנו מספר תשובות. לדוגמה, רבינו סעדיה גאון, כתב שגם במצוות המוסריות ישנם פרטים שהאדם איננו יכול להגיע אליהם מדעתו ולשם כך יש צורך בהתגלות. בימי קדם, הרומאים כתבו על היהודים שהם אנשים משונים משום שהם טוענים כי הרג תינוק דומה לרצח. המוסר האנושי מכיר בכך שאסור ליטול חיים, אך קיימות שאלות עדינות שקשה מאוד לענות עליהן כגון האם המתת חסד היא רצח? האם הריגת עובר היא רצח? האם יש הבדל בין עובר ובין תינוק שזה עתה נולד? בשאלות אלו נתנה התורה הגדרות הלכתיות מדויקות או על כל פנים דרכים להגיע אליהן. המהר"ל מפראג (מקובל והוגה דעות בולט בעם היהודי, 1520-1612) הסביר זאת בדרך אחרת: ברגע שעם ישראל צוּוה: "לא תרצח", האיסור – שעד עתה היה מוסרי בלבד והיה מקנה שלמות אנושית – הפך להיות גם צו אלוהי המקנה דביקות באינסוף. זו התבוננות חדשה על איסור זה, שמפקיעה אותו מתחום המוסר האנושי.

 

ו. ובכל זאת – מוסר

לדברים אלו יש להוסיף הערה, הנוגעת בעיקרה לעם ישראל: קיים גם ערך מוסרי בקיום המצוות מעצם העובדה שהן דבר ה' אל עם ישראל. ברגע שהאדם מורד במקור חייו שפונה אליו, יש בכך כפיות טובה. אפשר לבטא את הערך המוסרי של קיום המצוות גם באופן אחר: ככל שיהודי מתוודע לערך המוסרי שיש בהופעתו של עם ישראל על במת ההיסטוריה ולתרומתו לקידום המוסר האנושי, ומבין את החשיבות שבהשתייכות אל עם ישראל על ידי קיום המצוות – הדבר הופך להיות גם תביעה מוסרית כלפיו. על פי חכמת הקבלה ניתן להמשיך טיעון זה ולומר שגם עצם מעשה המצווה הוא מוסרי, שכן כאשר האדם מקיים או מבטל מצווה, הוא מתקן או הורס את החלק בעולם שכלפיו המצווה מכוונת. כאן כבר מורגשת יותר התביעה המוסרית כלפי האדם: המעשה עצמו יכול לתקן או לפגוע [אמנם מוסריות האדם תהיה עדיין תלויה בהכרתו את ערכו המוסרי של המעשה, ואדם שלא יכיר את המשמעות המוסרית או שלא יראה בו נורמה מחייבת לא יחשב אדם לא-מוסרי].

נוסף על כך, ביארו חז"ל במסכת אבות (פרק ג משנה יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין תורה אין דרך ארץ", כלומר: דרך ארץ נדרשת להיות מוקדמת לתורה, ולאחר שמתגלה התורה על יסוד אותה ההקדמה של דרך ארץ נובעת ממנה דרך ארץ חדשה, קרי: דרך ארץ מתקדמת יותר.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)