הרב אורי שרקי
השואה - שאלת הסבל
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בבואנו לדבר על השואה, אנו חשים שיתכן וישנו חוסר צניעות בדבר. קשה לדבר על השואה, הנושא רגיש ביותר, וקיימת הסכנה לפול לתוך פשטנות או לתוך שטחיות, כאשר אנחנו באים לדבר על דברים, שהקב"ה הסתיר אותם ולא גילה לנו את סודם.
ובכלל אנחנו מוצאים, כל פעם שאנחנו באים לדבר על השואה, או כשאנשים מדברים על השואה, אנחנו מוצאים שתי תגובות שונות לגמרי לכל ניסיון של דיבור על השואה: התגובה הראשונה - היא תגובה אמוציונאלית.(=רגשית) של אנשים שאצלם השואה בוערת בעצמותיהם, ואומרים או אין הסבר למאורעות השואה, או על כל פנים אני איננו מוכן לשמוע כל הסבר. כל ניסיון לתת הסבר מקומם אותי עד עומק נשמתי. לעומת זה אנו מוצאים אנשים אחרים שאומרים או כותבים הסברים לשואה. ואז כל אחד ואחד בא עם ההסבר שלו המוכן לו מראש. מי שיתן הסבר קלסי - כגון עוונותינו גרמו את השואה. או כל מיני הסברים. מה שלא יהיו ההסברים, הרי שנקודה משותפת לכולם והיא - שהם באים להסביר.
ובאמת הדבר הזה מפליא. לא מצאנו כדבר הזה בכל תורת היהדות כולה, שתהיה מחלוקת כל כך קוטבית, בין שתי דעות, האם דבר מסוים ניתן להסברה או אינו ניתן להסברה. ונראה לי שהדבר נעוץ במהותו של הנושא הנידון, והיא שאלת הסבל. כבר בספר הספרים נמצא ספר שלם - ספר איוב, הדן אך ורק בשאלה הזו. מדוע קיים סבל? מדוע קיים רשע? הנבואה העברית מציגה לפנינו אדם אחד צדיק - איוב שמו, שסובל לכאורה על לא עוול בכפיו. לכן יש לו טענות קשות כלפי שמיא, על סבלו. באים חבריו המלומדים, הפילוסופיים, ואליפז התימני בראשם, ונותנים לו הסברים על סבלו. להם לא קרה שום דבר, והם יושבים מסביב לאיוב הסובל, ובנחת רוח, ובהרגשה טובה, נותנים לו הסברים מלומדים על משמעות סבלו. ואילו איוב מתקומם, כל פעם שהוא שומע הסבר כל שהוא לסבלו, והוא אומר: אינני מוכן לשמוע את דבריכם הרי אני סובל.
כאן נשאלת השאלה מה המשמעות של הטענה הזו? במיוחד שבסוף הדיאלוג בין הרעים, אנחנו מוצאים שהקב"ה נגלה אל איוב בכבודו ובעצמו, ופותר לו את שאלותיו. גם הקב"ה נגלה אח"כ לאליפז ואומר "חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (איוב מב ז). לכאורה אם כן איוב הטוען שאין הסבר לסבלו, אין הסבר אנושי רציונאלי לסבלו, הוא לכאורה הצודק. והנה אנו מופתעים מאד למצוא ברמב"ם במורה נבוכים (ח"ג כג), שאדרבא, נאמר שם שדעתו של אליפז היא דעת תורתנו האומרת: "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון" (שבת נה.). איך זה ייתכן שהרמב"ם יאמר במפורש נגד פשט הפסוק?! הרי הכתוב אומר במפורש שאיוב הוא זה שצודק ולא אליפז?! ואילו הרמב"ם אומר שדעת תורתנו היא כדעתו של אליפז?!
אלא, שכנראה הקב"ה גילה לנו את רצונו ואת דעתו בשני ערוצים. יש ערוץ מיוחד לחכמי התורה. כלומר האדם שבא להתבונן בבחינת חכמתה של התורה, כשהוא איננו שותף למאורעות של הסבל, עליו לקבל תשובות ל'שאלת הסבל'. אז באמת תשובה כמו של אליפז יכולה להתקבל על הדעת. אבל התשובה הזו שהקב"ה נתן לאנשים חכמים כאליפז, איננה התשובה שצריך לתת לאנשים העוברים את חווית הסבל כאיוב. ועל זה אמרו חכמים במסכת אבות (ד יח): אין מרצין לאדם בשעת כעסו, או בשעה שמתו מוטל לפניו. זאת היא בעצם טענתו של איוב. איוב אומר: אם הקב"ה שם אותי במצב כזה, שמרוב סבל איננו מסוגל לשמוע דברי חכמה, סימן שדברי החכמה האלה לא ניתנו עבורי, אני זקוק לתשובה מסוג אחר, ובאמת איוב זוכה לתשובה ישירה מפי ה'. אם חס וחלילה איוב היה מקבל את ההסבר של רעיו, הרי שהוא היה מפסיד את הדיאלוג הישיר והאינטימי בינו לבין השכינה.
אם כן מזה נמצאנו למדים שכאשר אנחנו חווים חוויה עמוקה של סבל, וקל וחומר כשהסבל הזה הוא סבל המקיף את כל האומה כולה, אם לא את כל העולם כולו, הרי שאנחנו נמצאים בערוץ של דיאלוג ישיר עם בורא העולם, ואז אסור לחכמה האנושית גם היותר מלומדת, לנסות ולהתערב, ולתת הסברים, גם אם הסברים אלה נכונים במישור מסוים, הרי הם אינם יכולים לספק את דרישת נפשו של האדם הסובל או של האומה הסובלת. לא עבורנו נבראו הסברים אלו.
יהי רצון שלא נדע יותר סבל וננוחם בנחמת ציון אמן.