הרב אורי שרקי

חיי שרה - "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים"

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




סיפורו של עבד אברהם מופיע בתורה פעמיים: פעם ראשונה כשהדברים מתרחשים ופעם שניה כאשר העבד מספר את המעשה למשפחת רבקה.

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל-הָעָיִן; וָאֹמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ...

למה יש פה חזרה מיגעת על כל הסיפור?! חז"ל אמרו שהחזרה היא כיוון שיפה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים. שיחה היא ההיפך מתורה שנאמר: "כל העוסק בדברי תורה ופורש לדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים". מכאן ששיחה זה דבר זול כפי שנאמר: "אל תרבה שיחה עם האישה". מה כן נרבה עם האישה? דיבור, תורה וכו'. כלומר, רוב הדיבורים בין בעל לאשתו צריכים להיות רציניים, אך ידוע שבלי מעט שטויות אין אהבה. וגם בזה רואים ששיחה אינה דבר שראוי לחזור עליו.

אם שיחתן של עבדי אבות היא יפה מתורתם של בנים ברור שגם שיחת אבות יפה מתורת בנים. ואכן על יצחק נאמר שהלך לשוח בשדה וחז"ל אמרו שזו תפילה. אם כן, למה לא נאמר שהלך להתפלל? רצו להראות לנו שאצל יצחק גם השיחה היא בגדר קודש. הוא אינו אדם דתי שמפנה זמן לתפילה ואז הזמן ההוא שייך לקודש ושאר הזמן זה חולין. אצלו השיחה היא קודש ואין חילוק בין המצבים. עצם חייו הם תורה והם קודש. גם אצל יעקב נאמר יושב אהלים והפשט הוא שהוא היה רועה צאן. חז"ל אמרו שלמד תורה. הכוונה היא שאצל יעקב, רעיית צאן היא תורה והדברים מחוברים ללא אפשרות הפרדה.

סיפור דומה מובא בספר רות על בועז: "ויאכל בועז וישת וייטב ליבו ויבוא לשכב בקצה הערימה". כלומר, לאחר האוכל הוא הרגיש טוב כי היבול הצליח והוא שכב ליד הגורן כדי לשמור על כספו. חז"ל אמרו שהביטוי וייטב ליבו זה כי אמר דבר תורה באוכל. יש לשאול, למה חז"ל הוסיפו משהו שלא היה כתוב? עונה הרב קוק: "מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכוחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור וחדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה. ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג" (אורות הקודש ג', עמ' רצב).

בהקשר זה מספרים על הרב צבי יהודה קוק שבליל שבת לא אמר דברי תורה בסעודה. הוא סיפר סיפורים ושר אך לא אמר דברי תורה. ההסבר שלו לדבר היה שסעודת שבת יש בה קדושה כשלעצמה ואם נגיד דבר תורה יחשבו שהקדושה היא רק עקב דברי התורה ולא בסעודה עצמה.

אם כך מדוע בספר רות נאמר שאכל והתלמוד אומר שהוא עסק בתורה. התלמוד מתרגם את דברי הנביא לשפת אנשים שכבר ירדו ממצב זה של האבות ואצלם סעודה היא סעודת קודש רק אם אמרו שם דברי תורה.

מצב זה הוא אכן יותר עליון ממצב של תורת הבנים שהם בקדושה בזמן לימוד התורה אך בשאר הזמן הם במצב של שיחה זולה. יוצא שכל התורה שלנו היא השלכה, חלק מועט מחיי האבות שאצלם עצם החיים היו תורה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)