הרב אורי שרקי

אורות - ארץ ישראל, פרק ז'

מתוך ספר אורות לראי"ה קוק

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




פסקה זו מסובכת משום שהיא בנויה על מושגים מתורת הסוד, ולכן צריך עוד לפני לימוד הפסקה לבאר את המושגים עצמם.

המושג העיקרי שצריך לברר הוא המושג "אותיות": ידוע למשל ביטוי של חז"ל: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ".

יש מעין הנחה של חז"ל שהעולם נברא באותיות. נשאלת השאלה: מה זה בדיוק ה"אותיות" האלה? תשובה: האותיות הן אבני היסוד של הדיבור. כלומר, כשהאדם מדבר הוא מדבר במשפטים, המשפטים הם הרכב מילים, כל מילה יש לה משמעות מצד עצמה ויש לה משמעות נוספת כשהיא משובצת במשפט. על מנת להבין משפט באמת צריך להבין גם את המילים שלו וגם את המשפט בכללו, את הקישור למילים. כדי להבין כל מילה בעצמה ,צריך להבין את יסודותיה של המילה. כלומר, המילה מורכבת מאותיות יסוד, לדוגמא: המילה "שולחן" מורכבת מ-ש', ו', ל', ח', ן'. כל אחת מהאותיות האלה יש לה משמעות בפני עצמה, והחיבור בין ארבע האותיות ביחד יוצר מונח חדש: "שולחן". צריך לזכור שתמיד לפני הבנה של מילה עצמה יש הבנה של יסודותיה: האותיות. כל אות היא ביטוי רצוני משל עצמה. יש רצון הנקרא א', יש רצון הנקרא ב' וכולי.

הערה מקדימה נוספת: השורש של המילה "אות" זה : א', ו', ה'. המשמעות של "אוה" זה רצון, "כי בחר ה' בציון, איוה (רצה) למושב לו", כלומר, "אות" זה הלבשת תו על הרצון. כשמורידים מהמילה 'אות' את ה-ת' נשאר לנו את המילה "או", שהיא מסמלת את הרצון הבלתי מבורר: "או" ככה "או" ככה. ואם מורידים גם את ה-ו' אז נשארת לנו אות ללא ביטוי. כלומר, נשאר משהו מופשט. כי ה-ו' מורידה את הרעיון על המציאות (ולכן היא בצורה של צינור) וממילא בלעדיה אין לרעיון התממשות במציאות, והוא נשאר ללא ביטוי. משמעות ה-ת' היא הצורה הסופית. ולכן אפשר לומר: כל המציאות כולה (מ-א' ועד ת') היא גילויים רצוניים. 1) כלומר, כל מציאות אפשר להבין בתור ביטוי של רצון (או בשפה יותר מפורטת: אותיות). בקיצור: "אות" = ביטוי של רצון.

עוד הערה מקדימה: ישנן אותיות מכל מיני סוגים: אותיות בנשמה, אותיות בטבע ואותיות בתורה, ויש לפעמים מפגש בין האותיות, לדוגמא: מפגש בין נשמה של האדם לבין הנשמה של הטבע, או בין הטבע לתורה וכולי. ולפעמים יוצא שבמפגשים בין האותיות נוצרים עולמות חדשים.

הערה מקדימה נוספת : ישנן אותיות גדולות, בינוניות וקטנות. רוב האותיות שבתורה הן בינוניות בגודלן, אך יש שלפעמים יש אות גדולה או אות קטנה. אם כן, ישנם מספר גדלים לאותיות שמבטאות מדרגות שונות של הופעה. כלומר, כאשר האות גדולה זה סימן שהתגלה הרצון שהיא מסמלת בשלמותו, כאשר האות קטנה זה סימן שהרצון נסתר וכאשר האות בנונית זה סימן שהתגלה הרצון במדרגה הרגילה והמצויה. 2)

נשאלת השאלה: מה הקשר של כל הנ"ל לארץ ישראל(שהיא הנושא בפרקים הללו)? תשובה: כנראה שארץ ישראל היא "ארץ האותיות". נשאלת השאלה: איך ולמה ארץ ישראל היא "ארץ האותיות"? פירוש המילה "ארץ" זה: אני רוצה (ארצה). ארץ ישראל היא הארץ היחידה שהתנ"ך קורא לה בשם "הארץ", שאר הארצות נקראות בכל מיני שמות לוואי: "ארץ ארם", "ארץ מצרים", "ארץ בבל" וכולי. אבל "ארץ" סתם הכוונה לארץ ישראל. וזאת משום שהארץ שלנו היא היחידה מכל הארצות ששמרה על הטבע המקורי שלה בתור אישיות (בתור בעלת רצון). הארץ שלנו מקיימת איתנו דיאלוג: כשהיא מרוצה מאתנו היא מקבלת אותנו, כשהיא אינה מרוצה מאתנו היא מקיאה אותנו וכולי. כתוב: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה". כלומר, יהודי חי באמת (מגלה את האותיות שבנשמה שלו) רק כשהוא מחובר לטבע הארץ-ישראלי. כי בטבע הארץ-ישראלי הזה האותיות לא נמחקו, לעומת האותיות של שאר העולם שנמחקו במבול. לא סתם אמרו חז"ל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל". כלומר, יש מקום חיבור של חיות בארץ ישראל. בחו"ל השטח מוגדר כ"אדמה" (מלשון "דומם"), ככתוב: "כל משפחות האדמה". כלומר, ארצם היא רק בגדר טריטוריה.

לעומת זאת ארץ ישראל אינה טריטוריה שנועדה שיהיה לאנשים איפה להיות, אלא היא אישיות עצמונית. שכתוב: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב ("כתוב" = רמז לאותיות) לחיים בירושלים". כלומר, יש בירושלים אותיות.

דוגמא לאותיות: אנחנו בראש השנה נכתבים ("נכתבים" רמז לאותיות) לחיים. "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה." זה מה שיש בנשמה שלנו: אותיות מלאות/ביטויים רצוניים של: חיים, דעה, רצון, רוח הבטה ומציאות מלאה. נשאלת השאלה: לנשמה של מי הרב קוק מתכוון? תשובה: או לנשמת היחיד, או לנשמת הכלל, או לנשמת העולם כולו. כלומר, "נשמה" זה מושג מאוד רחב ואם לא מפרטים באיזה מדרגה התכוונו כנראה שהתכוונו לכל המדרגות.

"מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים," אותיות הנשמה הן היסוד לכל כישרונות חייו של האדם, ואם האדם רוצה הוא מביא את כוחות החיים הללו לידי ביטוי, או כפי שהרב קוק קורה לזה: "זיו חיים". ("זיו" = הכוונה לנגזרת/להשלכה שבא מהחיים עצמם).

"אשר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם". אנחנו חיים מכוח האותיות/הביטויים הרצוניים האלה. כלומר, יש מהות הקודמת לקיום שלנו.

"כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה." נשאלת השאלה: כיצד מביאים לידי ביטוי את כוחות החיים הללו? תשובה: דרך המצוות. כשאדם מבצע מצווה, האותיות שלו נפגשות עם האותיות של המצווה (האותיות של המצווה הם האותיות שכתובות בתורה ומצוות את המצווה הזאת). 3) כלומר, כל מצווה ומצווה נראית כקטנה ולא כל כך משפיעה, וכשמבינים שהיא חלק ממכלול המצוות כולו מבינים שהיא חלק מענין ענקי. ולכן חשיבותה אצל האדם גדלה.

"זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגישתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה." זה נושא שכבר התחיל להרחיב אותו רבינו חיים מוולאז'ין: מה קורה אצל האדם בשעה שהוא ניגש לקיים מצווה? (נשאלת השאלה: מה ההבדל בין אדם הניגש למצווה לאדם המקיים מצווה? תשובה: אצל האדם הניגש פועל הרצון, ואצל האדם המקיים פועל המעשה). תשובה: באותה שעה האדם נמצא בחיי העולם הבא, הוא מוקף באור מקיף. ומייד כשהאדם עושה את המצווה (וזה קורה בדרך כלל תוך כדי הרצון לקיימה) מסתלק האור הזה, נגנז ונשמר לחיי העולם הבא. 4) כלומר, האור היה צריך להתגלות בעולם, אבל יש מעין השגחה מיוחדת שמסלקת את האור הזה, כדי שיוכל האדם להישאר בעולם הזה ולקיים מצוות בבחירה חופשית, כי אם כל פעם שהאדם היה מקיים מצווה היה מתגלה אליו מיד כל האור הגנוז של אותה המצווה, לא יכולנו להמשיך להתקדם (כי אז ברור שהיינו עושים את כל המצוות באופן מושלם, וזה היה נוטל לנו את הבחירה החופשית).

עשה עמנו הקב"ה טובה וגנז את האור הזה. שאמרו חז"ל: "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" ,הם התכוונו: כל אחד מישראל בונה את העולם הבא שלו בכך שהוא שולח לשם אורות דרך מצוותיו. עד כאן דברי רבי חיים מוולאז'ין.

הרב קוק בונה עליו קומה נוספת: המצוות שהאדם מקיים נותנות לו תורה, חכמה וכולי. כלומר, המצוות עושות לאדם פעולות כלשהן. "נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו," האותיות שמצוות אותנו לקיים מצוות (לדוגמא: "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית") נמזגות בשלמות אל האותיות של נשמתנו. כלומר, התורה מתאימה לנשמת האדם (אך לא בהכרח לנפש). 5)

"ותסיסה הרת- עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים." כשיש שינוי בתוך האדם יש שינוי בעולם. העולם מוכרע על ידינו לזכות, וכך העולם בזכות האדם הפרטי נידון לזכות ולא לחובה ("העולם מכורע על ידינו לזכות" זהו ביטוי מושאל מהרמב"ם, עיין הערה. 6)

נשאלת השאלה: אבל לא תמיד העולם הוא בדיוק חצי זכאי חצי חייב, אז מה עוזר המעשה של האדם הפרטי? "על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי." תשובה: זה בכל זאת עוזר. עד כאן מה שקורה בגלות. בארץ ישראל מתחיל מהלך חדש: "בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה," 7) אותו הדבר שהאדם קולט בחו"ל נקלט אחרת בארץ ישראל (בצורה טובה יותר). ואפילו יש דברים שהאדם לא יצליח לקלוט בחו"ל בכלל שבארץ ישראל הוא דווקא כן יצליח. 8) "יונקות חיים עצמאיים מזיו החיים של כנסת ישראל," בחו"ל האדם פועל כיחיד, ובארץ ישראל לעומת זה האדם פועל כחלק מן הכלל. יש הבדל מהותי מאוד בין פעולת האדם בחו"ל לפעולת האדם בארץ ישראל: יש ביטוי בספר "חסד לאברהם": מי שגר בארץ ישראל הוא צדיק, כי אם הוא לא היה צדיק הארץ הייתה מקיאה אותו, שהרי כתוב שהארץ מקיאה את הרשעים. וזאת אף על פי שלא תמיד נראה לעין שיושבי ארץ ישראל הם צדיקים.

נשאלת השאלה: אבל הרי לא יכול להיות שכולם צדיקים בארץ ישראל? תשובה: כוונת הספר הייתה שכל ישראל צדיקים מצד כללותם. כלומר, האומה כולה צדיקה, שמורכבת מאנשים פרטיים שביניהם יש צדיקים, בינוניים, רשעים וכולי... נשאלת השאלה: כיום הרי רוב יושבי הארץ הם מה שנקרא "חילונים", אז למה הארץ לא מקיאה אותנו? תשובה: אין שום קשר בין מה שנקרא רשעות למה שנקרא חילוני. כי הרי הם בגדר של "תינוק שנשבה". 9) אבל: גם אם יהיה מצב חס וחלילה, שבו רוב העם יהיו רשעים, זה גם כן לא משנה לשינוי הגדרת "צדיקות כללות האומה", משום שאין שום קשר בין הכלל לבין הרוב, משום שמצד האמת הכלל איננו סך הפרטים. כלומר, נשמת האומה זה הכלל, והנשמה תמיד טהורה. הנשמה הכללית הזאת אמנם מתבטאת ביחידים (בכל אחד ואחד מעם ישראל), אך היא לא כל אחד לעצמו.

אומר הרב קוק: רק בארץ ישראל יש לנו את החיבור לנשמה הכללית שלנו, מה שאין כן בחו"ל: שם היהודי חי כיחיד (מי שצדיק צדיק, ומי שלא צדיק לא צדיק). "מושפעות הן מסוד היצירה המקורית בדרך ישרה." הנשמה מתחברת אל מה שהיא הייתה ביצירתה המקורית. כלומר, כפי שהבורא רוצה בא. 10) "אוריא דארץ-ישראל ממציא" זהו ביטוי מהגמרא: "אוריא דארץ ישראל מחכים". "את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש", "כל הכתוב לחיים בירושלים"." כל האותיות מתגדלות בירושלים. נשאלת השאלה: האם רק למי שנמצא בארץ ישראל האותיות מתגדלות? תשובה: לא, כי גם למי שמצפה (משתוקק) לארץ ישראל האותיות מתגדלות. "הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדל את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, "אחד נולד בה ואחד המצפה לראותה", "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה"." מכאן למדו: "איש ואיש יולד בה" זה "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" כולם זוכים להיות "בכתב עמים", באותיות. כלומר, ה' מחשיב גם את המצפה לראותה ואומר עליו: "זה יולד שם סלה". עד לכאן הפרק עוסק בתיאוריות, מכאן להבא הוא נעשה יותר מעשי: כידוע, היהדות נותנת חשיבות גדולה לנושא המשפט (בעוד שאצל הנצרות נושא המשפט הוא מחוץ לקודש), משום שחשוב לנו לגלות את הקדושה שבחברה. אין קדושה בחברה שהיא אינה החברה שלנו (חברות בחו"ל). רק בארץ ישראל החברה היא החברה שלנו, ולכן אין פלא שכאשר מדובר על המשפט בשלמותו הוא מופיע בצורה של אותיות, כי הרי יש בתי דין, סנהדרין וכולי. אבל יש עוד משהו: חושן המשפט. שנמצא על לב הכהן הגדול ועליו יש שתים עשרה אבנים כנגד כל אחד מהשבטים מישראל. על האבנים חרוטות אותיות, והאותיות האלה מודיעות את "משפט בני ישראל" על לב אהרון. כלומר, יכולה להיות בעיה במשפט בישראל, מכיוון שיש כל מיני דעות באומה, אז לפי מי נדע לפסוק בדין? תשובה: צריך לב אחד גדול שכולל בתוכו את כל הדעות והוא - לב אהרון, המחבר את הכול. והאותיות החרוטות האלה הם הביטוי המושלם לשלמות המשפט באומה. "המשפט, העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, "משל למטרונה (אישה מכובדת) ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה"". כשחז"ל אמרו: "התורה משפטים לפניה ומשפטים לאחריה", הם התכוונו לפרשת יתרו: לפני מעמד הר סיני בא יתרו ומקים את הסנהדרין, זה "משפטים לפני התורה". ומיד אחרי מתן התורה כתוב: "ואלה המשפטים אשר תשימו לפניהם" זה "משפטים לאחריה". משל לאישה מכובדת המהלכת ששיפולי שמלתה מכאן ומכאן. כלומר, כבודה של תורה שהיא מופיעה במשפט. לדוגמא: אדם פגע באוטו של חברו, הביטוח שלו משלם חלק, הביטוח של חברו משלם חלק, בקיצור: צריך לטפל בענייני הפגוש. הפגוש הזה מביא את השראת השכינה לישראל. כי לא רק דברים רוחניים אציליים מביאים השראת השכינה, אלא המשפט (שעוסק לרוב בענייני היום-יום) הוא הביטוי לנשמת הכלל. ומשפט במלוא מובן המילה קיים רק בהר הבית בלשכת הגזית (אורים ותומים), כלומר, יש חיבור עם עצם החיים, ואז האותיות מתגדלות. ענין זה בא לידי ביטוי גם באותיות שעל ליבו של הכהן הגדול. יוצא לפי זה שגם התקווה המשיחית היא תקווה פוליטית-משפטית. כלומר, המשיח יבוא בשביל לעסוק בפוליטיקה ומשפט. 11) "הם הם מהות החיים, "משפט בני ישראל", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו," כך כתוב ביחזקאל, שהשם של המשיח יהיה: "ה' צדקנו". כלומר, החפץ הנשמתי הספוג בעשיית המשפט בעולם. "אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, "בולטות או מצטרפות"." מי ששואל ב"אורים ותומים" הוא המלך בלבד. כשלמלך יש שאלה הוא צריך להיפגש עם האותיות המאוחדות של כנסת ישראל על ליבו של הכהן הגדול (צריך לזכור שהמלך הוא מציאות ארץ-ישראלית מובהקת).

 


 

פרק ז', הערות:

1) ישנו רעיון דומה בתורתו של רבינו שלמה אבן גבירול, שאומר כך: יש במציאות רק שלושה דברים: הבורא, הרצון, החומר והצורה (החומר והצורה נחשבים דבר אחד). כשהרצון הוא המחבר בין הבורא לחומר והצורה.

2) נשאלת השאלה: מדוע לא כל האותיות הן גדולות, כלומר, מדוע הרצון לא הופיע לגמרי בכל אותיות התורה? תשובה: כי הקב"ה נתן אוטונומיה לאדם. כלומר, אם הכל היה בכל מלוא הגילוי, לא היה לאדם במה לפעול. לכן הקב"ה הקטין את אורו על מנת לתת לאדם אפשרות לפעול עמו ולהשלימו.

עוד דבר: נשאלת השאלה: איך בא לידי ביטוי במציאות עניין האותיות? תשובה: התורה בימינו היא קצת גילוי ה', אך קצת מוסתרת. כלומר, מי שרוצה לחיות את התורה חי אותה, ואז הוא מופיע את גילוי ה'. ומי שרוצה לא לחיות את התורה לא חי אותה, ואז הוא מסתיר את גילוי ה'. כלומר, הגילוי בימינו של התורה הוא אינו מוחלט (הוא בדרך להתממש), ממש כמו אות בינונית.

3) ולכן אלה שאומרים "לשם ייחוד" לפני שהם מקיימים מצווה אומרים את הפסוק שבו הצטווינו לעשות את המצווה, לדוגמא: "הנני מוכן ומוזמן לקיים מצווה "עשה" כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם...". הצורך להזכיר את הפסוק הוא כדי להשיב את האותיות האלה לתחיה.

4) נשאלת השאלה: מה קורה אם אדם התכוון לעשות מצווה ולא עשה אותה בסוף? תשובה: אם אדם נאנס ולא קיים מצווה - זה נחשב לו כאילו עשה אותה.

5) נשאלת השאלה: מה ההבדל בין הנפש לנשמה? תשובה: הנפש זה הרצון הטבעי, והנשמה היא דבר עמוק יותר. לא בכדי בתחילת הפרק הנוכחי הרב קוק כותב: "מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר.. לרוח ונשמה", מבלי להזכיר נפש. כי הנפש איננה מתאימה לתורה באופן טבעי. כלומר, כשאותיות התורה יורדות לעולם הן נתקלות במימד הטבעי שלנו: הנפש. ואז נוצר ניגוד בין מה שהנשמה של האדם רוצה לבין מה שהנפש של האדם רוצה. (לדוגמא: הנשמה של האדם רוצה לקום לתפילה אך הנפש של האדם רוצה להשאר לישון).

6) נשאלות השאלות: מה זה נותן לנו לדעת את כל עניין האותיות הזה? לאן זה חותר? האם יש השלכה מעשית לפסקה הזו? תשובה: זה נכון שהחצי הראשון של הפרק מאוד מבלבל ובלי נפקא מינות, אך לקראת סוף הפרק התאוריות יבררו דבר מאוד מהותי, ואפילו מעשי.

כי לפעמים כדי לחדור עמוק צריך להתחיל מגבוה. דוגמא להתחלה של הבנה של נפקא מינא: האדם צריך להבין את ההשכלה הקוסמית של מעשיו, כי המעשה לא נוגע רק לאדם אלא לכללות ההוויה, ולכן צריך להיות אצל האדם את תחושת האחריות.

דבר דומה מצאנו בצורה רציונלית ברמב"ם: האדם צריך לראות את עצמו חצי זכאי וחצי חייב, ואת העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. כלומר, הרמב"ם מלמד אותנו שהאדם אחראי לא רק על עצמו, ולכן כדי שהוא יהיה זהיר במה שהוא עושה. עד לכאן זאת השלכה אחת, בהמשך הפרק נראה שיש השלכות יותר רציניות (השלכות ארץ-ישראליות מיוחדות).

7) פירוש המילה "נהרה" זה "אור". כשהרב אומר "אור" הוא מתכוון: תפיסה/הבנה. משתמשים בביטוי הזה גם בעברית מודרנית, לדוגמא: כוונת המשפט "כעת אני רואה את הדברים באור אחר" הוא "אני תופס את הדברים בתפיסה חדשה שלא הייתה לא עד עכשיו".

8) ה"חפץ חיים" אמר שהנחת תפילין בארץ ישראל טובה פי עשרים מהנחת תפילין בחו"ל. כלומר, אותו מעשה בחו"ל מקבל בארץ ישראל משמעות שונה ונעלה יותר.

9) כך לפחות לפי ה"חזון איש" (הלכות שחיטה סימן ב', יורה דעה).

10) נשאלת השאלה: מי אמר שאין הגדרה של "כלל עם ישראל" בחו"ל? תשובה: לפחות הרמב"ם (כפי שמשתמע ממנו מספר המצוות מצווה קנג. עיין פרק שני הערה 1) והגמרא בהוריות (שאומרת שיש דבר כזה "קהל" רק בארץ ישראל). או לדוגמא, יש לכך עוד השלכה: כשאדם רואה שישים ריבוא יהודים הוא צריך לברך "חכים הרזים", אבל רק אם הוא רואה אותם בארץ ישראל, משום שבחו"ל אין עם ישראל נחשב כ"כלל".

11) כמו שאומר הרמב"ם: "אין ממנים מלך בתחילה אלא כדי לעשות משפט ומלחמות". אם הוא רוצה ללמד אחרי זה תורה אז זה בסדר, אבל לא בשביל זה אנחנו מחכים לו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)