הרב אורי שרקי

אורות - ארץ ישראל, פרק ח'

מתוך ספר אורות לראי"ה קוק

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




אחרי שהרב קוק הסביר לנו את מעלתה של ארץ ישראל, הוא מסביר גם מהי המוטיבציה הפנימית לבנות את ארץ ישראל: מכיוון שהציונות החילונית בנויה על שאיפה לארץ ישראל, היא בנויה על שאיפה פנימית לקודש שאיננה יודעת את עצמה, כלומר, מחולליה וראשיה של הציונות המדינית אינם מודעים לכך שהם באים לארץ ישראל משום שהם רוצים להיפגש עם הקב"ה. ולא רק שהם רוצים להיפגש עם הקב"ה במובן המיסטי, אלא המטרה הפנימית של הציונות זה גם להיפגש עם הקב"ה דרך קיום המצוות. נשאלת השאלה: אדרבא, איך יכול להיות שהציונות מטרתה להיפגש עם המצוות, הרי ראשיה, מחולליה ואנשיה עזבו את קיום המצוות כדי להגיע לארץ? התשובה: הם עזבו את קיום המצוות הגלותי כדי לקיים את המצוות במובן הארץ-ישראלי, שהוא הרבה יותר רחב וגדול מקיום המצוות הגלותי-המוקטן, וסותר אותו ברובו. ולכן, אף על פי שנראה שהציונות הינה נסיגה מקיום המצוות, על פי האמת הציונות הינה התרוממות לקיום המצוות. בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת

בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים (המצוות) הרבים.

המיוחדים לה, להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית.

הרב קוק מתחיל את הפסקה באמירה: יש השתוקקות גדולה בלב לחבר את כל ענפי החיים אל מצוות הקב"ה. נשאלת השאלה: איפה ההשתוקקות הזאת באה לידי ביטוי? תשובה, כפי שמסביר הרב קוק בהמשך הפסקה: היא מופיעה בתוך לב הצדיקים, בתוך לב הרשעים ובתוך הלב של כלל ישראל.

הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה,

אצל הצדיקים רואים בקלות את ההשתוקקות הגדולה לחבר בין כל ענפי החיים למצוות.

ובלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". בכלל ישראל ההשתוקקות הזאת נמצאת עוד מהעבר הרחוק, ועדיין בוערת בו.

ובלב כל ריקנים שבישראל ובלב כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי פנימיות, ואצל הרשעים יש את ההשתוקקות הזאת עמוק מאוד בפנים פנימיותם. ובכללות האומה כולה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, ממשיך הרב קוק ומפרט על כלל ישראל: האומה כולה רצון לחירות שמתבטא בציונות. והרצון הזה הוא לא סתם רצון למהפכה פוליטית רגילה כי אם ל"תשוקת החיים". כלומר, לתחייה תרבותית.

1) כל תשוקת חיי הכלל והפרט, כל תקוה של גאולה,

דוגמא ל"תקווה של גאולה": הרצל. רק ממקור מעין חיים זה הם נובעים, כל מי שיש לו תקווה לגאולה של עם ישראל רוצה בעצם להגיע למצוות ה'. כדי לחיות את החיים הישראליים במלואם בלא סתירה ובלא הגבלה, וזאת היא תשוקת ארץ ישראל, אדמת הקודש, היה פרופסור יהודי אחד, בשם אנדרה נהר, שהיה הוגה דעות חשוב בצרפת ואחר כך בארץ. באחד ממאמריו הוא דן על תופעת החילון היהודית לעומת תופעת החילון באירופה: באירופה אחד מסממני החילון היה מעבר מהשפה הלטינית אל השפות המדוברות. כלומר, הייתה תקופה שבה כל ספר רציני היה צריך להיות כתוב בלטינית, ולא באחת מהשפות המדוברות (הלטינית הייתה מבחינתם השפה מכובדת כי אותה דיברו בכנסייה). והתחלת החילון באירופה התחיל כאשר החליטו ההוגים והמדענים לעבור אל השפות המדוברות (ספרדית, צרפתית, רוסית וכולי). המעבר הזה בין השפות הוא שבישר את תחילת החילון אצלם. אצל עם ישראל קרה דבר אחר: קם אליעזר בן יהודה ואמר שאנחנו ניתן הגדרה חדשה ליהודי. במקום המצוות והקדושה מה שיגדיר את עם ישראל יהיה רק: ארץ ושפה; ודווקא ארץ הקודש ושפת הקודש הן אלו שישמשו את החילוני היהודי. כלומר, אין אפשרות של חילוניות מוחלטת בעם ישראל, כי החילוניות עצמה נושאת את הבלמים של עצמה.

2) וזה מה שאומר כאן הרב קוק: "זאת היא תשוקת ארץ ישראל, אדמת הקודש". כלומר, היהודי שאומר שהוא כל כך רוצה להגיע לארץ ישראל, שהיא מצד האמת ארץ הקודש, בעצם אומר שהוא רוצה להגיע לקודש. ולכן: כאשר יהודים מקימים תנועה ציונית אנטי-דתית כל כוונתם היא בעצם להגיע לקודש.

3) ארץ ד', שבה המצות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן. והתשוקה הזאת של הוצאת צביון רוח ד', של נשיאת ראש ברוח ד' בעצם גדולתו, היא פועלת על הלבבות כולם והכל חפצים להתאחד עמו, לטעום נעימת חייו, "על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז". האמץ שבלב, המראה לעולם כולו את גבורת האומה בשמירת צביונה, שמה וערכה, אמונתה, ומשאת נפשה,

יש אומץ גדול אצל הציונים: עד הקמת הציונות היהודים ניסו לא להתבלט ורצו שיישכחו אותם (דבר זה קרה מכל מיני סיבות, לדוגמא: להימנע מאנטישמיות). ומעכשיו היהודים מתחילים לדבר במשפט גלוי מול העמים, כלומר, יש לציונים גאווה לאומית. וזה מה שהרב קוק קורא לו: "האמץ שבלב".

כלול הוא בתשוקת חיי האמת, והחיים של המצות כולן, שיהל עליה אור התורה בכל מלואו וטובו.

עצם זה שהיהודי חפץ להיות יהודי (כלומר, לחיות בארץ התנ"ך) זה מראה שהוא רוצה בסתר ליבו את הקשר לתורה.

אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל,

נשאלת הקושיה: איך יכול להיות שהאנשים שבאידיאל כל כך רחוקים מהקודש מכוונים בתוך תוכם לקודש?

- אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה.

תשובה: אם האדם שיתלבט בקושיה הזאת קשור בכל נימי נפשו לעומק הסוד של נשמת ישראל, הוא מיד יבין את הסברי הרב קוק בפרק הזה. זהו רז הגבורה, רוממות החיים אשר לעד לא יתמו.

זהו אופן הפעולה של הקב"ה בעולמו, כך הקב"ה בורא את העולם. כלומר, הקב"ה נקרא גיבור, שנאמר בתפילת עמידה "אתה גיבור לעולם ה' ". איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו. נשאלת השאלה: איזה יצר הקב"ה צריך (כביכול) לכבוש? תשובה: ההתפשטות האין סופית. כלומר, הקב"ה כובש את יצר ההתפשטות שלו וכך יש מקום לעולם (לעניינו: הקב"ה יכול לעשות את כל תהליך הגאולה מהר, והוא מתגבר על יצרו ועושה אותו לאט). יוצא לפי זה שכל פעם שיש עיכוב בעולם זה משום שהקב"ה גיבור. וכאשר דברים לא מתגלים באופן ישיר אלא בתהליכים איטיים וטבעיים (ואפילו כפרניים) זאת הגבורה שבגבורות. לעניינו: זה שהגאולה היא קמעה קמעה לא מראה על חולשה אצל הקב"ה, אלא להפך: היא מראה על גבורתו של הקב"ה.

4) "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד', המצוות מוסיפות חיים, שנאמר: "וחי בהם".

"להתהלך לפני ד' בארצות החיים, זו ארץ ישראל".

מי ששואף לארץ ישראל שואף לחיים. וזה אומר שהוא בעצם שואף גם אל קיום המצוות כולם, שהרי המצוות הם הנותנות חיים.

 


 

פרק ח', הערות:

1) בסוף תקופת השלטון העות'מאני בארץ הקימו את בית הספר "בצלאל לאומנויות" (1916). באותה תקופה היו עדיין ביצות לייבש ברחבי הארץ ; היו שאמרו למקימי "בצלאל": "מה אתם עוסקים עכשיו בתרבות הרי יש לנו מדינה להקים, ביצות לייבש וכולי?!" אומר הרב קוק: זה בסדר גמור שהם עוסקים עכשיו בתרבות משום שאם זו תחיה אמיתית חייב להיות שכבר בהתחלת בנייתה תהיה עשייה בתרבות, כי תרבות היא סימן של חיים. ואם לא הייתה יוזמה לקיים תרבות, כנראה, שהציונות הינה תנועה טכנית בלבד.

2) בגלות החילוניות באה לידי ביטוי בהתבוללות, ולכן הדור הראשון של ההשכלה התבולל. הציונות סיפקה למשכילים היהודים החילוניים מעין אפשרות של חזרה בתשובה לא דתית. כלומר, דווקא מהבחינה הזאת הציונות הייתה כה חשובה לחילונים באירופה, כי היא הייתה עוגן ההצלה שלהם לא לצאת מעם ישראל. אגב, משום שהציונות היוותה חזרה למסורת בשביל החילונים ויציאה מהמסורת בשביל החרדים, היה דיאלוג של חרשים ביניהם. וזה מה שמסביר את ההתעקשות המוחלטת של החילונים בהסתדרות הציונות נגד תוכנית אוגדנה ;ארץ ישראל היא ששימשה להם את הקשר היחיד לקודש, ולכן לא יכלו לוותר עליה. ובשביל הדתיים (שהם שתמכו בתוכנית) ארץ ישראל לא שימשה את הקשר היחיד לקודש (כי הייתה להם תורה), ולכן הם הרשו לעצמם לוותר עליה (החרדים אגב התנגדו גם לארץ ישראל וגם לאוגנדה).

3) דוגמא ללאומיות החזקה של עם ישראל: מקס נורדאו, שהיה סגנו של הרצל בהסתדרות הציונית, היה רחוק מאוד מלקיים מצוות. הוא מספר על תחילת התעניינותו בציונות: פעם אחת הוא ראה ילד קטן שיוצא מתלמוד תורה, והוא שאל אותו מה הוא למד היום בתלמוד תורה. סיפר לו הילד על רחל אמנו "המבכה על בניה" וכולי. הבין מקס נורדאו שהתקווה של עם ישראל לחזור לארץ ישראל עדיין קיימת, וכך הצטרף לציונות (כך שהנביא ירמיהו צדק שאמר ש"רחל מבכה על בניה" זה יביא בסופו של דבר לציונות). ואגב, בלי מקס נורדאו יכול להיות שהציונות לא הייתה קמה, כי כשהרצל כתב את ספרו "מדינת היהודים" טענו שהוא לא שפוי. הוא נבהל ושאל את חוות דעתו של חברו ,מקס נורדאו, וכך הצטרף אליו נורדאו. (מה היה קורה אילו היה אומר לו נורדאו שהוא מטורף?! )

4) יש שתי אפשרויות של גאולה לפי הגמרא: גאולה מהירה או גאולה איטית. אם זאת גאולה מהירה היא תהיה כנראה גם ניסית (כי הנס לא זקוק לזמן), כפי שקרה ביציאת מצרים. ואם זאת גאולה איטית היא תהיה כנראה , ממושכת (באופן טבעי). בגאולת מצרים הטבע לא היה שותף לגאולה (הוא קיבל "סטירת לחי" מהקב"ה). וזה יצר בעיה של חסרון בהופעת האחדות האלוהית השלמה. כלומר, זה מראה שהטבע כביכול מיותר. ולכן המצב הזה דורש תיקון באחרית הימים, כפי כוונתו של הנביא ישעיהו כשהוא אומר "כי לא בחפזון תצאו ומנוסה לא תלכו": חייבים לשתף את כול חלקי המציאות בגאולה, את הקצוות הכי רחוקים: הטבע, אנשים חסרי תורה ומצוות, גויים וכולי.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)