הרב אורי שרקי

סוכות - אופטימיות בסוף (על מגילת קהלת)

תשרי תשע"ד




בחג הסוכות, נהגו בחלק מהקהילות לקרוא בספר קהלת. ספר קהלת במבט ראשון שונה באווירה שהוא משדר מכל ספרי התנ"ך, משום שהוא לכאורה משדר מסר פסימי. "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב). ואילו מה שמשדרים לנו הנביאים בכל התנ"ך כולו, הוא דווקא האופטימיות, שבסופו של דבר הכל טוב, והכל יהיה טוב, הכל לטובה. כיצד הכניסו אנשי כנסת הגדולה ספר כל כך פסימי בתוך התנ"ך?

דרכם של מבקרי המקרא היא לומר שהרבנים לא שמו לב. אך דברים כגון אלה אינם יכולים לעלות על הדעת, הלא ספרים שלמים נפסלו על ידי רבותינו מלהיכנס לתנ"ך. לא יתכן שדווקא ספר כזה, שתוכנו באופן גלוי כל כך שונה מהשקפתם, ייכנס בטעות לתוך התנ"ך?! מסקנתו האופטימית הטרידה את החוקרים. נאמר בסופו: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור" (שם יב, יג), וראו צורך לומר שהפסוק הזה הוא תוספת.

אבל 'לא תהיה תורה שלימה שלנו, כשיחה בטילה שלהם' (מנחות סה:). אדרבא. הדבר הברור הוא, שספר קהלת הוא התמודדות של החכם מכל האדם עם הפילוסופיה הפסימית. הוא לוקח אותה ברצינות גמורה, ומביא אותה עד מסקנותיה האחרונות. עד כדי כך שבסופו של דבר שום פילוסוף פסימי לא יוכל להחזיק בעמדתו. כל אדם הטוען שהעולם הוא אבסורד, שאין משמעות לכלום, בסתר ליבו בכל זאת כן מעניק משמעות כל שהיא לדבר מסוים, קטן ככל שיהיה בתוך עולמו. מרצה ל'פילוסופיה פסימית יחשוב שהדבר החשוב ביותר בעולם, הוא לתת הרצאות על פילוסופיה פסימית. ואם יאמר שגם זה הבל? הרי ששכר המרצים שהוא מקבל בסוף ההרצאה בוודאי מעניין אותו. אם כן יש דבר אחד שלמענו כדאי לחיות. מה שאין כן לפי שלמה המלך. הוא לוקח את הדברים ברצינות גמורה - 'הכל הבל' כל הספר כולו בא להראות שכל דבר שאדם יכול לתת לו משמעות, בסופו של דבר גם ניתן לומר שאין לו משמעות.

אבל כאשר נעלה על איזה אטום, איזה גרגיר של דבר, שראוי בכל זאת, למרות הכל לתת לו משמעות, אז מתברר רטרואקטיבית, שלכל הבריאה כולה יש משמעות. אם מצאת דבר אחד שכדאי לחיות למענו, אם כן סוף דבר הכל בעל משמעות - הכל נשמע, וממילא את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

מדוע ראו רבותינו לנכון להנהיג את קריאת ספר קהלת דווקא בתקופה הזאת? משום שהאדם חוזר בתשובה בתקופה הזאת, ומה שיקל עליו - הוא דווקא לחשוב שהכל הבל. ספר קהלת איננו סוף דבר, והוא משתלב בתוך השנה העברית כולה. השנה העברית שתי התחלות לה - חודש תשרי וחודש ניסן. חודש תשרי הוא ראש שנתם של אומות העולם, הרואים שהכל הבל והכל בלה, שאין משמעות לכלום. זהו זמן פסימי. שנתם של ישראל מתחילה בחודש ניסן - בזמן האופטימי, האומר שכדאי לחיות, שהכל מתחדש, "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב). דווקא על ידי הצרוף של שתי השנים כאחד, אנחנו גואלים את האנושות ממאסרה, ואנחנו מעלים את שנתם של אומות העולם, לגאולה שלימה. לוּ זכו אומות העולם, היו זוכים לכך, שגאולתם 'גאולת סוכות' היתה מתלכדת יחד עם 'גאולת ישראל'. כנאמר בספר שמות פרשת בא "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה" (שמות יב, לז). הגעתם של בני ישראל לסוכות היתה בראשון של פסח. אלא שאומות העולם לא זכו עדיין שהריתמוס ההיסטורי שלהם, יתלכד עם הקצב ההיסתורי שלנו, ולכן נשארו מאחור, ונדחתה גאולתם עד לעתיד לבא, כאשר יעלו כל הגויים לחוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה יד), במהרה בימינו אמן.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)