הרב אורי שרקי

תכלית החיים - מאמר ו-3 סיכומי שיעורים






תכלית החיים - מאמר על הפטרת צו




סיכומי השיעורים - עדיין לא עברו את הגהת הרב



*

סיכום 1 (קובץ PDF)



*

סיכום 2


הפעם נדון בשאלה פשוטה, אך מציקה, והיא מהי תכלית החיים? שאלה חשובה, שהרבה מתלבטים בה, לפעמים כל ימיהם ואינם מוצאים לה תשובה.

אבל אנחנו נפנה אל המקורות. מה מקובל בתורתנו. ואכן מצאנו, כתשובה לשאלה הזו, שתי תשובות עיקריות: התשובה הראשונה היא התשובה המצויה אצל ההמון - אצל המון הדתי, והיא שתכלית החיים היא לעבוד את ה'. כשהתרגום של העבודה הזו הוא - קיום המצוות. לעומת זה אצל גדולי ישראל מצאנו הגדרות שונות. הרמב"ם, בספר שמונה פרקים, בפרק חמישי אומר במפורש: תכלית החיים היא לדעת את ה'. זאת אומרת שקיום המצוות הוא אמצעי לידיעה ואיננו תכלית כשלעצמו. ייתכן לומר ששתי התשובות האלה מבטאות שני צינורות בנפש: התשובה האומרת שהתכלית - לעבוד את ה', מבטאת את מידת היראה. יראת הכבוד, יראת העונש לפעמים, יראת חטא. ואילו המידה של דעת ה' - היא ביטוי לאהבה. כך אומר הרמב"ם בהלכות תשובה: (פרק י הלכה ו) אין אדם אוהב את ה' אלא בדעת שידעהו, ולפי הדעת תהיה האהבה. אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. ולפיכך צריך האדם לקבוע לו זמן ללימודים המודיעים לו את קונו. כפי שנאמר כבר בספרי (עקב פיס' מט): הוי לומד דברי הגדה, שמתוך שאתה לומד דברי הגדה אתה יודע את מי שאמר והיה העולם. ודברי הגדה כמובן הדברים האלה אינם סתם סיפורי אגדות - כי אם לימודים מעמיקים, בענייני אמונה. על כן ציוו גדולי ישראל לעסוק בספרים: כוזרי, מורה נבוכים, חובות הלבבות, נפש החיים, ספרי המהר"ל מפראג, כל אלה המבארים, סוגיות עמוקות בענייני אמונה, על מנת שנדע את ה'.

שני סוגי העבודות האלו, מכונים בספרות הפנימית (הקדמת שעה"ק א ע"ג) בשם 'עבודת עבד' ו'עבודת בן'. מי שאומר שהתכלית היא לעבוד את ה' - רואה את עצמו כעבד לפני אדוניו. מי שאומר שהתכלית היא לדעת את ה' - רואה את עצמו כבן לפני אביו. כנאמר בתפילת ימים נוראים: 'אם כבנים - אם כעבדים'. חלק מאתנו עובדים לך כאל מלך, וחלק כאל אב - 'אבינו מלכנו'. הנביאים מלאים בדברי זעם נגד אלה המסתפקים בדעת ה' בעבודת עבד בלבד. 'ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה' (ישעיה כ"ט יג) - מה חובתי ואעשנה, כאלו כל החיים כולם אינם אלא על מנת לצאת ידי חובת הסעיפים של השולחן ערוך?! ולא לזכור את ההגהה הראשונה על השו"ע (או"ח סימ' א' סע' א, הגה) "שויתי ה' לנגדי תמיד', ואילו עבודת הבן היא עבודה נעלה יותר.

ומה ההבדל המעשי ביניהם? ההלכה קובעת שכל מה שעבד עושה לרבו בן עושה לאביו (זהר, רעיא מהימנא, בהר דף קיא ע"ב) כלומר שאביו רשאי לתבוע את זה ממנו. אלא שההבדל הוא שהבן יכול לפשפש ב'גנזי אביו'. גנזי אביו - הכוונה המחשבות של אביו, הגנוזות. כלומר הבן שותף להגיון של ההחלטה. הוא מבין מדוע הוא עושה. כמו כן בעניינו, האדם צריך להבין מדוע הקב"ה ציוה את מה שציוה? מה הוא מצפה מאתנו? מהי הנהגת ההיסטוריה?

שמא יאמר אדם, והלא גדולי ישראל: משה רבינו ואחרים נקראו בשם עבד ה'? בוודאי אין הכוונה שהם הסתפקו במעשים בלבד. אלא הכוונה היתה, שאחרי שהם עבדו את ה' 'עבדת בן' מרוב אהבה יש שהבן רוצה להתנהג כעבד. אחרי שהוא מבין את כוונת אביו, אחרי שהוא מתאהב באהבה שלמה בדעת אביו, הרי הוא מוותר על הבנתו ונהיה לעבד ה' באמת. אם כן עבד ה' זה לא מי סתם מי שרוצה לעשות מעשים כדי לצאת ידי חובה, אלא זה מי שאחרי ההבנה מתדבק באהבה ובדבקות בדעת ה'.



*

סיכום 3: כמה תכליות צריכות להיות לחיים?


ישנה שאלה כללית, והיא: כמה תכליות צריכות להיות לחיים? עוד לפני שהאדם שואל את עצמו מהי תכלית החיים, יש מקום לשאלה מהו מספר התכליות? האם צריכה להיות תכלית אחת - בשביל דבר אחד בלבד לחיות? או, שמא נאמר שצריך לחיות עבור מספר תכליות כאחת.

אומר רבינו הרמב"ם בספר שמנה פרקים, בפרק חמישי, 'צריך לאדם שיכוון בכל מעשיו, בכל דבוריו ובכל מחשבותיו, לתכלית אחת בלבד'. לא לכמה תכליות. יתכן היה לומר גם, שאין צורך בשום תכלית. אם כך יש לנו כאן שלש השקפות אפשריות: השקפה האומרת שאין שום תכלית לחיים, השקפה האומרת שיש תכליות רבות לחיים והשקפת היהדות האומרת שיש תכלית אחת בלבד.

הבה נבחן את ערכן של שלש ההשקפות האלו. ההשקפה האומרת שאין תכלית לחיים, היא ההשקפה המקובלת בתרבות המזרחית. בתרבות המזרחית מקובל שהחיים אינם בעלי משמעות, ואדרבא תכלית החיים היא לצאת מהם. ובאמת התוצאה של זה היא שהתרבות המזרחית אינה יודעת קדמה מהי. זוהי תרבות של יאוש, שאינה מאמינה שאפשר לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר.

התרבות המערבית לעומת זה, אמצה את הדעה ההפכית, שיש תכליות רבות לחיים. אבל כאשר יש תכליות רבות לחיים, אי אפשר להתקדם, משום שהתכליות, לפעמים, סותרות זו את זו. על זה נאמר על דרך משל בתלמוד (נדרים ט:), שהרשעים מלאים חרטות (שבט מוסר פכ"ה). משום שהם חוטאים ומתחרטים - חוטאים ומתחרטים. זאת אומרת שהם רוצים שני דברים בבת אחת. גם להיות צדיקים וגם להיות נאמנים ליצר הרע - אי אפשר. כך החיים הופכים להיות גהינם. זאת המשמעות של התפילה הנאמרת 'באתה חוננתנו' בתפילת מוצאי שבת. לפי אחת הנוסחאות, נאמר, שאנחנו חפצים שהימים הבאים לקראתנו לשלום יהיו חשֹוּכים מכל חטא ומנוקים מכל עוון, ומדובקים, מבקשים שהימים יהיו מדובקים ביניהם, שלא יהיה פיזור נפש, שלא תהיינה תכליות רבות, כך שהחיים יהיו מפוצלים ומפוזרים. ומה יהיה הדבק שידבק את כל הימים? מוסיפה התפילה ואומרת: 'ביראתך'. יראתך היא המדבקת את הימים ביניהם. אם כך בוודאי שיש עדיפות להשקפה הרואה את חיים מסביב לתכלית אחת.

אבל שמא יאמר אדם הרי זה משעמם! משעמם כל הזמן לפעול רק למען תכלית אחת. חיים הרבה יותר עשירים כאשר יש תכליות רבות, אלא שזו כאן הטעות. אדרבא, כאשר יש לאדם תכלית אחת בחייו, הרי שכל שאר התחומים שהוא מתעסק בהם, דווקא אז מקבלים משמעות, ודווקא אז הם מתחילים לקבל ערך, ואז הם נעשים מתוך חשק ומתוך אהבה, כיוון שהם מביאים אל התכלית ההיא. מה שאין כן, כל זמן שהאדם לא קבע לעצמו תכלית, הרי גם לשום מעשה שהוא עושה, אין משמעות והכל הולך בעצלתיים, ומתוך עצבות. מה שאין כן כאשר לאדם יש תכלית אחת, הרי תחום הפעילות שלו הולך ומתרחב, שלא כדעה האומרת, שמכיוון שאני עוסק, למשל, רק בתורה - תכליתי היא ללמוד תורה, הרי ששום דבר אינו מעניין אותי, אלא אדרבא, מכיוון שאני רוצה ללמוד את תורת ה' - הריני צריך לדעת את כל הנעשה בעולם כולו על מנת להעמיק באותה תורת ה'. על כן דווקא מי שקבע לעצמו רק תכלית אחת, חייו הולכים ונהיים מעניינים יותר, עשירים יותר, ערכיים יותר. בהמשך נעסוק בשאלה ומהי תכלית החיים?

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)