הרב אורי שרקי

בא - על מצות ומרורים

שבט תשע"ב




אם המרור הוא זכר למרירות השיעבוד כדברי חז"ל, והמצה מציינת את החירות, היה לכאורה ראוי שהמרור ייאכל בליל בדיקת חמץ, בזמן שבו היינו עדיין עבדים לפרעה, ותישאר אכילת המצה לליל חמישה עשר בניסן, שבו יצאנו לחירות. אבל אם כך היינו נוהגים, היתה יכולה להיווצר תפיסה מוטעית, ששתי רשויות הן ח"ו: יש מי שגזר עלינו שיעבוד, והוא נוצח על ידי הא-ל המשחרר. על מנת להוציא את הטעות הזאת מלבנו, ציוונו ה' לאכול את המצה ואת המרור באותו הלילה, ולדעת הלל הזקן - אף לאוכלם כרוכים זה בזה. להורות שמי שגזר עלינו שיעבוד הוא בעצמו מי שגאל אותנו מהשיעבוד. לשם כך נדרש להוסיף מאכל המורה על האחדות עצמה, והוא קרבן הפסח, שכל פרטי הילכותיו מורים על האחדות: זכר (דומה לצורה), בן שנה אחת, צלי (בשר מצטמק לעומת המבושל שמתפרק), ראשו על כרעיו ועל קרבו (תנוחה עוברית הנוטה לריכוז), שאין לשבור בו עצם (שלימות), הנאכל בבית אחד דווקא ובחפזון (זמן אחד).

אך כל זה הוא טוב בזמן שאפשר להקריב את הפסח. אך מה יעשה ישראל בזמן שאין הקרבן קרב? אז מורה לנו התורה להעדיף על כל פנים את החירות בעבודת ה' על פני השיעבוד, אכילת המצה היא דאורייתא גם בזמן שאין קרבן. אך חכמי ישראל, המייצגים את רוח האומה, מבטאים את האמונה של עם ישראל בייחוד הבורא, גם בזמן של הסתר פנים, ולכן קבעו את אכילת המרור כחובה בתור מצוה דרבנן. נשמרת אמונת הייחוד בלבותיהם של ישראל בכל מצב, מול כל נסיונות ההיסטוריה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)