הרב אורי שרקי

שידוד מערכות - הרהורים בעקבות פרשת דרעי


"מעייני הישועה", כ"ה בתמוז תש"ס




פרשת דרעי עוררה פרובלמטיקה משולשת: זו של מעמד מערכת המשפט במדינה, זו של מעמד הרבנים בפוליטיקה וזו של מערכת היחסים בחברה. נדון בהן אחת אחת.

התגובות הציבוריות להרשעתו המחודשת, אם כי המעודנת של אריה דרעי, הן מצד ציבור תומכי ש"ס והן מצד שאר החברה, מעוררות תחושה של המשך התדרדרות האמון במערכת המשפטית. בין שיהיה הצדק עם השופטים בין עם תומכי אריה דרעי, אי אפשר להתעלם מתחושה קשה של כרסום במעמדו של בית המשפט העליון בפרט, ושל מערכת המשפט בכלל.

נראה שהתופעה מוסברת לפחות משתי בחינות, האחת עקרונית והשניה נסיבתית. העקרונית היא שמערכת המשפט מקבלת שיפוט המבוסס על אומדנות ועל ראיות בלתי ברורות די הצורך, כגון השימוש בעדותו המפוקפקת של עד מדינה וכדומה מן הטיעונים הנתונים להשערת ליבם של השופטים. הנסיבתית היא שיש תחושה, שכנראה ישלה בסיס צודק, שמערכת המשפט מנהלת מסע, לאו דווקא אובייקטיבי, של קידום ערכים המקובלים רק אצל שכבה מסויימת של הציבור. אם כי אין אנו באים לקבוע בזאת מסמרות, תחושה כזאת אכן קימת, ולאו דווקא אצל ציבורים המכונים מסורתיים או דתיים.

נוסף על כך, אנו חשים במצוקת מנהיגות שבאה לידי ביטוי בתמיכה הבלתי מסוייגת של הרחוב השס"י באריה דרעי מבלי להתייחס לשאלה האמיתית אם אכן האשמות המיוחסות לו הן אמת אם או, ולא באנו לנקוט עמדה בנושא. נראה הדבר, שיש צורך דווקאי לתמוך בארי דרעי יהיה אשר יהיה. הדבר כנראה נבע ממצוקה אמיתית בציבוריות הישראלית: מצוקת מנהיגות, שכן אנו נמצאים בעידן שבו מעטים מאד הם אנשים של צורה, היכולים למשוך את הציבור בדברים ברורים, הפועלים בשם ערכים. במקום מסויים מייצג המיתוס של אריה דרעי את מה שהציבור היה רוצה לראות במנהיג ועל כן מוכנים ליחס לו גם תכונות שאולי אין בו, ולו רק כדי לשקם את תדמית המנהיג, הכל כך נכספת.

יש גם לתמוה על עמדתו של אריה דרעי בדבר האופי המטהר והמכפר של השהיה בבית הכלא. אם הכוונה היא לכך שיסוריו של אדם מכפרים עליו או מטהרים אותו, בוודאי שכל אדם יסכים לכך. אך אם מדובר על כפרה עבור הצבור, עבור כלל ישראל כולו, ניתן לשאול האם יש לכך מקום כאשר מדובר בכפרת אשמות אישיות.

יש בכל זאת לציין נקודת אור בתפיסה זו, והיא שמתוך דבריו של דרעי משתמע שאכן יסוריו הביאוהו להתבוננות יותר מעמיקה בדבר האופי של כל הציבורים בישראל, ולדבריו היפים בדבר האחדות והערך של האהבה בין חלקי האומה, אם כי הודגשו בדבריו בעיקר האהבה בין החלקים הדתיים השונים, אך בסופו של דבר, דבריו היו מופנים לכלל ישראל, דברים אלה, יש בהם כדי לחמם את הלב ולעורר את התקווה שעוד תצמח מנהיגות במדינה המסוגלת לאחד בין הקצוות. בזה התקרב אריה דרעי לתפיסתו של הרב קוק (עי' אורות עמ' ע-ע"ב).

באשר לתגובת המערכת הפוליטית. בניגוד למערכת המשפטית שהיא בכללה נוטה להיות עוינת כלפי אריה דרעי, אנו רואים במערת הפוליטית מין זהירות סלחנית כלפיו, וזאת כנראה על רקע המחשבה שיתכן שבעתיד הוא יהיה לאחד המנהיגים המכריעים את גורל המדינה - או הוא או מן הדומים לו. תופעה זו ראויה להתבוננות שכן לפני עשרים שנה לא עלה על דעת שום מגזר פוליטי לחשוב שבבוא הזמן תהווה יהדות דתית שורשית גורם מכריע בהנהגת המדינה. על כל פנים גם אם אין צפוי שדווקא ההנהגה תהיה בידי שומרי תורה ומצוות, בוודאי ששינוי תפיסה יש כאן. נראה שם כל המשברים שעשויה תמורה כזו לעורר ייתכן ששני תהליכים יתחוללו בעקבות המערך הזה. האחד הוא עידון תורני של המדינה, כלומר העמקת תדמיתה היהודית המסורתית של מדינת ישראל. אך מצד שני ייתכן שתהיה בכך תרומה להתפתחות המגזר הרבני, שיעבור עידון מדיני, שכן אחד המכשולים העיקריים של היהדות הנאמנה בדור האחרון הוא חוסר ההתמצאות וחוסר ההשלמה עם הצורך בניהול חיים מדיניים - חברתיים. כניסתם של הרבנים, בעל כרחם, לעמדות הכרעה בחיים המדיניים יביאו אותם כנראה גם לידי תפיסת ערכה הפוליטי - מדיני של תורת משה, ובא לציון גואל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)