הרב אורי שרקי

בשלח - מן הוא

שבט תשע"ג




סיפור ירידת המן תמוה. מה ראתה התורה להביאו בין שני המעשים הכבירים של קריעת ים סוף מצד אחד ומתן תורה מצד שני? גם בספר הכוזרי מצאנו הדגשה יתרה של המן, הן בשילובו בין תיאורי ההתגלות של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, והן בהצגת אמונת היהדות על ידי החבר בפני מלך הכוזרים. מכל הניסים בחר ריה"ל לפרש דווקא את נס המן, והלוא דבר הוא!

נראה שפרשת המן באה לענות על מועקה פנימית שמתן תורה מעורר. מכיון שהתורה ניתנת בכפיה, שמא אין היא מתאימה לנפש הישראלית? לכן היה הכרח להקדים להתגלות מאורע שיברר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – לאמור אם התורה תואמת את אופיו הספונטני של העם.

משה רבינו מקבל מראש שתי ידיעות: א) "ולקטו דבר יום ביומו" – מה שמחייב שלא יותירו ממנו. ב) "ביום השישי... והיה משנה" – שילקטו ביום שישי פי שניים.

משה מוסר לעם את הידיעה הראשונה, הכוללת את איסור ההותרה, אך אינו מוסר את הציווי השני. יש בעם מי שעובר על הציווי ומותיר, "ויקצף עליהם משה". דווקא ביום השישי, כשאין לעם כל ידיעה על הציווי, הם מקיימים אותו! "ביום השישי לקטו לחם משנה". הדבר מעורר את מחאתם של ראשי העם: "ויבאו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה". ותגובתו: "הוא הדבר אשר ציווה ה'".

עולה מכאן שהעם מתחלק לשלשה ביחס לידיעת רצון ה': א) הנביא – משה - היודע ברוח הקודש, ב) העם, היודע באופן אינסטינקטיבי את רצון ה'. ג) האינטלקטואלים בעלי השכל, שההרגשה הטבעית התפוגגה אצלם, ובאים בטענות פורמליסטיות.

אנו למדים מכאן שההתנגדות לדבר ה' אינה קיימת בעם ישראל אלא כשהיא מתנגשת עם ציווי מפורש, בהתאם לדברי בעלי התוספות שיש למי שמצווה יצר יותר חזק לעבור עבירה. אבל כשהעם נתון לרצונו החופשי, דווקא אז עושה הוא את רצון ה', בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר" (=צא וראה מה העם נוהג). כששוב חוזר להינתן ציווי מפורש "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", אז "יצאו מן העם אנשים ללקוט". היה חשוב להקדים למעשה ההתגלות את פרשת המן, אחרי ההתעוררות העצמית של העם לשיר שירה שלא נצטווה עליה כלל, כדי שתיקבע בנפש הידיעה הברורה שמצוות התורה אינן סותרות את הטבע הפנימי של מקיימיהם. כך שנסללה ראשית הדרך המובילה אל קיום דברי הנביא: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)