הרב אורי שרקי

הכוזרי - מאמר ראשון, פסקה פ"ג

מתוך ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי

ז' בתשרי תשס"ט

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




"ובהגיע בני ישראל לים סוף, ראו כי פרעה רודף אחריהם, אך העם אשר לא היה מלומד מלחמה..." - החבר מספר על קריאת ים סוף שהיא רק נס ולא מתן תורה. על רקע זה עולה תמיהה רבתי על מה שהכוזרי עומד לענות.

פסקה פ"ד: על זה אומר הכוזרי כי ברור שזה פעולת העניין האלוקי כי תורה שניתנה במופתים כאלה חובה על כל רואיהם לקבלה. כי אם הים בהיבקעו לא היו אלא דמיון שלהם, אז גם מותם של משעבדיהם ולקיחת שללם הוא דמיון ודבר כזה לא יכול להיות כי יש להם ביד את כספם של מצרים. מלך כוזר הוא פגאני ולכן הוא תופס את המציאות בצורה פגאנית ומאגית. הוא תופס כי מתן תורה היא פעולה ניסית ממש כמו שקריעת ים סוף היא כזו. כלומר אם האלוקה שנתן את התורה יודע לקרוע את הים ,אז הוא יכול לעשות הכול. זה בדיוק הפוך מהיהדות שלפיה אין לניסים כל סמכות לקבוע לנו אמונה. נשאלה שאלה והרי כתוב: "וייראו העם את ה' ויאמינו בשם ובמשה עבדו". אז אנו רואים כי הניסים הללו כן מוליכים לאמונה.

תשובת הרמב"ם היא שמשה רבינו - לא האמינו בו ישראל מתוך הניסים שעשה כי מי שמאמין מתוך ניסים יכול להיות שהכול היה על ידי טריקים. אם כן למה עשה משה ניסים? עשה אותם לפי הצורך ולא על מנת להוכיח נבואתו. היה צריך להשקיע את המצרים ולכן קרע את הים. כלומר נס קריעת ים סוף הוא רק תופעת לוואי של הצורך להרוג את המצרים. והרמב"ם אומר כי רק בקבלת תורה בסיני נאמר "וגם בך יאמינו לעולם". כלומר, כאן הייתה אמונה עם ספק כי זה מתוך הנס, אבל רק במעמד הר סיני נקבעה האמונה האמיתית ורק ממנה אנו שואבים את הוכחת האמונה. באמונה הנוצרית אמונה היא דבר שאין עליו הוכחה. באמונה היהודית אין אמונה ללא הוכחה. רק לאחר "ויושע ה' את ישראל ויאמינו". כלומר, אז התברר להם כי זו אמת. אבל, אומר הרמב"ם, מכיוון שעדיין לא דיבר איתם ה' ישירות עדיין הייתה אמונה עם שאלות ורק במעמד הר סיני הם האמינו באמת. ולכן אין הבדל בין אמונה לידיעה. דווקא בהר סיני הם האמינו לעולם כי ה' דיבר איתם. והראייה כי זה היה וודאי כי הם לא היו מוכנים לקבל את הוודאיות של הניסים אבל של הדיבור כן ולכן סימן כי הדיבור נתן להם את הוודאות הנדרשת. אם מישהו שהיה מוכן לחשוב כי עשרת המכות הן טריק וקריעת ים סוף היא טריק ובכל זאת הם מקבלים את הדיבור כהוכחה וודאית סימן שזו באמת הייתה הוכחה וודאית.

למלך כוזר יש תפיסה פגאנית ולכן הוא מתרשם מניסים בעוד תורת משה מלמדת לסמוך על נס בערבון מוגבל בלבד. אם מישהו עושה נס אנו אומרים יש כאן משהו, אבל אם הוא מדבר נגד תורת משה אנו סוקלים אותו. ולכן הנס אינו ראיה מוחלטת אלא ראיה חלקית בלבד. אנו נקבל את הנס כהוכחה רק אם הוא תואם את מה שקיבלנו ממשה.

בפסקה פ"א אמר החבר: "לא כן החוקה אשר אמר האלוקה לה נאמר תהיה ותהי...". הכוזרי מתפלא עליו ואז החבר מסביר לו שלא רק התורה הופיעה באופן ניסי ומיידי אלא גם העם שקיבל את התורה הופיע באופן ניסי ומיידי ולכן מתאר את יציאת מצרים. כי צריכה להיות התאמה בין הכלי המקבל את התורה, עם ישראל לבין התורה. ההנחה היא כי התורה היא לא תוכן ערטילאי אלא תוכן שניתן להבין אותו לפי הכלי שמקבל אותו. לעומת זאת חוקי הפיזיקה פועלים אותו דבר והם ניצחיים ולא אכפת להם אם גילו אותם או לא. כלומר, אין קשר בין המקבל לבין התוכן אלא התוכן עומד בפני עצמו. אבל התורה היא דיבור ולכן אם אנו רוצים לדעת מה היא מדברת יש לדעת למי היא ניתנה. זהו כלל גדול גם בתורה וגם בהלכה כי יש לבדוק למי נאמרו הדברים. ולכן התורה אמורה להתקבל על רקע הסובייקטיביות של עם ישראל. למשל, מותר לתת מכות לעבד כנעני והרמב"ן כותב כי בכל זאת ישראל לא עושים את זה. השאלה היא למה התירו אם בכל זאת לא עושים ולמה לא עושים אם התורה היתירה? אלא אומר הרב כי מוסד העבדות הוא נצרך ולכן על מנת שתוכל להתקיים יש צורך לתת את הכלי של להכות את העבד על מנת שלא ימרוד, אבל ברגע שניתן הכלי הזה כבר לא צריך להשתמש בו. גם הסובייקטיביות וגם האובייקטיביות הם שתי הופעות של האין סוף.

אם התורה לא ברורה אצל תלמידי חכמים פוק חזי מה עמה עביד. ולמה כי אם התורה לא ברורה לך סימן שהיא כבר לא אצלך ולכן היא חזרה למקבליה לכל העם. לכן יש לראות מה העם אומר.

כלומר רבי יהודה הלוי אומר אתה רוצה לדעת מהי התורה?בוא ואראה לך איך נולד העם הזה כי זה מה שקובע מהי התורה.

פסקה פ"ה: "אמר החבר - ואחר הדברים האלה בהגיע בני ישראל..." - יש לנו כאן הפתעה, החבר מדבר על כך שכשהגיעו למדבר בני ישראל אכלו מן 40 שנה והמן לא ירד בשבת. הכוזרי עונה כי גם את המופת הזה לא ניתן להכחיש כי לא יכול להיות שכל האנשים הללו חיו במדבר ואכלו בלי נס 40 שנה. ומדוע זה מופיע כאן פתאום כאשר מדברים על אמיתות התורה? אפשר לשאול אותה שאלה על התורה. התורה מדברת על יציאת מצרים ומדברת על קבלת תורה ובאמצע יש פרק שלם שמדבר על נתינת המן, מדוע מה כל כך חשוב בזה.

המהר"ל אומר על המדרש כי הקב"ה הציע את התורה לכל האומות כי לא באמת הציע להם אלא בא לומר כי גם אם היה מציע להם לא היו מקבלים כי זה לא מתאים למדרגה שלהם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)