ביטול האדם מול האלוהות?

י"א באייר תשע"ג

שאלה:

ישנן תפיסות ביהדות שדוגלות בביטול האדם מול האלוהים, בעיקר בחסידות, מזכיר קצת את הבודהיזם ותפיסות המזרח בכלל על נירוונה או גם טכניקות מדיטטיביות שמטרתן התפשטות הנפש מהגשמיות וביטולה באינסוף וכו' וכו'... השאיפה הזו מלצאת מכל גבול וגדר מרגישה לי כנטייה חולנית בנפש, דווקא נראה לי שבאמצעות המצוות ולימוד התורה אנחנו בונים כושר וסיבולת הן רוחנית, הן מנטאלית והן גופנית לעמוד מול האלוהים בסופו של דבר פנים מול פנים, בבחינת מעט (האדם) המחזיק את המרובה (הגילוי האלוהי). כלומר שהאדם בסופו של אדם יכלול בתוכו את הגילוי האלוהי מבלי להתנפץ מעוצמת הגילוי. כך נראה לי בכל אופן. שאלתי היא: האם באמת על האדם לשאוף להתבטל כלפי האלוהים? האם אלוהים מצפה מן האדם להתבטל בפניו, זה לא נראה לך מוזר שאלוהים יברא את האדם בשביל שהאדם יחתור במהלך חייו לבטל את עצמו מול האלוהות? האם ישנה שגיאה בסיסית ויסודית בחסידויות השונות שדוגלות בכך? כשאני מסתכל על המנהיג הדגול של עם ישראל משה רבנו, למרות ענוותנותו הרבה הוא מתמודד מול האלוהים ועומד בוויכוחים מול ה', משמע התפיסה שמשה רבנו הוא חלילה "רובוט" מבוטל לאלוהים לא נכונה, כי אנחנו רואים בעצם שמשה רבנו בעל אישיות משל עצמו למרות הגילוי האלוהי אליו הוא נחשף. מעניין אותי מה דעתך, ביטול עצמי כן או לא?


תשובה:

המטרה היא עמידה "פנים אל פנים" מול הבורא, בתור דיאלוג זוגי.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)