הרב אורי שרקי

קריאת שמע - הפרשה השניה




וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ

אנו נמצאים באמצע העיון על הפרשה השניה של 'קריאת שמע'. כבר נאמר בתחילת פרשה זאת 'והיה אם שמֹעַ תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם' (שם יא, יג-יד). אם כן כל ההקשר של נתינת המטר, 'ואספת דגנך ותירשך ויצהרך' הלא הוא הקשר של ברכה - הקשר הבא מתוך זה שישראל עושים רצונו של מקום. אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם.

כאן אנו רואים את הערך שנתנה התורה לאהבת המלאכה, עבודת השדה. כפי שמובא במסכת ברכות (בדף לה ע"ב) בשם ר' ישמעאל: וכי מה הצורך לכתוב 'ואספת דגנך'? הרי הדבר פשוט שאם הקב"ה נתן מטר והחיטה גדלה שאנחנו נצא ונאסוף את הדגן. אומר ר' ישמעאל שלא נחשוב, שנצפה שהדגן יבוא אלינו הביתה מעצמו. שמא יאמר אדם די לי לעסוק בתורה בלבד, ולא לעסוק במלאכה, לכך נאמר 'ואספת דגנך' - הנהג בהם מנהג דרך ארץ! ולא ניקח כפשוטו את הפסוק 'והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). זאת היא דעתו של ר' ישמעאל, והדברים משתלבים לכאורה יפה בפשט הכתוב.

אלא שאנו מופתעים לשמוע את דברי ר' שמעון בר יוחאי באותה סוגיה: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה"? הרי ידוע שהעבודה החקלאית תופסת הרבה מזמנו של החקלאי. כיצד יוכל לעסוק בתורה? "אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם' (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר 'ואספת דגנך' " (דברים יא). דבריו של רשב"י בהחלט מפתיעים, גם מצד עצם עניינם וגם מצד ההקשר. מצד עצם עניינם, והלא ישנה מצוה של יישוב ארץ ישראל?! וכי התורה הדריכה אותנו לנזירות, לחיי פרישות מן העולם הזה?! ולא עוד אלא כיצד ייתכן להבין את הפסוק הזה בהקשר של כלל הפרשה? הרי נאמר: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם, לאהבה את ה' א-להיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם'?!

נמצאו להבנת דברי רשב"י שני פרושים אצל גדולי האחרונים. רבינו חיים מוולוז'ין פירש (נפש החיים, שער א פרק ט) שדברי רשב"י לא נאמרו כפשט הכתוב, כי אם כהפרש בין רבים לבין יחיד. הרי נאמר בתלמוד (שם): "אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן". אם כן יש להבחין פה בין קבוצה קטנה של יחידים שעליהם לעסוק בתורה תמיד, ואם יאספו את דגנם הרי שזו קללה, לבין הרבים שבודאי איסוף הדגן הוא חלק מחיי העולם הזה שלהם. על כן נאמר 'אם שמוע תשמעו' בלשון רבים, 'את כל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם' בלשון רבים, 'ונתתי מטר ארצכם' בלשון רבים, 'ואספת דגנך' - לשון יחיד. כלומר גם אם אותו יחיד שצריך לעסוק בתורה תמיד בכל זאת יאסוף את הדגן, אז 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים'. כך פירש רבינו חיים מוולוז'ין את הסוגיא הזו, כלומר שישנה הבחנה בין הרבים שצריכים לנהוג כר' ישמעאל, ובין היחיד שצריך לנהוג כר' שמעון בר יוחאי.

פירוש זה לא נתקבל על דעתו של רבינו החת"ם סופר, שפירש (חידושים, סוכה דף לו ע"א ד"ה "דומה לכושי") את הסוגיה באופן שונה לחלוטין. ר' ישמעאל, לדעתו, דיבר על ארץ ישראל, ובארץ ישראל כולם מסכימים, שיש ערך עצמי למלאכה גם רשב"י יודה בכך. ואילו רשב"י מדבר על חוצה לארץ, שם אין המלאכה ברכה כי אם קללה - ר' ישמעאל יודה לו.

אך קשה מדוע רשב"י אמר את דבריו, הלא הוא חי בארץ ישראל? אלא שחי ר' שמעון בר יוחאי בזמן שארץ ישראל נתונה היתה תחת שלטון הרומאים, ובמצב כזה הרי זו מעין גלות גם בארץ ישראל, ולכן היה ראוי לחדול ממלאכה.

בימינו, אשרינו שזכינו לשוב לארץ ישראל וחזרה המלאכה להיות בעלת ערך, וכולנו מתברכים בנתינת מטר בעיתו ואיסוף דגננו בעיתו.



הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם

בחלקה האחרון של הפרשה השניה של 'קריאת שמע', לאחר שהתורה מזהירה אותנו שמרוב שובע, עלולים אנחנו להגיע לעבודה זרה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" (דברים יא, טז), ומזהירה אותנו מפני סכנת הגלות הכרוכה בעבודה זרה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר … ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נֹתֵן לכם", מוסיפה התורה ביטוי שלכאורה אינו קשור בקשר אורגני עם הדברים: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם".

פירש רש"י ש"ושמתם" בהחלט הוא ההמשך של התיאור ההיסטורי ההוא. כשתצאו לגלות, "ושמתם את דברי אלה, על לבבכם ועל נפשכם", כלומר תניחו תפילין ותכתבו מזוזות.

פירוש הדברים הוא, שהנחת התפילין חידשה לנו חידוש שלא ידענו שיש להמשיך ולקיים את המצוות בחוץ לארץ ובמיוחד הנחת התפילין וכתיבת המזוזה שהם חובת הגוף ולא מצוות התלויות בארץ.

דבריו של רש"י בנויים על דברי הספרי (עקב פס' מג) שפירש את הפסוקים שלנו, שכוונת התורה לומר שגם בחוצה לארץ יש לקיים מצוות.

וכאן הבן שואל: וכי איזה הווא-אמינא יש? מדוע שנחשוב שבחוצה לארץ לא נקיים מצוות?! שאלה זאת נובעת מן התפיסה שהתורה היא רק דת. ודת עניינה לקדש את חיי היחיד. אבל קריאה בלתי משוחדת בתורה, מלמדת אותנו, שכל התורה כולה אינה אלא החוקה המדינית של האומה העברית. ויש לכאורה משמעות לחוקה מדינית רק בטריטוריה של אותה האומה. בשעת גלות מה הטעם להמשיך לקיים מצוות השייכות דווקא לארץ שלנו, בקוטב הצפוני?! יהיה זה דבר מגוחך לכאורה - דומה הדבר לאסקימוסים שימשיכו לעשות סקי בלב הסהרה!

אלא שאמרה לנו התורה, "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים", כדברי ירמיה הנביא (לא, כ). למרות היותנו נתונים בגלות, עלינו להמשיך, לשמור את המצוות, כדי שלא תהיינה המצוות חדשות בשובנו לארץ. כדי שכאשר נחזור לארץ, נדע כיצד הוא משפט אלהי הארץ ולא נתבלבל בעשייתם אחרי שנים רבות של אי-קיומן.

לכן צוותה אותנו התורה: תמשיכו לקיים מצוות בחוצה לארץ, כי בזכות זה יימשך הקיום היהודי שלכם, ותימשך הציפייה לשיבת ציון, כפי שאנחנו רואים בימינו שכאשר יהודים בחוצה לארץ חדלים מלקיים מצוות, בדרך כלל מהרה הם מתבוללים. מה שאין כן בארץ, שאע"פ שצער גדול יש לנו בכך שחלק מן היהודים אינם מקיימים מצוות, הרי שאינם מתבוללים - כי הארץ היא מקומם הטבעי.

דברי רש"י, ודברי הספרי האלה, בעצם מעוגנים בסיומת הפיסקה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם, על האדמה אשר נשבע ה' לאבֹתיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ" (דברים יא, כא). בעצם כך יש לקרוא את כל הפסקה בכללה. "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" - ואז תצאו לגלות. וכאשר תצאו לגלות "ושמתם את דברי אלה" - תשמרו על קיום המצוות למרות הכל. מדוע? "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" - כי הרי אתם עתידים לשוב "על האדמה אשר נשבע ה' לאבֹתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ".

אם כן נאמר לנו בפרשה השניה של 'קריאת שמע', מהו היסוד של קיום המצוות הפרטיות כגון הנחת תפילין וקביעת המזוזה, גם במצבים של גלות - כל המצוות האלה, אינן בעלי ערך עצמי כי אם בעלי ערך של שמירה על זהותנו הלאומית לקראת שיבת ציון המליאה, שבה באמת הנחת תפילין וקביעת מזוזה מקבלים את משמעותם האמיתית.

אשרינו, שבדורנו זכינו לשוב לציון, ולקיים את המצוות במלוא משמעותן האמיתית, כפי שאמר כבר ה'חפץ חיים' (מובא ב'לנתיבות ישראל' א עמ' קס) שהנחת תפילין בארץ ישראל ערכה גדול פי עשרים מהנחת תפילין בפולין.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)