הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת עבודה




ברכת 'רצה' או 'עבודה' היא הראשונה בקבוצת שלושת הברכות המסיימות את תפילת "שמונה עשרה", שהן ברכות של שבח, אחרי הבקשות. מן הראוי הוא, שכאשר אדם מבקש דבר ממישהו אחר - במקרה שלנו מהקב"ה בכבודו ובעצמו – שיודה גם על מה שקיים כבר. אם נבוא רק בבקשות אל רבונו של עולם, ייווצר חלילה הרושם שהכל בעולמו חסר. את הרושם הזה אנחנו מתקנים, כשבסוף התפילה מודיעים שישנם דברים קבועים בלתי משתנים, שעליהם אנו מודים בפה מלא לקב"ה.

אך לכאורה ברכת 'רצה' אינה נשמעת כברכת שבח, אלא נראית יותר כבקשה: "רצה ה' א-להינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב העבודה לדביר ביתך" - הכל בלשון בקשה. אנו פשוט מבקשים את חידוש עבודת המקדש. אלא שאם באמת בבקשה היה מדובר, מן הראוי היה שברכה זו תופיע לפני 'שמע קולנו' שבסיום הבקשות.

לכן בוודאי שעיקרה של הברכה הזאת, נאמר על דבר קבוע, והוא עבודת המקדש שמצד האמת המטאפיזית, האמת הקוסמית, מעולם לא פסקה - הלא אמרו רבותינו במסכת אבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב), והמכוון במילה עבודה, הלא הוא עבודת הקורבנות. אם יחסר אחד משלושת עמודי העולם, העולם לא יוכל להתקיים. ומכאן אנחנו מוכרחים להבין שרבותינו התכוונו לומר שעבודת הקורבנות לא פסקה גם בזמנים שאיננה גלויה, והוא על פי דברי המדרש המובאים בתוספות (מנחות קי,א, ד"ה "ומיכאל"), שמאז שחרב בית המקדש מיכאל השר הגדול, הוא כהן גדול של בית המקדש של מעלה. הוא מקריב בכל יום על גבי המזבח של מעלה את נשמותיהם של הצדיקים. וזה מה שאנו מתכוונים במילים "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון" - מי הם אותם "אשי ישראל", אותם קורבנות שאנו מבקשים מהקב"ה לקבל? הלא הם נשמותיהם של צדיקים הקרבים כל יום לפני הקב"ה.

כמובן ההודאה הזאת איננה משמחת אותנו כל כך. היינו חפצים שבמקום שיוקרבו נשמותיהם של צדיקים בכל יום על מזבח של מעלה, שהעבודה תהיה גלויה למטה, על ידי בהמות, בקר וצאן. ועל כן אנו מוסיפים על ההודאה הזאת "והשב העבודה לדביר ביתך". לא "כונן" או "הקם" את העבודה, אלא "השב" את העבודה - העבודה קיימת, היא נעשית במובן מטאפיזי-עליון, אלא שאנחנו מבקשים שהדבר הגנוז הזה יהיה גלוי לעינינו.

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

יתכן שבזה נחלקו האמוראים במסכת סנהדרין (צח,ב): מצד אחד עולא ורבה, שאינם חפצים לראות את ימות המשיח, משום שלא יוכלו לעמוד בנסיונות הקשים של אותה התקופה, ומצד שני רב יוסף שאמר (שם) "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" [אזכה ואשב בצל גללי החמור של המשיח]. אנו מתפללים להיות מתלמידי רב יוסף שמצפה שיבוא המשיח אפילו אם זה יצריך לשבת בצל הגללים של חמורו. רק שיבוא! ואנו נהיה מאלה היודעים לראות שהקב"ה מחזיר שכינתו לציון ברחמים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)